מלכת אלקנדה

סיור בעיר

לואיזה רשמה פתק קטן ונתנה אותו לתנלידור "כשתגיע לחנות תיתן את זה למוכרת, מידה שמאל תהיה מושלמת", תנלידור הנהן לחיוב ויצא לדרכו כשהוא מנופף לשלום "להתראות יקירי תחזור בריא ושלם" ג'ק ולוסי נופפו גם הם ונכנסו חזרה הביתה כשרוחות חזקות התחילו לנשוב "עכשיו יקירי" פנתה לואיזה לג'ק "שנחזור לשיחה הקטנה שלנו על אבירים ועל נושאי חרבות?" ג'ק נאנח "זה הולך לקחת הרבה זמן, אני מציע לך לעלות לחדר ולהמשיך לנוח לוסי" "אם אתה אומר" היא אמרה ועלתה במדרגות העץ לכיוון חדרה.

היא נכנסה וסגרה את הדלת מאחוריה.
כשהיא נכנסה אפה מיד הותקף בריח של בוץ טרי ולוסי הבינה שקרנדה עצובה "מה פשר הריח הזה?" שאלה לוסי את קרנדה, אך קרנדה לא ענתה, לוסי צעדה אל הפרח שלה וראה שהיא בוכה "מה קרה?" שאלה לוסי "הפרח שלי.. הוא מתחיל לנבול" היא השיבה. ליד הפרח נפלו עלים, הם היו יבשים וסדוקים, הגבעול היה כפוף והוא הפיץ ריח רע "זה ממש לא טוב" אמרה לוסי "את רוצה שאני אקרא ללואיזה?" היא שאלה "אין צורך להטריח אותה, זה קורה לי לא מעט" "את רוצה שאני הניח אותך ליד החלון ותחכי לשמש?" "זה נישמע כמו רעיון טוב" אמרה קרנדה, לוסי אחזה בשתי ידיה באדנית העגולה והתחילה לגרור אותה, היא הייתה כבדה, כבדה ממה שהיא תיארה, לוסי ליפפה את שתי ידה מסביב לאדנית לקחה נשימה פנימה והרימה אותה על פינת הישיבה שעל החלון.
"אני בטוחה שהשמש תצא בקרוב, רק תשבי ותחכי לה" "תודה לך לוסי אני מעריכה זאת מאוד" אמרה קרנדה, חיוך עלה על פנייה וריחו של הבוץ החל להתפוגג מיד, " איך הייתה השיחה אם לואיזה?" שאלה קרנדה "איך ידעת שדיברתי איתה"? שאלה אותה לוסי "אמרתי לך, לואיזה יצרה אותי מהקסם שלה, וכול דבר שקורה בחיים שלה אני יודעת" "אז זה אומר שאת כבר יודעת איך הייתה השיחה" "נכון, אבל הייתי רוצה לשמוע זאת ממך" "היא הייתה טובה" אמרה לוסי "אני מאוד רוצה להתאמן כבר אם לואיזה, היא מכשפה בעלת רמה והיא חזקה מאוד, אני די מתרגשת" "נהדר!, ומה קורה אם היכולת שלך?" "היא אותו הדבר, אבל תודה שאת שואלת, אני מקווה להתחיל לעשות עוד קסמים ולהתחזק".
לפתע קולות של צחוק ודיבור נשמעו מבחוץ, לוסי הוציאה את ראשה כדי לראות מה פשר הצחקוק והיא ראתה כמה מכשפות צעירות מרחפות להן במקום ומדברות בניהן" "אאחחח, חבורת הבנות הזאת..." רטנה קרנדה "מה איתן?" שאלה לוסי והכניסה את ראשה "הן גרות כאן באזור, הן לא עושות כלום חוץ מלרחף, ולרחף מעל הבניינים" "אחד הדברים שהכי עיינין אותי בתור מכשפה זה לרחף, לדעתי הן מגניבות," "איך את יודעת?, עוד לא פגשת אותן?" אמרה קרנדה "את צודקת! אלך לדבר איתן" לוסי רצה במהרה אל הארון שלה, פתחה אותו והוציאה את כל הבגדים אם השרוולים הארוכים, היא הניחה את כולם על המיטה והתחילה לקשור שרוול בשרוול.
