מלכת אלקנדה

מפגש מהסיוטים

רוצי לוסי!
היא שמעה קול והיא עוד לפני שחשבה התחילה לרוץ, היה ברור לה שהיא נקלעה לעוד חלום בלהות אבל אצלה הכול היה כל כך אמיתי ומפחיד שפשוט כלום לא היה משנה, היא רצה בחשכה מוחלטת, מלאת פחד וחרדה, היא הייתה קצרת נשימה והיא הרגישה איך האפלה מתחילה להקיף אותה מיכול כיוון, היא מעדה ונפלה על צידה בחבטה כואבת והתבוננה בחושך שלא פסק, היא נשענה על ידיה וחיכתה שמשהו יתקוף אותה בכול רגע, אבל כלום לא קרה, היא שנאה את ההרגשה של חוסר ודעות ותחושות פחד, היא קמה על רגליה ברעד והמשיכה להתבונן, אבל פתאום משום מקום היא הרגישה כאב, כאב נורא הבוקע מעיינה הכחולה, היא נאנקה ונפלה על בירכיה והרגישה איך הסימנים מתפשטים מטה עוד ועוד ומגיעים לגרונה, "אני... לא יכולה לנשום...." היא לחשה כמעט בלי קול, היא שמעה נשימות מהדהדות בחושך הכבד "את שלי עכשיו" אמר הקול אבל להפתעתה של לוסי הקול היה קול נשי, לא מוכר אך עם זאת היא הרגישה שמשהו מאוד לא בסדר קורה כאן, משהו היה שונה מהסיוטים האחרים שלה, קודר יותר, מרושע יותר, אפל יותר!.
לוסי רק התחננה שזה יעבור שהיא תתעורר ותבין ששום דבר לא יכול לפגוע בה, אבל הסימנים המשיכו לפלוש ולא נותר לה מקום לנשום היא הרגישה כאילו מישהו חונק אותה באכזריות, "אין טעם להילחם בזה..." הקול הנשי נשמע שוב והפעם הוא כן היה לה מוכר, אבל לוסי לא יכלה להגיב ולא יכלה להיות מפוקסת עד שהיא הפסיקה להיאבק ונתנה לחשכה לעשות את שלה.
"אנחנו ניפגש בקרוב מאוד.....".
זה כול מה שלוסי הספיקה לשמוע לפני שהיא התעוררה בניעורים חזקים, היא פקחה את עייניה ונשמה נשימות קטועות, עייניה התמלאו דמעות ומבין הטשטוש של השינה היא הבחינה בפניה המודאגות של קורדליה, "לוסי בבקשה תגידי לי שאת בסדר" "לוסי הסתכלה סביב ועדיין ניסתה להתרגל למציאות, היא הרגישה כאב נוראי בפניה, היא העבירה את אצבעותיה על הסימנים והיא ירדה איתם למטה עם ידה ככול שהם התפשטו עד לגרונה "זה.... היה אמיתי-" היא אמרה בלחש "אני מעירה את בלייק!" אמרה קורדליה בלחץ "לא.. על.." ניסתה לומר לוסי אבל היא הייתה כל כך חלשה וכאובה, שלא יכלה כמעט לדבר.
"בלייק, קום מהר!" ניערה אותו קורדליה, הוא פקח את עיניו "מה העניין?" הוא שאל בפיהוק "זאת לוסי, משהו קרה לה", בלייק קם במהירות והסיר את השמיכה מעליו, הוא התבונן בלוסי ופשוט לא יחל להאמין, הוא פער את עיניו והתקרב אליה "לוסי... מה קרה?!" היא ניסתה להסביר לו על החלום המפחיד שהיא חלמה אבל היא לא הצליחה לבטא את עצמה, קולה ניקטע בין כל מילה והיא הייתה מסוחררת ומלאת פחד "את רועדת.., קורדליה קראי מהר לדרו" קורדליה מיהרה לחדרו של דודה בזמן שבלייק מנסה להרגיע את לוסי "תנסי לנשום, אני בטוח שדרו ידע מה לעשות" לוסי שמעה בקולו של בלייק ביטחון אבל גם פחד, הוא הניח את ידיו על כתפיה הרועדות והסתכל בעיניה המפוחדות שעוד שנייה יתחילו לבכות ללא מעצורים מרוב הכאב.
