משהו בה היה מוזר. היא נראתה ישנה כזאת, חלודה. הקרונות היו סדוקים, משופשפים, והיא עשתה מין רעש כזה חורק על הפסים.
הכרטיסן חיכה על סף הדלת. הוא היה לבוש במין בגדים משונים כאלה. בגדים של פעם. הם הזכירו את התצלומים המשפחתיים הישנים שסבתא הראתה לנו בשבעה של סבא.
הרכבת הייתה מלאה, אבל שולחן אחד היה ריק יחסית. ישבה שם בחורה יפה, צעירה, עם שיער כהה מוברש, עור לבן, חיוור כמעט. היא לבשה שמלה, שנראתה יותר כמו כותונת לבנה, והיה לה מין קעקוע גדול ומחודד על העורף.
היא הייתה קצת מתוחה, חשדנית, עם מבט כזה אבוד, ריקני. הזכירה לי את עצמי.
הרכבת מתחילה לנסוע. פתאום עוברת בין מין תחושה כזאת, תחושה משונה. של הלם, של ריקנות שמשתלטת. כאילו מישהו מהמשפחה נפטר. מכירה את ההרגשה?
התחלתי להסתכל לצדדים. ראיתי שהנוסעים, האנשים שמסביבי, קמים כולם מהמקומות שלהם - ומתחילים להתנהג מוזר.
פתאום הם מנענעים את הגוף שלהם, ככה, כמו שעושים בבית הכנסת, בתפילה. והם ממלמלים ומדקלמים כל מיני משפטים לא מובנים.
בסוף, הם הורידו את הראש ככה למטה, לרצפה. בהו והסתכלו, בלי להוציא מילה. ככה עשו כולם, חוץ מהבחורה שישבה לפני בשולחן.
אז הרכבת מתקדמת, נוסעת, אנחנו עוברים ליד העיר העתיקה ופתאום - הקרון מתחיל לרעוד.
הבחורה שישבה מולי נבהלה, ממש פחדה, ושלחה את היד ככה קדימה, לפינה של השולחן - שיהיה לה במה לאחוז. היא שפשפה קצת את היד שלי, והרגשתי מין צמרמורת כזאת בכל הגוף. כאילו נגעתי בקרח.
"מצטערת, סליחה", היא מלמלה, במין קול מפחיד כזה, מעוות, ונשענה קצת אחורה.
לא עוברות כמה שניות, והיא מתקרבת אליי עם הפנים שלה.
"אתה יודע איך מגיעים לבית הקברות?"
"לא", אני עונה, מזיז ככה מהר את הראש - והיא מתרחקת, מפנה מבט אל מחוץ לחלון.
"לבית העלמין, אתה יודע איך מגיעים?"...
נתתי מבט במעבר הצפוף שליד, וראיתי אותה בהשתקפות של המראה, מדברת עם עצמה. כאילו מדקלמת לחש, או קללה.
ואז, ברגע אחד, נפלה עליי מין כבדות כזאת. תחושה של עייפות שלא הרגשתי מעולם.
שמעתי אנשים מתלחששים. הייתי מוכרח לשים את הראש לכמה דקות, אז נרדמתי, ככה, עם הפנים מקופלות על השולחן.
פתאום היא מעירה אותי.
"בית קברות, איפה יורדים? איזו תחנה בית עלמין?"...
מאחורינו, בתא, ישב איש זקן אחד, די מבוגר. הוא צעק.
"גברת, תניחי לילד! תעזבי כבר את הילד במנוחה!"
"בסדר, בסדר, בסדר", היא אמרה, מלמלה ככה בלחש, בינה לבין עצמה. "בסדר, בסדר, בסדר"...
אז, היא נתנה באיש מין מבט כזה ארוך, ופרצה בצחוק.
"אני אתן לו לנוח.. אני אתן לו לנוח.. מנוחת עולמים! מנוחת עולמים!"
האיש הזקן קם מיד מהכיסא שלו, והחל להתקדם במהירות אל האישה הצעירה.