היא קשרה לפחות עשרה כאלו ואז חיברה את החבל המאולתר שיצרה לשידה "אם מישהו שואל, אז אני מתקלחת" "למה את לא רוצה שידעו שיצאת?" "כי... זה סיפור ארוך, אני יוצאת עכשיו לדבר איתן" לוסי לקחה את קצה החבל וזרקה אותו למטה ירדה אתו אל השלג ונחתה על רגליה, לפתע המכשפות התחילו להמריא על המטאטה שלהם והן התחילו לעוף משם "רגע חכו!" צעקה להם לוסי המכשפות עפו בקרבת הקרקע, איך הן לא שמעו את לוסי היא רצה אחרי אחת מהן הושיטה את ידה ותפסה בסוף המטאטא שלה, אבל המכשפה עדיין לא עצרה, היא הייתה מהירה יותר מלוסי, ולוסי נפלה על השלג כשהיא עדיין מחזיקה במטאטא, היא התחילה להיגרר על השלג ולוסי תפסה בשמלתה, מה שגרם למכשפה לעבד שיווי משקל וליפול "אחחח!" היא אמרה "מה את עושה!?" היא שאלה, כול המכשפות עצרו באוויר ונחתו על יד לוסי והמכשפה שנפלה "מה קורה כאן ליאה?" שאלה אחת מהן "אני לא יודעת, הילדה הזאת הפילה אותי" "אני כל כך מצטערת", מיהרה לוסי לומר "אני פשוט רציתי לדבר אתכן ולא עצרתן, לכבוד הוא לי לפגוש בעוד מכשפות כאן" כל המכשפות הסתכלו על לוסי בבלבול "את מכשפה?" שאלה אחת מהן "כן אני אבל רק ברמה ראשונה" "כן, רואים לפי התלבושת שלה" אמרה אחת מהן בסלידה "אנחנו, כפי שאת רואה, מכשפות ברמה גבוהה, על פי התלבושות שלנו" "איזה רמה אתן?" שאלה לוסי "רמה חמש, אנחנו המתקדמות ביותר בבית הספר שלנו?" "איזה מדהים! כבוד גדול לפגוש מכשפות מתקדמות כל כך, אוכל להסתובב איתכן?" שאלה לוסי בהתרגשות, כל המכשפות הסתכלו אחת על השנייה במבט ניגעל "מה קרה?" שאלה לוסי כשהן לא הגיבו "את רוצה להסתובב איתנו?, מכשפה ברמה אחת אם מכשפות ברמה חמש?" "זאת בעיה?" שאלה לוסי "ברור שכן! , אנחנו לא מתרוצצות כאן ומדברות על סתם דברים, אנחנו מדברות על השיעורים וכישוף עליון" "מה זה כישוף עליון" "אחחכ.. אנחנו לא יכולות לדבר על השיעורים מחוץ לבית הספר, זה הכלל החשוב ביותר, אם אדבר על זה אגורש" "אז בשורה התחתונה את לא יכולה לדבר איתנו" "אבל א-אני.." גמגמה לוסי, היא התחילה לקבל את התחושה שהם לא רוצות לבלות איתה "אני יודעת שאתן לא רוצות להסתובב איתי, עשיתי משהו שפגע?" "כבר אמרנו לך, זה לא קשור לזה" אמרה אחת מהן "אבל אם אנחנו כבר מדברות על זה, הבגדים שלך מביכים, אני לפחות לא הייתי רוצה להסתובב אם מישהי שלובשת שק תפוחי אדמה" כול המכשפות התחילו לצחקק, לוסי הרגישה אדומה ומובכת "שק תפוחי אדמה?, הבגדים האלו הן בדיוק כמו שלכן" כול הבנות נראו כועסות "שלא תעזי להשוות בין הסמרטוט הזה לבגדים המפוארים שלנו, עבדנו קשה כדי להשיג אותן ואני לא אתן למכשפה ברמה אחת להעליב אותנו" "ואוו רגע, אתן לא הבנתן אותי" ניסתה לומר לוסי, אבל הן לא היו מוכנות לשמוע "אני לא יודעת אם אני רוצה להיות לידה יותר" "גם אני, בואו נלך" "אני באמת מצטערת, בבקשה, על תלכו" התחננה לוסי "להתראות ילדה, ובפעם הבאה שאת מעליבה אותנו, תסתכלי על איך שאת נראית" היא אמרה והן צחקקו