דרו וקורדליה יצאו מהחדר במהירות, דרו התכופף והביט בפניה של לוסי "זה באמת נורא" הוא אמר "מה עושים?" שאל בלייק וניסה להסתיר את הרעד בקולו "אני לא יודע" אמר בכנות "אף פעם לא ראיתי דבר כזה" הוא בחן את הסימנים מכול כיוון "זה באמת כישוף אפל ביותר, לוסי מה את מרגישה?" הוא שאל אותה, למרות הקושי לנשום והכאב הרב לוסי הצליחה להשתלט על קולה "אני מרגישה שהסימנים חונקים את גרוני, ולא מאפשרים לי לנשום כראוי, והכאב בלתי נסבל" בלייק הסתכל על לוסי ואז על דרו "יש איזה משהו שנוכל לעשות כדי לעזור לה?" שאל בלייק "אני לא בטוח" הודה דרו "אני מכשף לא רופא" הוא התחיל ללכת בחלל שוב ושוב וחשב, הוא צעד אל החלון והביט החוצה "הסופה אכן נחלשה מאוד" הוא מלמל "יש מישהו שיוכל לעזור לכם?" "כן!" התפרץ בלייק "יש מכשפה בשם לואיזה היא חזקה מאוד, בפעם הקודמת היא עצרה את ההתפשטות של הסימנים" "אני מכיר את לואיזה" אמר דרו "היא מכרה טובה שלי, היא גרה בעיר הסמוכה נכון? זאת נסיעה של עשר דקות מפה על מטאטא" הוא הסתכל שוב לחלון ואז אל לוסי "אני מציע שתצאו לדרך, מי יודע כמה זה עוד יכול להחמיר" דרו מיהר אל החדר שלו ובלייק וקורדליה ישבו על יד לוסי "על תדאגי לוסי" אמרה קורדליה "אני בטוחה שהיא תוכל להעלים את הסימנים" "הבעיה היא שלואיזה לא יכולה להעלים אותם, רק לעצור אותם מלהתפשט" אמר בלייק "ועם... היא לא תצליח? והסימנים... ימשיכו להתפשט?" אמרה לוסי, "על תחשבי על זה, לואיזה תעצור את ההתפשטות שלהם" הוא לחץ על ידה "אני בטוח" עכשיו בהחלט שמעה את הרעד בקולו.
דרו חזר מחדרו ובידיו הביא כמה גלימות "אומנם הנסיעה קצרה והסופה כמעט חלפה אבל עדיין קפוא בחוץ" בלייק ולוסי לבשו את הגלימות והתרוממו מין הספה "אבל דוד, אתה חושב שהיא תוכל לעוף על המטאטא שלה כשהיא במצב כזה?" שאלה קורדליה "על תדאגי" אמרה לוסי "אני אומנם מסוחררת אבל יכולה בהחלט לעוף" אמרה לוסי בשקר, היא אולי יכלה ללכת בלי למעוד אבל לעוף על מטאטא יכול לקחת הרבה אנרגיה, לוסי לקחה את המטאטא שלה והיא ובלייק פנו לכיוון היציאה "אנחנו לא יכולים להודות לשניכם מספיק על שנתתם לנו להישאר כאן" אמר בלייק "אני מקווה שניפגש שוב מתי שהוא" אמרה לוסי בחיוך "גם אני" השיבה קורדליה וחיבקה את לוסי "ותודה לך בלייק על כל העזרה, אני מקווה שהדברים הסתדרו בסוף", קורדליה נפרדה מהחיבוק ולוסי ובלייק יצאו מין הדלת לקור נוראי ורוחות חזקות, האוויר היה כה מקפיא שלוסי מצאה עצמה רועדת יותר ממה שרעדה קודם "קדימה, בואי נמהר, הקור בהחלט לא מועיל לנו עכשיו" הוא אמר כשהוא מחבק את עצמו, לוסי שמה