בושם צרפתי

פרק 25

ביום שלמחרת מסיבת יום הולדתו של הקפטן, אני מחליטה לנצל את היום החופשי שלי עם ג'ייק, ולא רק בגלל שזה הדבר היחידי שיש לי לעשות בספינה הזו.
כבר זמן מה שאני שמה לב לעובדה שהוא קצת לחוץ יותר מהרגיל. הוא מנסה להתחמק משיחה מכמעט כל עובדי הספינה מלבדי ומלבד עוד כמה אנשים בלי להתחשב באלה שאיתם הוא חייב לדבר, כמו ג'יימס וארתור, והוא גם לפעמים מנסה להיראות שאנחנו ביחד אפילו קצת יותר מידי.
וכמובן, אם הוא מרגיש ככה, צריך לטפל בזה.
כבר אתמול עוד לפני המסיבה, שמתי לב שמשהו לא כל כך תקין בהתנהגותו של חברי הטוב, וניסיתי לברר מדוע. אבל הוא לא הסכים להגיד לי אפילו מילה אחת, וטען שהכול בסדר גמור ואין מה לדאוג. וגם מכיוון שהייתה מסיבה, הוא נראה כאילו הוא חזר לעשתונותיו ולא רציתי להרוס לו את מצב הרוח.
אבל לא האמנתי לו, כי ראיתי איך הוא התנהג בכמה הימים שעברו. ולמרות שבמסיבה הוא התנהג כרגיל, עדיין משהו הרגיש לי לא בסדר.
לכן הפיתרון הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו היא ללכת אליו אחרי המסיבה, ולבקש ממנו לבוא לחדרי בבוקר למחרת אחרי שהוא יתעורר, וככה נוכל לדבר ובשביל שאוכל לברר מה פשר התנהגותו המוזרה.
ארתור כבר פקד עוד ממזמן שלאף אחד אסור להתקרב לחדרי אלא אם כן זה מישהו שאני רוצה שיהיה בחדרי, (מה שמצחיק כי הוא היחיד שמפר את הפקודה של עצמו), וג'ייק הוא פחות או יותר האדם היחידי שאשמח שיהיה בסביבתי, ולכן אף אחד לא יוכל להתקרב לאיזור, וכך אם נהיה בחדרי נוכל גם לקבל את הפרטיות והשקט שלהם אנחנו זקוקים.
ואכן דפיקה נשמעת בדלת בבוקר, בזמן שאני שוכבת על המיטה ובוהה בתקרת העץ החומה.
אני מתרוממת בזריזות, מסדרת את שמלתי הארוכה ופותחת את הדלת.
"בוקר טוב, אליזבת'!" הוא אומר בחצי חיוך. "אני מפריע?"
"לא, לא, בכלל לא! לא הזמנתי אותך בשביל שתבוא להפריע. אתה מוזמן להיכנס." אני מפנה לו את הדרך המובילה לפנים חדרי.
הוא נכנס, ומתיישב על מיטתי אפילו לפני שאני אומרת לו שהוא יכול להתיישב על המיטה, וסוגרת את הדלת אחריי.
אני מתיישבת לידו, מביטה בו במבט סמכותי. "אז, ג'ייק."
הוא מתחיל לצחוק. "מה פשר כל הרצינות הזאת פתאום?"
אני נאנחת. "שמתי לב שאתה מתנהג מוזר לאחרונה. מאוד מוזר. משהו קרה? כי אתה יודע שאם כן אתה יכול לספר לי. לא סתם קראתי לך לכאן, כי כאן יש לנו אפשרות לקבל פרטיות מלאה, בלי שאף אחד ישמע או ייכנס ויפריע," אני אומרת, אך מדברת חלש יותר מאיך שטון הדיבור שלי נשמע בדרך כלל. "אז אתה יכול לשפוך את מה שיש לך על הלב."
הוא שותק לרגע. "את בטוחה?"
כשהוא מדבר, הטון שלו נשמע חושש וחסר ביטחון.
"כמובן! לא רק שזו העובדה שלי, אתה החבר הכי טוב שלי. אז זה אמור להיות מובן מאליו שאהיה שם תמיד בכדי להקשיב לך, לא משנה מתי או באיזו סיבה."
הוא לועס את שפתו התחתונה. "המ... ה-המ..."
"אתה לא סומך עליי? אל תראה כל כך לחוץ!"
"בסדר." הוא אומר, מעביר את ידו בשערו ולוקח נשימה עמוקה. "א-אני חושב... אני חושב שאני מתחיל להתאהב במישהו."
"אוקיי. ולמה אתה מודאג כל כך? אתה איתי עכשיו, ולכן אף אחד לא אמור לשים לב." אני שואלת.
"אני מפחד שכולם יבחינו בכך. אני מפחד במיוחד שהוא ישים לב."
"אל תדאג. אף אחד לא ישים לב. אם לא היית אומר לי, לא הייתי יודעת. הירגע, הכל בסדר." אני אומרת כשאני מבחינה שהוא שוב נראה לחוץ.
"אני עדיין מפחד. למרות שזה הפסיק..."
"אולי הדיבורים הפסיקו, אבל אי אפשר להפסיק את מה שאתה," אני מניחה יד על כתפו. "וזה מעולה, כן?"
הוא מהנהן בשקט.
"יופי, חלק אחד עברנו. עכשיו ספר לי מי הבחור בר המזל!" אני דוחפת מעט את כתפו.
החיוך לאט לאט חוזר להופיע על שפתיו, והוא מצחקק. "אני לא בטוח שאני מאוהב בו, אני פשוט--"
"כן, כן. קדימה, ספר לי!" אני אומרת בטון מסוקרן.
