דם (סיפורים מפחידים)

אמילי

אמילי שוב מדברת בשנתה. האצבעות שלה רועדות, זיעה דובקת בשערה הפזור והעיניים מתרוצצות ללא מנוח.

"בבקשה, בבקשה ממך, אני מתחננת, אל תכריח אותי לעשות את זה"...

היא נאבקת. לעתים מעווה את שפתותיה, כאילו מנסה לצעוק.

"מה חלמת?", אני שואל, והיא נסוגה לפתע. כאילו נרתעת מנוכחותי בחדר.

רגליה נוטשות את המשכב בבהילות. היא מתחילה לצעוד אל עבר הצוהר הגדול שבקצה המסדרון, ממנו נשקף בית הלוויות הישן.

בעוד אני מנסה לגשת ולנחם את גופה החרד, היא מרחיקה אל פינה סמוכה – כאילו מתנכרת מהסביבה.

"אמילי, מה קרה?"... "אמילי, את בסדר?"...

נשימותיה הכבדות לפתע נעלמות. פניה נסובות לעברי כאשר כף ידה נותרת מאחור.

"מה את מסתירה שם?", אני שואל, והיא מעקמת את ראשה במין מבט רצוף ומשונה.

"נראה לי ש.. אני אחזור עכשיו לחדר שלי, בסדר?"...

שעות אחדות עוברות. צללית ארוכה חולפת על גרם המדרגות.

"מי שם?", אני קורא מתוך האפלה. תכף אֵחָרֵד למשמע קולה.

"אמילי, זו את?"... "אמילי?"... "אמילי?"...

עקבותיה יהדהדו בפרוזדור החשוך, ומשב רוח חד וקר ירעיד את עצמותיי.

"אמילי?"... "אמילי?"...

והנה היא – ניצבת על הסף.

אור הירח מאיר את עיניה. סכין נעוצה בין שיניה.