את המקל בין רגליה ובלייק התקדם לכיוונה ועמד מאחוריה "את באמת בטוחה שאת יכולה לעוף?" שאל אותה, לוסי סובבה את ראשה אליו, חייכה קלות והנהנה בחיוב, היא הסתובבה והסתכלה קדימה, היא החזיקה את המקל בידיה הקפואות והרועדות ונשמה עמוק, "תתרומם" היא לחשה, היא נזקקה להרבה אנרגיה עכשיו ולא בטוח שזה מה שהיה לה, אבל היא המשיכה לנסות לומר את המילה, "תתרומם" אמרה קצת יותר חזק, האוויר החל לצאת אבל לוסי לא הייתה בטוחה עם זה מהמטאטא או מהרוחות באוויר, היא המשיכה להזרים אנרגיה ולנסות בכול כוחה לגרום לו להתרומם, אך לוסי הרגישה שהיא מעבדת את כוחה "על תגמרי את עצמך לוסי אנחנו יכולים ללכת ברגל" "לא... על תדאג לי, אני בסדר" לוסי המשיכה לומר את המילה, והיא השתמשה כמעט בכול האנרגיה שלה, אבל בסופו של דבר המטאטא החל להתרומם יחד איתם מין הקרקע, הם עלו יותר ויותר עד שהם ראו את הבית של קורדליה ודרו מהגג שלו, הם עלו עוד קצת עד שהם היו בגובה הנדרש, לוסי ניסתה לשמור על האנרגיות האחרונות שלה, היא התבוננה אל האופק ואז אל בלייק, "על תדאגי" הוא אמר "פשוט תנסי לעוף לעט ולא להתאמץ יותר מידי" לוסי הנהנה נשמה נשימה קצרה ונתנה את ההוראה הבאה למטאטא, הוא התחיל לעוף ישר בקצב איטי ורגוע, אבל גם בלי לתת למטאטא הוראות, לשמור עליו שהוא יהיה באוויר, צרך ממנה המון כוחות, אבל לוסי הייתה חזקה למרות כל הקושי, היא תמיד הייתה כזאת, חזקה, אמיצה ואיתנה, אבל בסופו של דבר פחד תמיד היה במקום הראשון, לפני הכול וגם עכשיו, היא פחדה שלואיזה לא תצליח לעצור את ההתפשטות כמו בפעם הקודמת, היא רק רצתה כבר להגיע ולראות אותם, במיוחד את ג'ק, רק שהוא יראה שהיא בסדר, אבל האמת היא, שלוסי לא הייתה בסדר, היא הייתה רחוקה מלהיות בסדר ועם כל שנייה שהם עפו, לוסי הרגישה איך האוויר יוצא מראותיה ובקושי נכנס חזרה, לוסי ניסתה לנשום מהר יותר, אבל במהרה הבינה שזה חסר תועלת ורק לוקח ממנה יותר אנרגיה, "לוסי, את בסדר שם?" שאל בלייק, אבל בשלב הזה לוסי לא יכלה לדבר היא נחנקה, המטאטא התחיל לרעוד ולוסי לא יכלה לייצב אותו, בלייק שמע את אנקותיה החלושות של לוסי, אבל גם באותו הזמן המטאטא התחיל לאבד מהכוח שלו וליפול מטה, "לוסי!" צעק בלייק את שמה מבעד לרוחות וניסה להשתלט בידיו על המטאטא, אבל בלעדי לוסי הוא גילה שזה חסר תועלת, אומנם עדיין נשאר במטאטא מעט קסם מה שעזר להם ליפול בזווית ולא בצלילה אבל זה לא יעזור לנפילה להיות פחות מסוכנת.
בלייק המשיך לקרוא ללוסי בשמה, אך לוסי כבר לא הייתה בהכרה והיא כמעט נפלה מין המטאטא אילולא בלייק לא היה תופס אותה.
