מלכת אלקנדה

הסימנים

השעות הפכו דקות, ודקות לשניות, לא היה שום מנגינה בחלום שלה רק... שקט מוחלט.
יש האומרים שחלומות הם כמו מראה אל העתיד ויש האומרים שאלו זיכרונות מהגלגולים הקודמים, אבל אצל לוסי הכול היה שונה.
לא הייתה תחושת זמן או אפילו לא שמץ של ידע על המקום בוא היא הייתה נמצאת, ובזמן האחרון היא הייתה חולמת הרבה על אותו מקום כל לילה, היא הייתה שוב בשדה ללא הצבעים אבל הפעם, לחלום התווסף עוד משהוא קטן, זו הייתה מראה בקרבת מקום, לוסי צעדה אליה באיטיות והביטה בהשתקפות של עצמה, היא ראתה את הסימנים השחורים שהיו תחת עיינה הכחולה והזדעזע מהמראה המכוער שהיה על פנייה. הסימנים היו ארוכים יותר ושחורים מבכול זמן אחר.
היא נגעה קלות אם אצבעותיה על הסימנים והם שרפו אז היא הפסיקה.
לפתע היא שמעה רעש קטן וחלש אך אם זאת מוכר מאוד.
הרעש הלך והתגבר ואצל לוסי היא ידעה ללא שמץ של ספק שאלו רעש נקישות האצבעות שהיא הייתה שומעת בכול חלום, היא הסתכלה ימין ושמאל וניסתה לגלות מהיכן מגיעים הנקישות הם היו מלפנים או מאחור, או אולי אפילו למלא, הם היו פשוט בכול מקום, הרעש התגבר ואם זאת תחושת החרדה שהיא הרגישה גברה, היא סתמה את אוזניה ובתוך שניות בודדות הרעש הפסיק היא הסתכלה אל האופק וכשהבינה שאין אף אחד בסביבה היא הסתכלה חזרה אל המראה, אבל כשעשת זאת היא ראתה דמות מוכרת מסתכלת ובוהה בא ובאינסטינקט הראשון של לוסי היה לצרוח אבל כשעשתה זאת קולה לא יצא, היא נפלה על האדמה והביטה טוב טוב בדמות.
הוא היה לבוש בבגדים שחורים, היו לו משקפי טייס צהובים שכיסו את עיניו, צעיף אדום כדם וקרוע נחרך סביב פיו ועששית הייתה בידו, הוא היה מכשף אפל, היא זכרה אותו מההתקפה בטירה, לא, הוא היה אחרי מאיפה הוא מוכר לי? שאלה לוסי את עצמה.
הבחור הרים את ידו לכיוון סנטרו ואם אצבעותיו התחיל להקיש את הרעש הבלתי ניסבל של נקישות האצבעות שלוסי כה שנאה, ואז זה עלה לה, היא סוף סוף הצליחה לזכור, הוא היה האיש מהסמטה שרצה לשאוב את נשמתה, לוסי התמלאה בתחושת תעוב ושנאה כלפי הבחור, וכעס התחיל למלא את גופה.
הבחור הוריד את צעיפו מפיו חייך חיוך מצמרר פתח את פיו והתחיל לומר מילות כישוף, את אותם המילים שהוא אמר לפני שהוא התחיל לשאוב את נשמתה. לוסי מיהרה לסתום את אוזניה והרגישה איך כל גופה נהיה חלש וכואב "תפסיק!" היא אמרה והפעם הצליחה להוציא קול, אך הוא לא הפסיק, הוא המשיך אם מילות הכישוף ולוסי הרגישה אך הוא מרוכן אותה מאנרגיה "תפסיק!" היא צרחה "תפסיק!!" לפתע כשצעקה את המילים האלו היא יכלה לראות את המראה נסדקת בפינותיה ומתחילה לתפס לפניו של האיש, הוא ניראה עצבני ודיו שחור, יצא מעייניו ומפיו והתחיל לצאת מהמראה במהירות.
הדיו התחיל להפוך למאיין שלולית רטובה וסמיכה, שהתחילה להקיף את כל סביבתה. הדיו המשיך להצטבר והוא עלה מלא, מלא לבטנה של לוסי, היא ניסתה להילחם בוא אבל הוא היה דביק נורא, כך שהיא אפילו לא יכלה לשחות למלא, היא הרגישה עצמה שוקעת יותר למטה, והוא עוד שנייה כיסה את פיה ולפני שזה קרה היא צרחה לעזרה שוב ושוב עד שהדיו כיסה את כולה. היא לא יכלה לנשום והרגישה איך הדיו הסמיך ממלא את ריאותיה, היא ניסתה להילחם בזה, אך זה היה חזק ממנה, עד שהיא לא יכלה יותר והיא שקעה מטה, יותר, יותר, וכול מחשבה קטנה נמחקה ממחשבותיה עד שהם היו ריקות מיתוכן, והיא נרדמה.
הזמן עצר, וכול רגע היה חסר משמעות שם, זה הרגיש כמעט כאילו... שזהו הסוף, שלוסי מתה בתוך החלום שלה, והסוף היה מר ומייסר והכול כמעט הסתיים בשבילה.
אך לרגע אחד, רגע ממש זעיר, היה אפשר לשמוע קול קטן, הבוקע ממעמקי הדיו, בהתחלה לא ממש היה אפשר להבין מה הוא אמר, או מה הוא רצה, אבל במהירות הקול התחדד למילה אחת שהלכה והתבהרה מהר מאוד "לוסי" קרא הקול "לוסי, את שומעת אותי?", הקול היה מוכר מאוד אבל לוסי עדיין הייתה ישנה, ולא יכלה לשמוע דבר.
אבל לפתע היא הרגישה חום הנמצא בחזייה, חום נעים ומזמין שהפכית את הכאב הנורא והתגבש לתקווה, ואז היא שוב שמעה את הקול המוכר שקרה בשמה שוב ושוב "לוסי, קומי" הוא אמר "את חייבת להתעורר" ואז היא סוף סוף יכלה לשמוע אותו אבל עייניה עדיין היו סגורות, ניעור קל הורגש בכתפייה והיא הרגישה אך היא מתעוררת לעט, "לוסי קומי" הוא קרא שוב "קומי, קומי!".