הוא מגלגל את עיניו, אבל עדיין מחייך. "טוב, אני אספר לך. קוראים לו וויליאם."
"אותו הוויליאם שאיתו דיברת בנשף?"
הוא מהנהן שוב, קצת נבוך. "כן, הוא."
"הוא נראה בחור מעניין." אני אומרת כשאני מנסה להיזכר בו. תווי פנים עדינים, שיער זהוב שזור בפסים שחורים, גבוה יחסית, עיניים ירוקות וגדולות...
"הבעיה היא שאף אחד לא באמת יודע מה הוא ומי הוא," ג'ייק אומר. "הוא בא לספינה יחד עם כולנו, ולפי מה שברנרד אמר הוא רק אמר לו את השם שלו, כמה פרטים על המשפחה שלו וארתור ישר קיבל אותו לעבודה בלי לשאול יותר מידי, מה שלא קרה עם אף אחד מהאנשים שעובדים כאן. את יודעת מה אני עברתי רק בשביל להיות בבר? ובכלל, מה לוחמים כמוהו היו צריכים לעבור בשביל להתקבל?"
"מסתורי, נראה טוב ולוחם. נשמע בחור נהדר בשבילך." אני מנסה להתלוצץ.
אבל הוא נאנח. "הוא לא טיפוס שמדבר הרבה, בכלל לא. אין לו הרבה חברים בספינה חוץ ממני ומעוד כמה. למרות שגם אנחנו לא מדברים כל כך, רק לפעמים. היה לנו קשר די בסדר, ומשום מה כשהגעת זה הפסיק."
"אולי הוא ראה שאתה הרבה איתי, וזו הסיבה שהוא הפסיק? אולי הוא לא רצה להפריע לך, או שאולי הוא מקנא?" אני מציעה.
"יכול להיות." הוא נראה מהורהר. "אבל בכל מקרה, זה מוזר."
"מאוד מוזר." אני אומרת. לפי איך שאני מכירה את ארתור, הוא לעולם לא יוותר לאף אחד על שום דבר, ויעשה הכל בשביל להוכיח שהאדם שבחר מתאים במאת האחוזים לתפקידו. אז שיוותר לוויליאם? על עבודה אצלו בספינה? כשהוא הקפטן? בטח יש לו קשר איתו, או שאולי הם כבר מכירים או שהכירו בעברם.
"הוא עושה את התפקיד שלו ממש בשקט. הוא כמעט היחיד שלא עשה בעיות אף פעם, אבל אני יודע שיש לו בעיה מסוימת עם הקפטן. אני לא יודע מה היא בדיוק, אבל אני יודע שהיא קיימת."
"בחור כלבבי." אני אומרת בגיחוך. סוף סוף עוד מישהו שאני יכולה להגיד שמרגיש כמוני בנוגע לארתור. התחלתי לחשוב כבר שאני היחידה בספינה שחושבת כך.
הוא צוחק. "אני יודע. הוא בן עשרים וארבע מה שאומר שהוא מבוגר ממני בבערך ארבע שנים. אבל אני לא יודע אם... אם... את יודעת. אם הוא חושב עליי ככה."
"אתה תהיה חייב לדעת, במוקדם או במאוחר. ועכשיו, צריך לחזור לעיניינים חשובים יותר." אני לוקחת נשימה עמוקה, קמה ממקומי. "ג'ייק מאוהב וג'ייק מאוהב וג'ייק מאוהב!"
הוא צוחק, מאדים מעט. "תהיי בשקט! אל תדברי בקול רם שכזה! יכולים לשמוע אותנו, ואז יתהו למה את צועקת, וזה ממש לא ייגמר טוב, לא לי ולא לך."
"בסדר, בסדר. סליחה." אני מעקמת את אפי, חוזרת להתיישב.
"אני אסלח לך רק הפעם. פעם הבאה אני לא אסלח לך כל כך בקלות!" הוא מנסה לנעוץ בי מבט כועס.
"אז מה אתה רוצה לעשות בנוגע אליו?" אני מחליטה לעבור נושא ולשאול את את זה. "כלומר, בעיקרון אתה במערכת יחסים איתי..."
"כן, אני יודע." הוא נאנח בכבדות, משפשף את סנטרו למשך כמה רגעים. "אבל אני מקווה שהכול יצליח להסתדר בצורה מסוימת. אני מאמין שהכול חייב להיות בסדר! להיות אופטימי זה טוב."
אני צוחקת, מושכת בעדינות בלחיו. "אתה חמוד."
"איה, איה--" הוא אומר, מנסה להזיז את ידי ממנו.
"אבל בכל מקרה," הוא אומר כשאני משחררת אותו. "אני די בטוח שזה חד צדדי."
"ג'ייק, דבר ראשון, אם הוא כן מעוניין בך אז כמובן שהוא לא יראה את זה, מאותה הסיבה שאתה לא מראה ותראה שאתה מעוניין בו. אם כן, והוא אכן... חושב עליך ככה, אז זה מעולה, והכל בסדר. ואם לא... אז לא. אתה תמצא מישהו אחר, בסופו של דבר אתה כן תמצא את האחד שלך."
"את הכי טובה בעולם, אליזבת'."
"ספר לי משהו שאני לא יודעת." אני מעיפה את שערי אחורנית, מנסה לא לחייך. "היית משתגע בלעדיי, אני יודעת. זמנים קשים."
אחרי עוד כמה דקות שבהם אני רק אומרת שהוא מאוהב מספר פעמים, הוא פורע את ראשי, מתרומם מהמיטה שמשמיעה קול חריקה חזק, אומר לי להתראות והולך.
אני אומרת לו חזרה שאגיע עוד מספר רגעים, וסוגרת אחרי את דלת החדר.