ביד אחת הוא החזיק את לוסי וביד השנייה הוא יצב את המטאטא, הוא הרים אותו הכי גבוהה שהוא יחל בזמן שרוחות תוקפות מכול עבר, המטאטא כמעט נחת אבל ברגע האחרון ידו של בלייק התעייפה והוא שיחרר בטעות את ידו מה שגרם למטאטא ליפול מטה בזווית מסוכנת ושניהם נפלו על השלג יחד על צידם, בלייק התנשם בכבדות קם ומיהר לבדוק את לוסי, הוא סובב אותה אליו החזיק אותה בכתפיה וניער אותה "לוסי, לוסי! את שומעת אותי?" הוא שאל בפחד אך לא הייתה תשובה ומהר מאוד הבחין שהיא לא נושמת כלל, בלייק הותקף חרדה ובלי לחשוב פעמיים החזיק את עורפה ביד אחת והצמיד את פיו לפיה והתחיל להנשים אותה, הוא נפרד לקח אוויר ועשה את הפעולה שוב ושוב, הוא לא היה בטוח שהוא עושה את זה נכון אבל זה לא עצר אותו מלהמשיך ובפעם התשיעית בלייק כבר יחל להבחין שלוסי נושמת בכוחות עצמה, היא השתעלה קלות ופתחה את עיניה מעט, "לוסי!, את בסדר?", היא נשמה נשימות קצרות ומקוטעות "בלייק....." היא אמרה בלחש "אוי תודה לאל" הוא אמר בהקלה "בלייק... מה קורה לי?" היא שאלה בבכי "אני לא יודע" הודה בלייק "אבל אנחנו נברר את זה כשנגיע אל לואיזה" הוא הוריד גלימה אחת משלו והלביש את לוסי בה "קדימה מוטב שנמהר" הוא העביר יד מתחת לרגליה של לוסי והרים אותה יחד אם ידו השנייה, והתחיל ללכת כשהם משאירים את המטאטא מאחור.
"א-אתה לא חייב לסחוב אותי, אני חושבת שאני יכולה להסתדר בעצמי" "אין סיכוי לוסי, הייתי טיפש שחשבתי שתוכלי לעוף יחד איתי עד ביתה של לואיזה, היינו פשוט צריכים ללכת ברגל" "אבל הדרך ארוכה" אמרה לוסי קצרת נשימה, בלייק צחקק "אוי לוסי, ככה את מזלזלת בי? את יודעת איך היו קוראים לי בכפר? בלייק העוצמתי, זה בגלל שהייתי חזק מאוד" לוסי חייכה, "המצאת את זה עכשיו" "לא נכון" הוא אמר ולאחר כמה שניות חייך "טוב אולי כן, אבל הנקודה שלי היא שאני יכול לסחוב אותך בלי שום בעיות, וחוץ מזה את לא כזאת כבדה" לוסי חייכה אל בלייק והוא אליה בחזרה.
שאר הזמן עבר די בשקט וההליכה אכן הייתה ארוכה, בלייק החל להתעייף ובכול פעם שלוסי אמרה שעדיף שהיא תלך לבד, בלייק התעקש להמשיך לסחוב אותה.
"תגיד בלייק" אמרה לוסי אחרי שתיקה ארוכה מצד שניהם, במשך כל ההליכה לוסי לא הפסיקה לחשוב על אתמול ומאחר ששניהם כבר שברו את הנתק שביניהם היא חשבה למה לא לסיים אם הריב הנורא ההוא, "כן לוסי?" הוא שאל "יצא לך לחשוב על אתמול?, זאת אומרת, על ה-" "כן" הוא אמר עוד לפני שסיימה לדבר "את האמת אני חושב שזה לא הזמן הכי טוב לדבר על זה אבל אם כבר העלית את הנושא עדיף שנגמור אתו" "אני גם חושבת, תראה בלייק האמת והאמת כולה היא שלא התכוונתי לשום דבר שאמרתי" בלייק פער את עיניו והסתכל על לוסי "באמת?" הוא שאל "אז למה אמרת אותם מלכתחילה?" "זה בגלל... שלחצת עלי לדבר, אני מצטערת שלא אמרתי לך את האמת ואני מצטערת שלא אוכל לומר לך, זה לא בגלל שאני לא סומכת אליך או משהו, זה פשוט עניין גדול שאסור שאף אחד ידע, כולל אתה", בלייק נשם לרווחה וחייך אליה "טוב, האמת היא שלא כזה היה לי הכפת מה את מסתירה פשוט רציתי להיות שם בשבילך כי ראיתי שמשהו מאוד מטריד אותך" "על תדאג אני בסדר עכשיו" "אני שמח לשמוע" הוא חייך אליה.
