דם (סיפורים מפחידים)

בלאט

3:00

ידיים זרות דוחקות אותי החוצה מתוך רכב לבן וארוך. דלת חורקנית נהדפת מאחורי גבי.

"בלי ידיים, בלאט!", אני צועק, ומנער מעליי את כפותיו המיוזעות של הנהג.

קומתו הנמוכה חולפת על פנסי הרכב העמומים בעוד הוא מתחיל להלך לעברי באופן מאיים. 

"המזל שלך", הוא אומר – ובטרם משלים את מילותיו, משתנק על שאריות טבק שוודאי הכבידו על ריאותיו.

"המזל שלך, ששילמו מראש על הנסיעה הזאת, אחרת הייתי זורק אותך באמצע הדרך".

הוא נותן בי עוד מבט אחד סורר ונזעף, לפני ששב אל כיסא הנהג, המצולק מסיגריות.

3:33

דמות צללים חולפת על ידי, ודורשת בשלומי. "הכול בסדר, בלאט", משרבבות שפתיי לאט. "למה שלא יהיה בסדר, בלאט?"...

הדיירים בשיכוני הרכבת הישנים מתחילים לעור משנתם.

"שקט שם למטה! רוצים לישון!", זקנה אחת החלה לגעור. "הלו! יש עבודה מחר! רבוטה! רבוטה!"...

"עוד פעם הרוסי הזה שמשתכר", שמעתי איש אחד אחר ממלמל.

"מי זה מדבר בלאט?"...

גור חתולים החל לו ליילל מן אחד הפחים.

"אין אותי אוכל", אמרתי, ונופפתי לו בכיסים המרוקנים.

הוא התקרב, והחל להתחכך בשוליים המרופטות של הג'ינס.

"עוזב אותי, בלאט", הפצרתי בו מיד. "הולך מפה עכשיו, מיאו בלאט"...

בין רחשי הנקישות שהותירו רגליו המתרחקות ממני, התחלתי לשמוע קולות. הם הגיעו מחדר המדרגות.

דלת המקלט הייתה פתוחה. "מי זה לא סוגר דלת, בלאט?", שאלתי – אבל אף אחד לא ענה.

לרגע אחד הסתובבתי. הדלת נטרקה מעצמה.

"מי סגר זה, בלאט?", שאלתי, מקרב את אוזניי במין חשש מתהווה. "יש מישהו שם, בלאט? לא משחק איתי, בלאט!"...

הידית החלה לנוע באיטיות. למטה – ולמעלה. למעלה – ולמטה.

"מי זה שם נמצא, בלאט?", תהיתי, בעודי נסוג בבטחה אל מפסק האור – שפתאום הרגיש כל כך רחוק.

הדלת נפתחה. לרגע דמה לי ששמעתי קול אנחה, או שהייתה זו רק רוח תועה.

"איך הגעת כאן, בלאט?", שאלתי את גור החתולים המיילל.

הוא התקרב שוב למכנסיי, והחל למשוך בקצוות – כאילו ניסה לגרום לי לסטות אל תוככי המקלט.

מן הפחד השורר, פסקו רגליי לצעוד – אך החתול המשיך לו בדרכו העיקשת פנימה.

אורו המקרטע של המקלט הישן, האפל והזנוח יצר צללית משונה. זה נראה כמו עטלף ענק.

"מה זה מלקק שם, בלאט?", שאלתי את החתול. נשמע כאילו מצא לו נביעה.

פניו הקטנות והחמודות היו תחובות בתוך קערת מים עמוקה ורחבה.

"שותה זה מים, מיאו בלאט?", שאלתי.

ואז הוא הסתובב אליי. הסתובב לאט.

פיו הפעור לרווחה חשף שיניים חדות של ערפד.

אלו לא היו מים. החתול שתה דם.