הוא תפס אותה. שם יד אחת על הצוואר, ואת היד השנייה הניף מעלה.
רגע לפני שמנחית עליה את המכה, הוא נעצר.
הם מחליפים מבטים. בוהים לרגע אחד בשני, ואז - מתחילים פשוט לצחוק, ככה שניהם, ביחד, בזמן שהם מסתכלים עליי במבט המסופק הזה שלהם.
הרכבת החלה ללאוט. היינו כבר קרובים לתחנה.
נטשתי את המקום שלי, והרחקתי לעבר הדלת.
אז, אני רואה שהבחורה קמה גם מהמושב שלה.
היא נעמדת ליד האיש הזקן, בוהה בו מקרוב, אוספת את ידיו ומחבקת אותו חזק. כאילו הם מכירים. כאילו הם עכשיו נפרדים.
הרכבת עוצרת, הבחורה ממהרת לרדת והזקן נשאר במקום, עומד דומם ומסתכל - עד שהיא נפרדת, ונעלמת לתוך הרציף.
המבט שלו דועך. הוא שם את ידו על חולצתו - חולצה לבנה כזאת, מכופתרת וחגיגית, עם פסים כחולים דקים.
האצבעות שלו מחווירות. הוא מתחיל למשוך חזק בצווארון. לאט לאט – הבד נפרם.
הוא פונה לעברי בחולצתו הקרועה, כאילו מתאבל על לכתה. מרכין את הראש, ואז - מתחיל לבכות.
פתאום אני נדהם לגלות שהקעקוע המוזר שהיה לבחורה - נוכח גם אצלו. באותו המקום.
אני יורד לי לבסוף בשדרה ההולכת ומתכהה. פתאום, הכל נראה שונה וזר.
במקום מבנים חדשים, עומדים שם צריפים עתיקים ונטושים. וליד, חנויות ריקות מאדם.
תחושה מעיקה מובילה אותי לכיוון הגן. עומד שם בית קברות ישן.
יכול להיות שטעיתי בתחנה?
אני מסובב את הראש - ולפני מתגלה מצבת שיש עתיקה. שמו של סבי חקוק באותיות דהויות.
אבל זה לא יכול להיות, כי הוא נפטר לפני שנה. אני יודע שהוא נפטר לפני שנה, הרי הייתי שם כשזה קרה.
אני חש בתנודות משונות.
האדמה שלצדי נפתחת. הבחורה היפה שפגשתי בנסיעת הבלהות יוצאת מאחת החלקות.
העיניים אז נעצמות, ושוב נפקחות. על פניה תולעים שזוחלות ומכרסמות.
היא מושיטה את ידה ומגלה חותם אדום. הוא לוהט כמו השמש בצוהרי היום.
היא מקרבת אותו אליי, ולוחשת מין תפילה עמומה.
אני נמלט.
בפתח בית הקברות ניצבת דמות גבוהה ובהירה. ערפל סמיך משתרך לרגלה.
זה הזקן. פתאום הוא נראה חיוור הרבה יותר.
"הגיעה העת", הוא סופד, ואוחז בבגד הכהה, כאילו מנסה לבתר. "לא!", אני צועק - אבל הזקן אינו מרפה. הוא מושך, ומושך ומושך.
"לא!"... "אני לא רוצה למות!"... בבקשה!"...
בפגישה עם הפסיכיאטרית, אני מגולל בפניה את החלום המוזר.
לרגע אחד היא מסתובבת. על צווארה חקוק אותו קעקוע מוכר.
YOU ARE READING
דם (סיפורים מפחידים)
Horrorאוסף של סיפורים מפחידים קצרים בסגנון פלאש פיקשן (סיפורת בזק). האוסף מורכב מקטעים מקוריים שכתבתי בשנים האחרונות. רוב הסיפורים שתקראו כאן הם סיפורי אימה ומוזרויות, אבל יש ביניהם גם כאלה שהם יותר בגדר מתח או פנטזיה.