לוסי התבוננה אל האופק, וגם בלייק "היי תיראי" הוא אמר "הינה אלקנדה" לוסי מיקדה את עיינה "אתה צודק!, סוף סוף היגענו" היא חייכה באושר, אומנם לוסי ובלייק עזבו רק לשלושה ימים אבל היא הרגישה שזה היה הרבה יותר מזה, היא לא חשבה שהיא תתגעגע כל כך, היא כבר יכלה להרגיש את הרוחות המגיעות מהעיר ומברכות אותם לשובם, הן היו קרירות ועפו במהרה, אך כשלוסי הסתכלה אליהם הם לא נראו כמו הרוחות שלוסי זכרה כשהגיעה לראשונה לעיר יחד אם ג'ק, הן נראו... עצובות, לא שמחות וחלק הסתכלו אליה בעיניים ריקות, לוסי נבהלה היא התבוננה בכולם, הם ללא ספק השתנו, משהו קרה, היא הסתכלה על רוח אחת שלא הורידה את מבטה מלוסי, היא התקרבה אליה ולחשה "מאחוריך" ואז בשנייה אחת, כל הרוחות התחילו לצרוח ולעוף בחזרה אל העיר, לוסי סתמה את אוזניה בשל הרעש הכואב "מה קרה?" שאל בלייק ולוסי נזכרה שהוא לא יכול לראות, היא לא ענתה לו, לוסי סובבה את ראשה והתבוננה מעבר לכתפו של בלייק, וזה היה הרגע שלוסי באמת התחילה לפחד, אומנם הערפל היה כבד אך לוסי ללא ספק ראתה אותו, את אותו האדם שהופיע בסיוטיה שלא הניח לה לרגע, לוסי בהחלט ידעה שזה הוא אותו האדם, הוא הרים את זרועו לכיוון מלא וסגר את ידו לאגרוף, "בלייק תסתכל לאחור!" "מה קרה לוסי?" הוא שאל "פשוט תסתכל!" היא אמרה בפניקה, בלייק הסתובב והסתכל על הערפל, הוא מיקד את עיניו אך לא הצליח ליראות דבר וקח גם לוסי "מה ראית?" הוא שאל "ה-היה מישהו מאחורינו ה-הוא הסתכל אלי ו-" "אני לא ראיתי אף אחד" אמר בלייק "את בטוחה שלא דמיינת?" "במיליון אחוז" בלייק הוריד את לוסי על השלג, הוא התקדם קצת אל אותו המקום שבו עמד הבחור שלוסי אמרה, היה בהחלט קשה לראות משהו, הערפל היה בכול מקום, לוסי רעדה, זה באמת היה הוא? היא שאלה את עצמה, אותו הבחור שתקף אותי בסמטה ההיא? לוסי באמת התחילה להילחץ, והמחשבה שהוא נימצא קרוב רק הלחיצה אותה עוד יותר, בלייק המשיך להתקדם ולסרוק את המקום כדי לוודא שאיש לא שם והיא בקושי ראתה אותו, "בלייק אל תתרחק יותר מידי" היא אמרה אבל לא הייתה תשובה "בלייק?" היא לא ראתה אותו, היא רצתה ללכת אחריו אבל רגליה קפאו במקום, היא נלחצה, ובאותו הרגע היא הרגישה נשימות על עורפה כאילו מישהו עומד ממש מאחוריה, שפתיה התחילו לרעוד ויד קרה הונחה על כתפה השמאלית, לוסי לאט לאט הסתובבה אל אותו האיש כשכול גופה לא מפסיק לרעוד, הוא היה לבוש בדיוק כמו ביום שהיא ראתה אותו באותה הסמטה ההיא, הצעיף היה מונך על אפו ופיו ומשקפי הטייס היו על עיניו, אבל גם בלי לראות אותו היא ידעה שזה הוא, "באתי לסיים את מה שהפסקתי" הוא אמר, לוסי הותקפה חרדה והתחילה לצעוק "בלייק, בלייק!" המכשף הוריד את משקפי הטייס שלו ולוסי ראתה את אותם עייני הזהב שהיא השתתקה אליהם ובדיוק כמו אז גם עכשיו היא לא יכלה לזוז, לוסי התנשמה בכבדות ורק הסתכלה בעיניו הוא הוריד את הצעיף האדום מפיו וגם עכשיו הוא התחיל לדבר בשפה לא מוכרת.