והתחילו לדבר על העיניים שלה לוסי השפילה מבט, היא ידעה שהעיניים שלה הם נושא שלם לשיחה ובגלל זה היא לא התפלאה שהן התחילו לדבר על זה "ביי ביי" אמרה המכשפה האחרונה ואז ריחפה משם, לוסי נשארה בהרגשה רעה, היא לא התכוונה להעליב אף אחת מהן, אבל הן פשוט לא היו מוכנות להקשיב לה. "וואו זה היה די קשוח" נישמע קול גברי מאחוריה, לוסי הסתובבה לאחור וראתה להפתעה את בלייק, האלף שעזר לה לשחרר את היצורים הכלואים "בלייק- כמה זמן אתה עומד שם?" היא שאלה כשהיא מנגבת את עייניה הדומעות "לא הרבה, בדיוק עברתי באזור" בלייק לבש את סינר הנגרים החום שלו שלבש באותו היום שפגש את לוסי והשיקויים שלו היו בתוך כיס הקנגורו שלו, לוסי הייתה כל כך נבוכה, "אני מרגישה טיפשית, למה חשבתי שמכשפות ברמה חמש ירצו להסתובב איתי? אם נערה ברמה אחת שבקושי עושה קסמים" "למה שלא ירצו?" שאל בלייק בבלבול "תסתכל עלי, אני באמת נראית כמו שק תפוחי אדמה, והעיניים שלי כל כך מוזרות" "אני דווקא חושב שהן חמודות" הוא אמר בניסיון כושל לעודד אותה "אל תשקר לי" היא אמרה באנחה כבדה "למה חשבתי שהחיים בעיר יהיו מרגשים, שהם יהיו... לא יודעת, כפיים? בינתיים רק חוויתי קשיים ואכזבות, ומה שקרה עכשיו היה דוגמה מאוד טובה למצב שלי" בלייק היה ניראה מאוד עצוב שלוסי חושבת ככה "לדעתי לא נתת מספיק צ'אנס לחיים באלקנדה, לדעתי הם מאוד מרגשים" "שום דבר לא מרגש כאן, אפילו האנשים בקושי נחמדים, ותאמין לי פגשתי כמה לא נעימים בכלל, במיוחד הטרול הגנב הזה, הוא חייב לי הרבה כסף" בלייק התחיל לצחקק בקול "את ממש מצחיקה קרוהיר" "אמרתי לך, השם שלי הוא לוסי" בלייק הסתכל אליה בחיוך זורח והכניס את ידו לתוך כיס הסינר שלו והוציא משם שקית צלופן ונתן לה אותו "תפתחי את השקית ותבחרי אחד" לוסי עשתה כדבריו והוציאה משם כדור קטן בגודל גולה בצבע כתום "מה זה?" היא שאלה "אלה הם סוכריות החלטה, את עכשיו בחרת את הסוכריה הכתומה, הצבע הכתום של הסוכריה אומר, לקבל את הקושי, ומה שהסוכריה אומרת חייבים להקשיב לה" "אתה המצאת את זה עכשיו, נכון?" שאלה לוסי בחצי חיוך, והכניסה אותה לפיה "זה לא אני המצאתי, זו הסוכריה" לוסי התחילה לצחקק "בסדר אני אקשיב לסוכריה, אבל רק בתנאי שתספר לי מה אתה עושה פה, אין סיכוי שסתם עברת באזור" בלייק נאנח "טוב.. האמת היא שחיפשתי אותך" "אותי? למה?" שאלה לוסי בבלבול "אחרי שנפרדנו כל אחד לדרכו ושהצלחתי לברוח מהשומרים אני חזרתי לסמטה שהיינו בה ובמקרה מצאתי את זה" הוא הכניס את ידו לכיסו והוציא משם טבעת, זה היה הטבעת שנתן לה אנדריי, עוזרו האישי של אביה "יכולתי לקחת את זה לעצמי ולמכור אותו לאנשי המחתרת, אבל החלטתי שלא לעשות זאת" לוסי לקחה את הטבעת מידו והחזירה אותה לאצבעה "תודה לך בלייק, אני באמת מעריכה שלא מכרתה אותו" "אין שום בעיה" הוא השיב "למרות שאתה גנב יש לך פוטנציאל טוב, לא פשוט להשתלב במקומות חדשים, אז תודה שאתה נחמד אלי" "רגע" אמר בלייק במהירות "את חדשה כאן?, אז אין פלא שהן לא אהבו אותך" "מה זאת אומרת?" שאלה לוסי "אנשים בעיר לא רואים בעין יפה את כל האנשים החדשים שמגיעים לכן, כולם פוחדים עד מוות מאנשים חדשים, אף אחד כאן לא רוצה צרות ורוב אלה שמגיעים מגרשים אותם או עושים להם חיים קשים, יכול להיות שתתקלי בעוד מקרים כאלו בעיר אז מה שאת צריכה לזכור זה לא לקחת את זה ללב" "אוקיי קיבלתי" אמרה לוסי באנחה עכשיו היא עוד יותר שונאת את העיר הטיפשית הזאת "דרך אגב בגלל שאת חדשה, תירצי שאעשה לך הכרות בעיר?" לוסי חשבה "אני לא יודעת" היא ענתה "אני צריכה לחזור הביתה עוד מעט" "אני מבטיח שזה יהיה מהיר, בבקשה תני לי להראות לך את המקומות הכי יפים בעיר, זה מקום קטן כך שנחזור מהר" "הממ.. רק אם זה יהיה מהיר" "נהדר!" הוא אמר, הוא הוריד את הסינר והכניס אותו לתיק שעל גבו "תשימי את זה על הגב שלך" הוא אמר ונתן לה את תיקו "למה?" היא שאלה "כי את הולכת לנסיעה בסגנון בלייק" לוסי הסתכלה אליו בשאלה "מה זאת אומרת?" היא הניחה את התיק על גבה ובלייק התכופף על קצות רגליו ושלח את ידיו אחורה "קדימה, תעלי לי על הגב" לוסי לא חשבה יותר מידי, אפילו שהיא קצת היססה ולא הכירה כל כך את בלייק, זה לא עצר מימנה לאחוז בכתפיו ולשבת על גבו "תחזיקי חזק" הוא עמד על רגליו מיד ובמהירות רבה אתחיל לרוץ כמו צ'יטה "תאט קצת, אתה ממש מהיר!" השלג היה עבה ואפילו שהוא הקשה אל ריצתו, הוא עדיין היה מהיר ושום דבר שהוא רץ לידו לא היה יכול לעצור אותו.
הוא רץ דרך הרחובות העמוסים אנשים ויצורים והוא מיהר בין כולם בלי אפילו להיתקל בהם.
הדרך הפכה להיות יותר רכה, השלג פונה לצידי הדרך ושניהם הגיעו למקום פתוח ומלא באנשים "התחנה הראשונה שלנו הוא גשר הקרח" הם עברו מתחת לגשר גדול בגודלו שהיה עשוי אך ורק מקרח, אנשים הלכו עליו והוא היה ניראה חזק ובנוי היטב מיסודותיו "הגשר הזה עשוי אבנים והופך לקרח בחורף ומכן מגיע שמו" "וואו זה יפיפה כל כך" אמרה לוסי בהתפעלות "אם את חושבת שזה יפה את לא תאמיני מה התחנה הבאה שלנו" בלייק הגביר את ריצתו והקור הקפוא נישמע כמו רוחות עזות באוזניהם כשהם רצו נגד הרוח, בלייק פנה לרחוב אחר ושם היה פסל עצום היושב באמצע הרחוב על חתיכה ענקית של בטון, הפסל היה מכשף דוהר על אלפס כשהוא מחזיק בידו מקל כישוף ובידו השנייה ספר מכשפים והוא מרים אותו אל השמיים, הפסל היה עשוי מפלדה מה שגרם לו לזרוח באור השמש "הפסל הזה קיים מאות שנים, והוא מיצג את מלחמת החושך" "מה זה מלחמת החושך?" שאלה לוסי כשקולה רועד בכול ריצה של בלייק "מלחמת החושך הייתה מלחמה קשה בין המכשפים לקיקלופים, הקיקלופים השתלטו על העיר אלקנדה ורצו שליטה מלאה בה, בסופו של דבר זה לא קרה בזכות הקוסמים" לוסי הרגישה גאווה להיות חלק מקהילת המכשפים ובמיוחד להיות אחת מהם בלייק המשיך לרוץ ולא ניראה שהוא התעייף בכלל הוא רץ למרחק של כמעט קילומטר וחצי והוא ניראה חזק מתמיד אפילו שהוא סוחב את לוסי על גבו.