אחרי שאני שוטפת את הפנים שלי בעייפות, אני באה ללכת לכיוון הבר, אך המראה שעומדת בדרכי גורמת לי לעצור למשך כמה רגעים ולהתבונן בה.
אף פעם לא אהבתי מראות, ואת זה אני קובעת בזמן שאני מבינה שאני בהחלט לא אותה הבחורה שהייתי לפני כמה חודשים: אליזבת' לא הייתה לובשת שמלות. היא לא הייתה מחייכת, ולא מתחברת עם אנשים. היא לא הייתה מחכה רק להתעורר בבוקר, והיא לא הייתה רוצה להמשיך את החיים שאותם היא הייתה רגילה לחיות. היא הייתה ממורמרת, צינית, עצבנית, כמעט כמוני כשאני בחברת ארתור.

מי אני, ולמה נהפכתי להיות?
למה נהפכתי להיות ככה?

אני מנערת את ראשי.
זה לא זמן להיות פילוסופית, אליזבת'. יש לך עבודה לעשות.

אבל אני נשארת עוד רגע. אני מנסה להביט מקרוב יותר, עד שקצה השמלה שלי נתקע בקצה המסגרת של אותה המראה.
אני מנסה לשחרר אותה, אך שום דבר לא יוצא.
וכשאני מושכת את השמלה, אני אפילו לא מספיקה לברוח ומרגישה את המראה נשברת עליי ואני נופלת על הרצפה כשהמסגרת הכבדה מצמידה אותי לקרקע, גורמת לי לראות איך חלקי הזכוכית ששיקפו אותי מפוזרות על הרצפה, ומתחילות להתמלא בדם. בדם שלי.