מלכת אלקנדה

החרטה

"היי בלייק" הפרה לוסי את השתיקה, בלייק הפנה את ראשו אליה "על מה אתה חושב ברגע זה?" היא שאלה, בלייק הסתכל חזרה אל התקרה ואמר "ברגע זה, אני חושב רק על איך אני הולך להירדם אם צליל טיפות המים הנוטפות מהברז שבמטבח" לוסי הסתכלה אליו בבלבול "את לא שומעת את זה?" לוסי ניסתה להקשיב ואכן שמעה אותם "זה מטריד אותך?" היא שאלה "לא" הוא אמר "מה שמטריד זה מה שזה מזכיר לי" הוא אמר ועצם את עיניו "מה זה מזכיר לך?" היא שאלה והתרוממה קצת.
בלייק פתח את עיניו במעט ולא הזיז חלק בגופו "זה מזכיר לי את אותו הלילה" הוא אמר "וזה מזכיר לי את טיפות הדם שנטפו מהם בזמן שאני הייתי חי והם לא" "זה עדיין מטריד אותך?" שאלה לוסי "כל לילה" הוא אמר ונאנח "הרי זה היום שהכול השתנה, היום שהפכתי מילד פחדן למי שאני היום, גנב עלוב שיעשה הכול כדי לשרוד" הוא הפנה את ראשו לצד השני ולוסי רק הקשיבה ללא מילים לדבריו של בלייק, הילד המפוחד שהסתתר בתוך הנער המצולק.

בלייק הפנה את ראשו אל לוסי ואמר "את יודעת... זה הלילה הראשון שאני ישן אם מישהו אחרי כל מה שקרה, זה פשוט קשה מידי לתאר את זה, אני מרגיש כל כך..." בלייק התקשה למצוא את המילה ולוסי השלימה אותה במקומו "בודד" היא אמרה, בלייק הנהן וחזר להסתכל על התקרה "אני מתגעגע" הוא אמר בלי שמץ של רגש בקולו, "אני בטוחה בזה" "לו רק יכולתי לדעת מה עבר אליהם באותו הזמן, ומה אמא שלי אמרה לפני שהתמוטטתי, רק לדעת מה היו מילותיה האחרונות אלי" הוא נאנח שוב "אבל לא משנה, כנראה שלעולם לא אדע" "היא הייתה אומרת לך שהיא אוהבת אותך" אמרה לוסי מיד אחרי שבלייק סיים את המשפט "היא הייתה אומרת לך לא לפחד, שתהיה חזק כי אמא כאן, ואמא אוהבת אותך" בלייק לא זז, ממקומו, הוא המשיך להסתכל אל התקרה כשידיו מתחת לראשו אבל בזווית העין שלה היא יכלה לראות ששפתיו רועדות והוא מתאמץ לא לבכות, הוא משך באפו כמה פעמים לפני ששאל איך היא יודעת, לוסי הסבירה לו את המפגש שלה אם אחיו המת דורי ובלייק לא יחל לסת עוד את דבריה והוא פשוט התפרץ בבכי מולה.
ידיו שהיו מונחות על פניו לא הפסיקו לרעוד, וזה היה הרגע שלוסי רכנה אליו וחיבקה אותו חזק "אני מצטערת שככה גילתה את זה בלייק, אני ניסיתי לחכות לרגע המתאים ופשוט זה הרגיש לי שזהו הרגע הנכון, אני מבינה אם תכעס שלא סיפרתי לך על זה ישר שידעתי אבל-" "על תצטערי לוסי" אמר בלייק כשקולו עדיין רעד "אני מרגיש עכשיו שאני מתגעגע יותר מבכול זמן אחר, אבל באותה נשימה אני יכול להרגיש שלם, שחלק בתוכי שהיה חסר חזר עלי ואפילו שהם כבר לא איתי אני יודע שהם אהבו אותי מאוד ובדבריך הצלחתי למצוא את זה לוסי, תודה רבה" הוא אמר כמעט בלחש וחיבק אותה, חיבוק חזק ומלא הערכה, הוא נפרד מהחיבוק ניגב את דמעותיו ואמר "אני שמח ששרדתי את כל זה רק כדי לפגוש אדם מיוחד כמוך" ואלו היו המילים האחרונות שלו לפני ששניהם נכנסו לישון.