"איך אתה לא מתעייף?" שאלה לוסי "זה בגלל שאני שותה תרכיב מיוחד שעוזר לי להיות בשיא הכוח, משום שאני מתחמק כול יום משומרים אני חייב להיות מהיר מאוד" "אתה חייב לקחת אותי פעם לעיר התחתית כדי שאוכל לקנות כמה מהדברים שאתה קונה" "אני מבטיח לך, עכשיו אנחנו צריכים להתקדם לכיוון-" קולו של בלייק נקטע לפתע כשרגלו נתקלה בחתיכת שורש של עץ שיצא מין השלג ושניהם נפלו והתגלגלו על השלג ונפלו בבום ארצה אל הקרקע בלייק קם על בירכיו "את בסדר לוסי?" הוא מיהר לשאול אותה.
לוסי אתחילה לצחוק "זה היה נהדר!, מיזמן לא נהניתי ככה" בלייק חייך אליה והתחיל לצחוק גם הוא "אני שמח שנהנית, אני לא זוכר את הפעם האחרונה שיכולתי לרוץ לי כך בעיר בלי שאיזה שומר ירדוף אחרי" "זה בהחלט היה יותר טוב מיכול נסיעה אחרת שאני יכולה לדמיין" "יותר טוב מנסיעה על מטאטא של מכשפה?" שאל בלייק בחצי חיוך "אתה יודע מה? כן, זה היה יותר טוב מנסיעה אל מטאטא" בלייק הושיט את ידו אל לוסי ועזר לה לקום היא נתנה לו את תיקו ומימנו הוא הוציא שוב את שקית הסוכריות לוסי חייכה אליו והוציאה מהשקית סוכרייה בצבע ורוד "מה לדעתך אומרת הסוכריה הזאת?" לוסי חשבה לכמה שניות ואמרה "להיות אופטימית" "מה שהסוכריה אומרת את חייבת להקשיב לה" הוא אמר ושניהם התחילו לצחקק, לפתע נישמע קול המגיעה מאחוריהם "בואו, בואו בהמונכם בואו, בואו והקשיבו, על סיפורי ביער הרוחות המקולל" אמר הבחור אנשים ויצורים התחילו ללכת לכיוונו כדי להקשיב לסיפור "הוא אמר יער הרוחות המקולל!?" שאלה לוסי כשהשם נישמע לה מוכר, היא זכרה את השם ביום שפתרה את החידה בחדר של גברת מרינה, היא בקושי זכרה על מה הוא מדבר וזאת גם הייתה הסיבה שהיא התחילה לרוץ אל אותו האיש כדי לשמוע את הסיפור ובלייק אחריה "כן, כן, בואו כולכם ושמעו על הסיפור המופלא שלי ביער המקולל, על רוחות מפחידות נוראיות ורעבות לגוף, על ציפורי המוות, ועל העצים המופלאים" הוא היה איש רזה וחיוור שניראה שעבר דבר או שניים בחייו, צלקת קטנה הייתה על שפתו והוא היה לבוש בבגדים שחורים ובגלימה ארוכה ואפורה, מגבעת קטנה הייתה על ראשה והוא השתמש בה כדי לאסוף כסף מהאנשים הפשוטים, "זה היה ביום סגרירי וקודר ממש כמו היום" הוא התחיל את המשפט "הקור חדר אל העצמות ופתיתי השלג התחילו לרדת על הארץ, הייתי שם ביער לגמרי לבדי, ויכולתי להרגיש בנכוחות הרוחות הרעות שעורבות מכול פינה ורק מחכות לתפוס אותי לא מוכן" כולם עמדו בהקשבה מלאה אליו ללא מילה "יכולתי לשמוע את הרוח שורקת בשמי, נורמן.. נורמן.. היא אמרה בלחישות מצמררות, ציפורי המוות רק מחכות לקרוע מימני את בשרי ולאכול אותי עד השלד, הייתי שם ימים ארוכים וחיפשתי את פירות החוכמה שיעניקו לי את הידע להכול, קראו להם פרי האינסוף" לוסי חשבה אם עצמה, היא זכרה שבעיר הבירה אלקנדה נימצא יער הרוחות המקולל ופרי האינסוף נישמע לה מוכר, היא הרי שמעה את השם מהרגשות של גברת מרינה "זה נישמע ממש מעניין" אמר בלייק "פרי האינסוף הוא פרי שמעניק לך ידע להכול, ואם תוכלו אותו אתם תדעו מה מצפה לכם בעתיד, אתם תדעו מה אנשים חושבים ואפילו יהיה ברשותכם כוח עצום, לצערי משימתי נכשלה" אמר האיש בהרכנת ראש ובעצב רב "הרוחות הרעות תפסו אותי וכמעט שהרגו אותי. בעודי נושם את נשימותיי האחרונות התעלפתי ומצאתי עצמי מחוץ ליער ומאותו יום נשבעתי שלא התקרב ליער הרוחות המקולל, תודה רבה לכם" הוא אמר את המשפט האחרון וכולם מחאו לו כפיים כולל לוסי ובלייק.
