הוא סיפר על איש קירח וחיוור בעל זרועות ארוכות ומשונות.
"במו עיניי ראיתי אותו מרחף שם – מעל פני האדמה", אמר. "שם, לאורכו של השביל המיוער".
"בחורשת הנופלים?", שאלתי, ומילותיו לא פסקו לרעוד. "כן", הזר השיב, "על דרך המעפילים".
"הוא הצליח לראות אותך?", תהיתי, והחשש ניכר על פניו מיד.
אבי התקרב לגחלת הבוערת כשצלחת ריקה בידיו, והחל למלא אותה בכל טוב.
"בוא, יהודי יקר", הוא ניגש אל הזר המבוהל, ואחז בידו הרועדת כשהגיש לו את מנת הבשר המפויח. "בוא תשב, תירגע, תאכל איתנו יחד".
"אני לא רעב", נאנח הזר, בעודו ממלמל לו בקול חלוש ומעורער.
"מה זה 'לא רעב'?", ענה אבי במין נימת פליאה ביקורתית. "אצל בְּרוּכִי אין דבר כזה שלא רעבים. מה, אתה רוצה להעליב אותי? בוא, תשב איתנו בשולחן, תאכל קצת בשר ותלך אז הביתה. מה העניין? מה כבר ביקשתי?"...
הזר החל לו להדק את כיפתו הסרוגה לראשו המיוזע.
"דם יצא לו מהפה! דם! אני לא אומר סתם! בחיי אלוקים שזה מה שראיתי! מרחף, ככה מעל האדמה, כמו ג'ין, שד, אשמדאי, ישמור אדוני!"...
"בסדר, בסדר", ניסה אבי להרגיע את הזר המרוגש בצרור מילים תומכות. "אני מאמין לך, בסדר"...
"עכשיו תאכל, שלא יתקרר, חבל"...
האיש החל להבחין במבטים התמהים של הסובבים.
"אני לא משוגע!", קם הוא ממקומו בזעם, פלט את המזון משפתיו והלך.
כל יושבי השולחן בהו אז בשתיקה המומה.
"יש גם כאלה", אבי אמר, והניד את ראשו מבולבל.
"האיש הזה מוכר לי", שיתפתי ברגע אחד של הארה. "אני חושב שראיתי אותו מחזן פעם בבית הכנסת הישן".
"הוא חזן?", התפלא אבי, והצביע לכיוונו של הזר, שכבר היה לו מרוחק.
"יש לי הרגשה שהוא מספר אמת", חשבתי אז בתוך תוכי.
החלטה גמלה בליבי לגשת אל היער. יער הנופלים.
"יוכינעם!", קראתי אל עבר הבית, שם היה אחי הקטן. "יוכינעם, צא רגע!"...
"הבשר מוכן?", שאל הוא ברעבתנות, עודו מחטיף מבט אל הגינה.
"עזוב את זה", אמרתי בחטף, "אני רוצה שתבוא איתי עכשיו".
"לאן לבוא?", הסתקרן אחי מיד.
"בדרך אספר לך", הבטחתי, ונופפתי לו נמרצות כדי שיחיש את צעדיו...
"תגיד, מה זה ערפד?", שאל אותי בתום. "שין-דלתים", השבתי לו בהחלטיות, "הכל כתוב, זה מופיע בתורה, בזוהר הקדוש".
"והוא בפנים שלו ראה את הערפד הזה?", שאל אחי בעיניים משתוקקות.
"הוא אמר שיצא לו דם מהשיניים", סיפרתי לו בידיים ממחישות.
"הוא יכול לנשוך אנשים?", תהה אחי בפחד אימים.
"מה נעצרת לי עכשיו?", שאלתי אותו, כאשר פסק הוא לו פתאום מצעדיו.
"אני רוצה לאכול מהבשר", אמר. "אולי נלך מחר?"...
"אל תשתפן עכשיו", הפצרתי בו מיד: "אני רוצה לראות את הערפד".
עם רדת השקיעה, האומץ אט אט פג ונעלם, וגם בי החל להינטע החשש.
כאשר ניצבנו לנו בפתח היער, השקט השורר הקפיא ושיתק את רגלינו. זו הייתה דממת מוות.
"לשם", סימנתי בידי, ופנינו לנו לדרך הסלולה.
לרגעים ארוכים היינו מהלכים ומשוטטים – עד שעצרו אותנו הקולות המשונים. קולות עולים ויורדים.
אחי חשב לרגע ששמע אדם זועק לעזרה. "גם אתה שמעת?", הוא תהה.
המשכנו לחלוף על כמה ארזים גדומים. והנה – רגל של אדם מבצבצת מבין השיחים.
"יש שם מישהו!", קרא יוכינעם, ושנינו היינו לקפוצים ודרוכים.
זו הייתה גופה. קורבן ערפדים.
לפנינו גרון מנוקב בשיניים חדות. גוף מבותר לחתיכות.
אחי פרץ בבכי חרישי.
אז, מן האופק הערפילי, החלה להתגלות דמות הבלהות, מרחפת מרחוק. ממש כמו בתיאוריו של הזר.
היה זה הערפד. הערפד מאלעד.
YOU ARE READING
דם (סיפורים מפחידים)
Horrorאוסף של סיפורים מפחידים קצרים בסגנון פלאש פיקשן (סיפורת בזק). האוסף מורכב מקטעים מקוריים שכתבתי בשנים האחרונות. רוב הסיפורים שתקראו כאן הם סיפורי אימה ומוזרויות, אבל יש ביניהם גם כאלה שהם יותר בגדר מתח או פנטזיה.