הלילה עבר בשקט מוחלט לא היו דיבורים מיותרים מצד שניהם ואומנם אחרי מה שקרה היה קשה להירדם אבל ביום המחרת בלייק ניראה שונה מאוד ממה שהיה אמש, לא היה אפילו זכר למה שהוא היה בלילה, הם ישבו סביב השולחן יחד אם קורדליה ודרו ובלייק לא הפסיק לדבר אם קורדליה ודודה ולצחוק יחד איתם על כל מיני דברים.
לוסי הייתה מופתעת לטובה ושמחה שהשיחה אתמול לא השפיעה עליו לרעה, כי היא אכן דאגה אבל כנראה כמו שהוא אמר, הוא מרגיש עכשיו שלם.
"בלייק אם אתה וידידתך הולכים להישאר כאן עוד יומיים לפחות, לא תזיק לי קצת עזרה בבית" "כמובן" אמר בלייק מיד אחרי שהוא סיים לבלוע "זה המעט שאוכל לעשות" "נהדר" אמר דרו וחזר לצלחת האוכל שלו "היי לוסי" פנתה אליה קורדליה "אני רוצה להראות לך משהו אחרי האוכל" "מה זה?" שאלה לוסי "לקורדליה יש ארנב מחמד בחדרה שיכול לכשף בעצמו" אמר דרו לפני שקורדליה פתחה את פיה, "ארנב שיכול לכשף בעצמו?" שאל בלייק "אני חייבת לראות את זה" אמרה לוסי בהתרגשות "כמובן, אבל אחרי שנסיים לאכול" אמרה קורדליה, לוסי הנהנה לה לחיוב וחזרה לצלחת האוכל שלה.
אחרי הארוחה פינו בלייק ולוסי את השולחן ודרו תיטה את הריצפה קורדליה עזרה גם היא בסידור הכלים שבמטבח, לכולם היה תפקיד.
"היי בלייק" אמר דרו מהסלון "כן?" הוא שאל "אני חושב שנתחיל מיד במטלות, יש לנו בעיה מאוד רצינית של חולדות שמסתובבות בבית, ואני רוצה להיפתר מהם" "אני מיד מגיע" הוא אמר הניח את כד המים שבידו במטבח והלך אל דרו.
לוסי סיימה לפנות את השולחן והלכה אל קורדליה גם היא סיימה בדיוק לסדר את הכלים, "קדימה בואי" אמרה קורדליה ורצה לכיוון המדרגות ,"לא לרוץ בבית" אמר דרו "סליחה דוד" היא אמרה ועלתה ברוגע במדרגות העץ ולוסי בעקבותיה, הם עלו לפחות חמש עשרה מדרגות עד שהן הגיעו לקומה השנייה, ושם הם פנו לדלת הראשונה מצד ימין, קורדליה פתחה אותה ונשמעה חריקה חרישית עד שהיא נפתחה לרווחה "וואו" אמרה לוסי בתדהמה, החדר של קורדליה היה ענק, אם מנורות שמן בכול מקום שנתנו זוהר על כל פרט קטן, קירות החדר היו צבועים בצבע כחול וציורי עצי אורן היו מצוירים אליהם, ציפורים צוירו בעדינות רבה על התיקרה שגם היא הייתה צבועה וענני כותנה ירדו מחוט זעיר, לולא זה לא היה חדר לוסי הייתה חושבת שהיא נמצאת באמצע יער קסום, לוסי צעדה אל תוך החדר ונעמדה על שטיח עבה, בצבע אפרפר שכיסה את כל החדר, אבל הפרט המעניין ביותר בחדר היה עץ גדול שהשתרעה לגובה של שלושה וחצי מטרים וכמעט שנגע בתקרה, צבעו היה זהבהב וללא עלים, מנורות השמן היו תלויות על ענפיו ונתנו לעץ הרגשה שהוא קסום, או אולי הוא באמת היה כזה? "אני רואה ששמת עין על העץ שג'לי כישף" "ג'לי?" שאלה לוסי "כן, ארנב המחמד שלי" ובאותו רגע שהיא סיימה את במשפט ארנב בינוני ואפור אם קרני אנטילופה קפץ מין המיטה של קורדליה ובא לברך את לוסי לשלום "שלום לך... ג'לי" אמרה לוסי התכופפה הרימה וליטפה את הפרווה הנעימה שלו "למה קראתם לו ככה?" שאלה לוסי "כי כשמצאנו אותו לפני שנה בארך הוא היסתובב ליד הפחים שלנו ואכל ג'לי שדוד שלי זרק" "זה מאוד הגיוני" אמרה לוסי בצחקוק קל "אז איך הוא יודע בדיוק לכשף?" היא שאלה "גילנו שג'לי מיוחד מאוד כשהבנו אותו הביתה בפעם הראשונה, ביום הראשון לא ידענו שהוא יכול לכשף רק אחרי שראינו איך הפרחים המתים באדנית צומחים מחדש ואיך דשא המגיח מהרצפה צומח כל פעם אז הבנו שמשהו מאוד משונה קורה כאן, וישר קשרנו את המקרים לג'לי, אנחנו לא בדיוק יודעים איך הוא יכול לכשף אבל אנחנו כן יודעים שאלו מקרים רגילים אצל ארנבים מסוגו" "זה מדהים!, אף פעם לא ראיתי חייה שיכולה לכשף, גם החדר שלך מדהים" "רב תודות לך, דוד שלי הכין לי אותו בעצמו, למעשה, הוא בנה את הבית הזה לגמרי לבדו, זאת אומרת, אם טיפה של קסם כמובן" היא הלכה לכיוון מיטתה והזמינה את לוסי להתיישב לידה.