לפתע עלה לראשה של לוסי מחשבה, מחשבה שהציפה אותה וטיפסה במעלה מוחה, אם היא תלך אל אותו יער מדובר ותוכל מפרי האינסוף, היא תוכל לדעת מה זוממים המכשפים האפלים, ובכך תמנע מלחמה "אני חייבת ללכת!" היא צעקה בין רעש ההמון "למה, מה קרה?" שאל בלייק "אני לא יכולה להסביר עכשיו, אבל אגיד לך בקרוב" לוסי התחילה לרוץ במהירות, בלייק צעק את שמה אבל היא לא עצרה לא היה לה זמן לשמוע או לעצור, המוני מחשבות עברו בראשה ורק אחת נתפסה לה בראשה, חייבת לספר לג'ק, חייבת לספר לג'ק, היא אמרה את המילים בראשה שוב ושוב, הוא חייב לדעת מזה, אפילו. שהיא סיפרה לו על כך הוא בטח שכח גם הוא,  היא רצה וחזרה על אותם הצעדים שרץ בלייק ואפילו שהשלג היה עבה יותר ממקודם הוא לא עצר אותה, להפך זה רק דרבן אותה להמשיך לרוץ כשהרוחות פגעו בפניה כשהיא רצה דרכם ופיצלה אותם אם גופה.
היא נכנסה אל אותו הרחוב העגום ופנתה בפניות הרבות של הרחוב הארוך.
היא עדיין חשבה, מה לואיזה תגיד על זה? התוכנית כבר התבשלה בראשה והיא התחילה לתכנן את כל מה שתגיד להם מההתחלה עד הסוף, היא הייתה כל כך נרגשת לעדכן אותם במידע הזה.
היא הגיעה אל שביל, האבנים רצה אליו ופתחה את דלת הכניסה במהירות, שם עמדו בפתח ג'ק ולואיזה שדנו על אותו נושא שדיברו כשעזבה, שניהם התבוננו בבלבול על לוסי ומיד היא הבינה את הטעות שעשתה כשהיא לא חזרה דרך החלון "איך הגעת לכן?" שאל ג'ק "את היית בחדר שלך" "אני יודעת, אני יודעת" אמרה לוסי את המילים כשחזהה עולה ויורד במהירות אם כל נשימה שלה, לוסי סיפרה לו שהיא יצאה מהחלון ועל הסיפור ששמעה. ג'ק התעצבן אליה כמובן אבל היא ניסתה להרגיע את הרוחות "ג'ק אתה יכול להתעצבן עלי אחר כך אבל בינתיים יש לי מידע שיכול לסדר את הכול, אתה זוכר שסיפרתי לך על יער הרוחות המקולל שנימצא בעיר הזאת?" ג'ק נאנח ושפשף את עיניו אם אצבעותיו "כן אני זוכר, אבל שום דבר לא חשוב עכשיו כמו השיחה שאני הולך לעשות איתך אחר כך" "אני יודעת שאתה כועס אבל תקשיב לי רגע, אני סיפרתי לך שביער הרוחות המקולל יש פרי, לפרי הזה קוראים פרי האינסוף" "נכון" "אמר ג'ק שעדיין ניראה כועס "את אמרת לי שמי שאוכל מימנו יכול לדעת הכול" "וזה עוד בלשון המעטה" אמרה לוסי, "הבחור שדיבר סיפר את סיפורו ועל איך שהוא כמעט הצליח להגיע אל הפרי, דע לך שסיפורו היה אמין ומרתק, הוא לא היה נישמע כמו חובבן" "מעין לך לדעת?" הוא שאל "רק בגלל שראית משהוא בחדר של גברת מרינה ושמעת סיפור מבחור זר לא אומר שזה אמיתי" "אבל ג'ק אתה לא מבין מה כול זה