"קדימה," ארתור הולך מאחוריי בזמן שאני מתרחקת מהבר, עקביי נוקשות בכבדות על רצפת העץ.
לרשום לעצמי: לא לחזור למקום הזה יותר, אף פעם.
"קדימה מה?" אני אומרת בעצבים בזמן שאני ממשיכה ללכת, אפילו לא מנסה להסתובב לעברו.
"תודי שאת מודה לי על כך שהבאתי אותך לספינה הזאת."
"מודה?!" אני מסתובבת, מרגישה ונראית המומה לגמרי. "להודות לך על מה? על כך שחטפת אותי, או על כך שהמים קפואים כאן כמו קרח? אולי אני צריכה להודות לך על כך שגנבת לי ברוב חוצפתך את בגדיי ועכשיו אני נאלצת להסתובב ברחבי ספינה מטונפת עם שמלה מגוחכת ומטונפת עוד יותר, הו כן, איך יכולתי לשכוח, אולי אני צריכה להוקיר לך תודה על כך שאחד מהחברים שלך כמעט גרם לי להיות מסוממת וניסה להוביל אותי לאיזה חדר חשוך וריק! על מה מהם אתה רוצה שאודה לך, ארתור?! כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לקחת את העקב שבנעלי, ולדרוך עלייך כל כך חזק עד שהעקב שלי יצא לך מהצד השני של ה-"
"את באמת מאיימת עליי עם העקב שלך?" הוא מגחך.
"כן, משהו לא בסדר?" אני מרימה את גבתי, משלבת את ידיי.
"לא, כמובן שלא. את יותר ממוזמנת להמשיך בדברייך." הוא משיב ונשען על הקיר המתקלף הצמוד למקומנו.
"תודה," אני אומרת. "אז, היכן עצרנו...? כן, נזכרתי. אז בדיוק התחלתי לספר לך שכל מה שאני רוצה הוא לקחת את העקב שלי, ולדרוך עליך כל כך חזק עד שהעקב יצא לך מהצד השני של הבטן ולאחר מכן לסובב את רגלי בסיבוב ציר של תשעים מעלות עד שכל הקרביים שלך יצאו החוצה בצורה שתגרום לך-"
"כבר אמרתי לך שאת ממש תוקפנית?" הוא אומר, חיוך עקום נמצא על שפתיו.
"פשוט לך ממני כבר!"
"ואם אני לא רוצה?"
"אני... אני..." אני מסתכלת סביבי. "אני אזרוק עליך את הכוס הזאת! ואדרוך עליך עם העקב שלי! ואני גם--" אני מרגישה טפיחה קטנה על גבי וכשאני מסתובבת אני רואה את המלצר מקודם.
"נו באמת, אני לא יכולה לנהל שיחה בלי שיקטעו אותי באמצע?" אני אומרת ונאנחת בתסכול שדי ניכר לעין.
"תני לי לנחש," הוא אומר בחיוך. "העקב שלך הוא נשק קטלני שיכול להרוג אנשים ולחצות אותם לשניים?"
"בדיוק. סוף סוף מישהו שמבין משהו ממה שאומרים לו, " אני עונה. "עכשיו יש לי סמל מסחרי. 'אליזבת' בלה מור- הנערה והעקב.' "
הוא פולט צחוק. "אני מצטער אם אני מפריע לשיחה שלך ושל הקפטן, אבל רק רציתי לדרוש בשלומך. כלומר, זה נראה ממש נורא בתור מישהו שצפה מהצד. וראיתי הכל, למרות שהוא בטוח חשב שהוא מחוץ לטווח ראייה."
"אני בסדר גמור, תודה ששאלת. בכל מקרה, אני חושבת שהוא ישלם על זה. כלומר, גם אחרי שהוא מת. אני חושבת שהצלחת להבין למה אני מתכוונת."
"אני שמח לשמוע שאת בסדר, והבנתי למה את מתכוונת." הוא אומר. "אוי, גסות רוח מצידי. שכחתי להציג את עצמי. קוראים לי ג'ייק בנקלי. נעים לי מאוד להכיר אותך." הוא מנשק את ידי.
ארתור מרים את גבותיו.
"למרבה ההפתעה, אתה האדם היחיד בינתיים אשר אני יכולה להגיד לו שנעים להכיר גם אותו, ג'ייק. אני אליזבת', כמו שאני מניחה שהצלחת להבין כבר ממקודם. ובבקשה, אל תנשקו את לי את הידיים. זה סתם טיפשי."
"אין בעיה." ג'ייק מחייך. "לבקשתך."
עכשיו, שכאני לא באמצע עצבים, לחץ והרג בן אדם, אני יכולה להבחין טוב יותר בפרטיו של הבחור, ג'ייק:
הוא גבוה ממני בבערך חצי ראש- מה שאומר שהוא לא גבוה כל כך- שערו שחור כעורב ומפוזר באופן לא סימטרי לאורך מצחו ועיניו הן חומות וגדולות. הוא לבוש בחולצת מלחים לבנה ומכנס בצבע חום כשידיו תחובות בכיסיו.
"לעומת ארתור, לך רציתי להודות באופן אישי על כך שהזהרת אותי לגביי המשקה ודאגת לגביי. רוב הסיכויים שהייתי שותה אותו אם הייתי בטוחה שארתור לא חיבל לי במשקה אותו הגשת לי ואם לא היית מזהיר אותי, כי בדרך כלל דברים בחינם אמורים להיות טובים."
"זה בסדר," אומר ג'ייק בחיוך אשר פרוש מאוזן לאוזן. "זה מה שכל בן אדם הגון היה עושה."
"מצטער להיות הורס השמחות, " ארתור מתקדם לעברינו, מבטו המשועשע נהפך תוך שניות ספורות למאיים במקצת. "אבל אין לך עבודה בבר שעלייך לבצע?"
"כ-כן אדוני," ג'ייק מגמגם. "סליחה אדוני, אני אחזור מיד לעבודה. רק אגיד שוב, היה לי העונג להכיר אותך, אליזבת'. את מוזמנת להגיע לבר מתי שתרצי. אדאג לטפל בך כמו שצריך." הוא קד לעברי ולעבר ארתור.
"כן, אנסה לבוא עוד בהמשך היום, ברגע שארתור יחליט שהוא יעזוב אותי בשקט." אני משיבה, מגלגלת את עיניי.
ג'ייק מגחך רק לרגע, מחייך לעברי ומתחיל לרוץ לכיוון חזרה לבר.
YOU ARE READING
בושם צרפתי
Fiksi Remajaזכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