"תגידי לוסי... למה היה רועש אתמול בלילה על מה את ובלייק דיברתם?" שאלה קורדליה "בלייק ואני דיברנו על נושא רגיש והוא גילה משהו שהוא רצה לגלות במשך שנים ואתמול בלילה הוא התפרץ בבכי כשגילה" "או וואו.... הוא בסדר?" היא שאלה "אני מקווה שכן, זאת אומרת עכשיו הוא ניראה בסדר גמור, יותר מאתמול בלילה, אני מקווה שזה לא ישפיע עליו" "גם אני, אבל אני לא דואגת, הוא ניראה נער חזק ואמיץ" "כן... הוא באמת כזה" "דרך אגב הסימנים ליד העין שלך אמורים לגדול כל כך?" שאלה קורדליה "הסימנים?..." שאלה לוסי ונגעה בסימנים שהרגישו קצת כמו ורידים, "איפה יש לך מראה?" שאלה לוסי שהייתה קצת בלחץ, קורדליה כמה ממיטתה והוציאה מהשידה התחתונה שלה מראת כיס קטנה, היא התבוננה בסימנים ואכן הסימנים היו קצת יותר גדולים, ממה שהיא זכרה, "טוב... זה לא עד כדי כך רע, אני ציפיתי שהם יגדלו טיפה משום שעדיין לא לקחתי את התרופה שלי" "את בטוחה? אני קצת דואגת" הודתה קורדליה, "אין ממה, את תראי אפילו בלייק לא יבחין בזה" היא אמרה וצעדה לכיוון המיטה וכשהיא התישבה עליה הרגישה לוסי שמשהו זז מתחתיה, "על מה ישבתי?" היא שאלה וכשהיא הושיטה את ידה היא הרימה את אותו הדבר והיה זה לא אחר מאשר חולדה ענקית הנמצאת בכף ידה, לוסי צעקה והפילה את החולדה על הריצפה וקורדליה הצטרפה גם היא לצעקות ושתיהן עלו במהירות למיטה בזמן שהחולדה מצייצת ורצה בין הפריטים בחדר.
הדלת נפתחה בחבטה ודרו עמד בפתח "מה קרה?!" הוא שאל כשהוא מחזיק בידו כלוב ובתוכו עוד שתי חולדות גדולות "יש כאן חולדה!" אמרה קורדליה "נהדר! מצאתם את האחרונה, בלייק בוא לכן!" צעק לו דרו.
דרו החל לחפש בחדר את החולדה ובלייק עלה ונכנס פנימה "אוי לא, עלמות במצוקה, על תדאגו אנחנו נציל אתכן מין המפלצות הנוראיות האלו" "זה לא מצחיק בלייק, אתה לא ראית את הגודל של העכברוש הזה" אמרה לוסי בפחד "הוא באותו הגודל כמו של האחרים, אפילו ריינוב יותר גדול מהם" "מי זה ריינוב?" שאלה קורדליה "עכבר המחמד שלו" השיבה לוסי, קורדליה נחרדה. דרו מצא את העכברוש מתחת לשידה והכניס אותו יחד לכלוב אם שני העכברושים האחרים, "בעיה אחת נפתרה, עכשיו אנחנו צריכים לטפל בדברים אחרים" אמר דרו "אשמח אם תעזור לי גם בהם" הוא פנה אל בלייק "כמובן שאשמח" אמר בלייק בחיוך ושניהם יצאו מהחדר.