רוחות חזקות הגיעו ותקפו מיכול עבר וככול שהן התחזקו כך גם דיבוריו של המכשף מיהרו, הייתה לו מטרה אחת וברורה, לחסל את לוסי, לשאוב את נשמתה ולגרום למותה, אם כול מילה שלו לוסי הרגישה איך היא מעבדת מכוחה, איך כול האנרגיה שנותרה בה מתחילה להעלם לאט, היא הרגישה חנוקה, היא הרגישה חלשה, אבל יותר מכול הרגישה כאב, כאב עז בעיינה, היא התחילה להתנשם בכבדות, כול העולם הסתחרר סביבה והיא הרגישה חסרת אונים כאילו שהיא טובעת באוקיינוס בזמן סופה ועכשיו נשימותיה הפכו איטיות יותר, היא קראה לבלייק דרך הכאב הנורא איך לא היה זכר מימנו, ניראה היה שהוא הלך לאיבוד בערפל, אבל לוסי כבר לא חשבה אליו, המוות היה קרוב מאי פעם ולוסי צללה לתוך חשכה מוחלטת שעטפה אותה כמו שמיכה והיא הרגישה... שלבה, היא עדיין יכלה לשמוע את מילותיו של המכשף אך במעומעם ולפני שהוא סיים איתה לוסי יכלה לשמוע קול מוכר קורה בשמה, המכשף הפסיק את הלחש ולוסי שמעה חבטה וקולות ריב, היא שמעה את בלייק ואת המכשף נלחמים ואיך בלייק מצליח להביס אותו אבל לוסי בקושי הייתה בהכרה והדבר האחרון שהיא הצליחה לשמוע מהקרב היה קולו של המכשף "זה עוד לא ניגמר!" היא הצליחה לשמוע אבל בקושי והדבר הבא שהיא זוכרת הייתה הרוח הקרה על פניה שקיררה בזמן שבלייק רץ יחד איתה וצועק לעזרה, הגענו כל כך מהר לעיר? שאלה את עצמה לוסי אבל היא עדיין לא הייתה בהכרה, היא הרגישה חלשה וכאובה והיא בקושי נשמה, אבל הדבר היחיד שהחזיק אותה בחיים הייתה התיקווה, התיקווה שלואיזה תעזור לה ותעלים את כול הכאב, היא שמעה את בלייק מדבר וגם את... האם זה ג'ק? שניהם נשמעו בהיסטריה לוסי רצתה להגיד שהכול בסדר אבל היא לא יכלה לעשות כלום חוץ מלהקשיב ועוד קול מוכר העלים לאט לעט את החשכה "הניחו אותה במיטתה, מהר!" זאת הייתה לואיזה, כמה שהוקל לה לשמוע את קולה, עכשיו הכול יהיה בסדר, הכול חייב להיות בסדר, היא שמעה את לואיזה מדברת אליה ואומרת לה משהו שלוסי לא יכלה לשמוע, והיא הרגישה מאין נוזל חמים ממלא את פיה ולוסי הכריחה את עצמה לבלוע, הוא היה דוחה ומגעיל, נוזל שלוסי הכירה טוב ובמהרה כמעט כול הכאב שהקשה אליה התפוגג והחשכה התבהרה יותר.