אומר, אם נימצא את היער הזה ונוכל מפרי האינסוף, אנחנו נוכל לדעת מה מתכננים המכשפים האפלים" ג'ק התחיל להתווכח אם לוסי ולומר דברים כמו "זה הדבר הכי מגוחך ששמתי מעודי" ועוד דברים שלא נשמעו אמינים בעיניו ולואיזה רק עמדה בשקט והקשיבה לשיחה שלהם "ג'ק בבקשה אם יהיה שמץ למלחמה זו היא מחובתי בתור המלכה לעתיד לדאוג לבני עמי" זה כבר הספיק ללואיזה והיא התפרצה לשיחה "את עדיין לא המלכה" היא אמרה "אבל לואיזה, אנשים מתים, לג'ק ולי יש יכולות להסתדר לבד, אפשר למנוע את מה שמצפה לנו בעתיד" "אני לא ארשה שתסתכנו בכך שתלכו אל היער הזה" "אז את מאמינה שהוא קיים?" שאל אותה ג'ק "הוא קיים, כן, אבל זה יער מסוכן מאוד שרבים לא חזרו מימנו בחיים, אני בעצמי הייתי שם פעם אחת" היא אמרה שבעיניה היה שבריר של פחד "הרוחות הרעות ינסו להרוג את כול מי שידרוך במקום ויפריע לשלוותם, ולכן אני לא מרשה לכם ללכת" "אבל לואיזה-" "בלי אבל" קטעה אותה "אני לא רוצה לשמוע עוד על היער הזה, יהיה עדיף שתשכחי מימנו" היא אמרה בכעס והלכה לכיוון המטבח "לוסי נשארה במקום כשהיא משפילה את מבטה, ידיה היתקבצו לאגרופים ועננה שחורה של כעס הייתה מעל לראשה "היא צודקת, את יודעת, צריך פשוט להשלים אם הגורל ולפעמים צריך לעמוד מהצד ולהניח לאנשים אחרים לטפל במצב" "אני מצטערת. למה חשבתי שאני יכולה לעזור" היא אמרה כשדמעה ירדה על לחייה "על תחמירי אם עצמך כל כך, זה בסדר לרצות לעזור, אבל לפעמים אין מה לעשות" "ג'ק יקירי בוא רגע ותעזור לי" קראה אליו לואיזה מהמטבח "אני בא"  הוא אמר חיבק את לוסי והלך אליה, לוסי הייתה מתוסכלת, מאוד אפילו, היא הלכה אל חדר הסלון ונשכבה על הספה, היא הסתכלה אל התקרה ועשרות מחשבות התחילו לחלוף בראשה, היא נזכרה, באביה וחשבה מה מצבו עכשיו, האם הם הצליחו להשתלט על המצב שם בממלכה? היא שאלה את עצמה ואם המכשפים האפלים הצליחו לפרוץ את הדלת, מה אם... לא! הכול יהיה בסדר, היא הרגיעה את עצמה, אביה הוא מכשף בעל כוח עצום, כל מי שיעמוד מולו יזכה לראות זאת, היא עצמה את עייניה ונשארה אם המחשבה הזאת, הכול יהיה בסדר, היא אמרה לעצמה בראשה, שוב ושוב, היא התהפכה על צידה וניסתה למצוא תנוחה נוחה היא הרגיעה את המחשבות נשמה נשימות מעודנות, ובנשימה העשרים ושלוש היא כבר נרדמה ונשאבה לשינה מרגיעה ונטולת חלומות רעים ומנגינת כינור ופסנתר היתנגנו ברקע.

לוסי התעוררה מהספה בערך בשעה חמש לפנות בוקר לרעש חריקת דלת הכניסה. היא קמה לישיבה ניקתה את שאריות השינה מעיניה התמתחה, והלכה לראות מי בדלת.