קורדליה ולוסי התיישבו חזרה על המיטה, "טוב, בהחלט צדקת" אמרה קורדליה, "בלייק באמת לא הבחין בסימנים" לוסי הפנתה את מבטה אל קורדליה "גם את צדקת, הוא באמת נראה יותר טוב, דעתו מוסחת בזכות דודך", ג'לי קפץ על קורדליה המבקש אהבה, והיא ליטפה את פרוותו האפורה. "את יודעת, כשמצאתי אתכם אתמול לבדכם בשלג, אני הבחנתי במשהו מאוד מוזר" לוסי הסתכלה על קורדליה בבלבול, "מה ראית?" שאלה לוסי "אני לא בטוחה... זה היא מין כזה, צל, משהו מעומעם שעמד, ממש מאחוריכם" לוסי הרגישה מפוחדת "מה זאת אומרת?" היא שאלה "אני לא יודעת", הודתה קורדליה "אבל אני לא חושבת שיש סיבה לדאגה, היה מאוחר והסופה הייתה חזקה, אז.. אולי סתם דמיינתי", אבל לוסי לא חשבה ככה, מאחר כל הדברים המוזרים שקרו לה, דבר כמו מה שקורדליה אמרה בהחלט כבר נישמע לה הגיוני, אבל ללוסי לא היה כוח להתמודד עם כל זה עכשיו, היא הרגישה מותשת וחסרת כוח ולכן היא השיבה לקורדליה "אולי את צודקת" אבל גם אחרי שקורדליה המשיכה לנושא אחר, לוסי לא יכלה להוציא את מה שהיא אמרה מראשה, בזמן שהיא דיברה לוסי רק הנהנה וחשבה לה, למה כל הדברים האלו קוראים לה?, למה היא מרגישה שמאז שהיא ברחה יחד עם ג'ק שעוקבים אחריה? למה היא מקוללת? למה היא הייתה צריכה לברוח?, למה היא לא נשארה?, היא כל הזמן רק נאחזה במחשבה שאביה יבוא לקחת אותה כמו שהוא שהבטיח לה אבל מה עם זה לא יקרה?, מה עם הוא ניפגע, מה עם הוא...., היא ניערה את המחשבה הרחק מימנה ולא נתנה לה להשפיע עליה, אבל למרות זאת עבר הרבה זמן מאז שהכול קרה ולוסי לפעמים עמדה לעבד תיקווה שהוא יגיע, אבל תמיד שזה קרה לוסי הייתה מזכירה לעצמה שאביה הוא חזק ושהוא יצליח להתגבר על כל מכשול שבדרך, ושקורדליה שאלה עם הכול בסדר, לוסי הנהנה לה בחיוב, אבל גם כשהן ירדו לאכול את ארוחת הצהריים לוסי עדין הוטרדה במחשבות, היא ידעה שכולם הסתכלו עליה אבל זה לא עיינין אותה, היא הייתה עסוקה בשלה, רק אחרי שדרו שאל את לוסי שאלה שחזרה אליה מספר פעמים, רק אז לוסי הפנתה את מבטה אליו "מה אמרת?" היא שאלה "שאלתי עם תוכלי להעביר את המלח?" "אה... כמובן" היא אמרה והושיטה לו במהירות את המלחייה, היא חזרה למציאות והתחילה לשחק עם המזלג באוכל, בלייק הבחין במבטה המוטרד של לוסי וניסה לעודד אותה "היי לוסי.." הוא אמר, "את לא תאמיני מה דרו ואני ראינו" לוסי הפנתה את מבטה אליו, "אחרי שתפסנו את כל החולדות, אחת מהם הקיאה ראש של ציפור, ותנחשי מה קרה אחר כך? היא אכלה אותה בחזרה, כמה מדהים זה נכון? בלייק צחקק אבל ניראה היה שאת לוסי זה לא הצחיק בכלל "זה דוחה" אמרה קורדליה "זה דרכו של הטבע" אמר דרו "טוב, אני לא הייתי אוכלת את מה שהייתי מקיאה" מה שאמר בלייק הפך לנושא שיחה שלם בין קורדליה ודרו אבל בלייק רק הסתכל על לוסי המודאגת ולא אמר דבר, הוא חזר לצלחת שלו וכך גם לוסי.