זה היה ערב חורפי אחד בפרוור לונדוני נידח בסוף המאה ה-19. זוג אדונים מכובדים חשו את דרכם אל הכרכרה הרתומה שבשולי הרחוב.
האדון הזקן השיא את מגבעתו בפני העלמה החולפת בשדרה, בעוד האחר כיסה את פניו והחל לצחקק לו כמי שהיה משועשע ומבודח.
"מה כל כך מצחיק אותך?", תהה לו הזקן הנזעף, וטפח קלות על אחוריו של מכרו במקל ההליכה המהודר שלו.
"אינני בטוח", גיחך העלם הצעיר, "אולי העובדה שאתה מנסה לפתות צעירות בהיותך תרח עייף ומבוגר?"...
"מה אתה יודע?", רטן הזקן, והדף את חברו הצידה במחוות ידידים.
"ווילברט! צ'רלי!", פרש הזר את ידיו, והחיש את צעדיו לקראתם של האדונים המחויכים: "שלום שלום לסוחרי הטבק הטובים ביותר בלונדון!"...
"סלח לי, אדוני, אבל האם פנית אלינו?", תהה האדון הצעיר, שחדל פתאום מגיחוכיו ההיתוליים.
"ודאי שפניתי אליכם", התעקש הזר, ומיהר לכרוך את זרועותיו לגבם של האדונים המבולבלים.
"סליחה, אדוני, אבל אני חושש שנפלה כאן טעות", אמר לו הצעיר בעודו מסלק את כפותיו הדביקות והפולשניות: "שמי אינו ווילברט וזה איננו צ'רלי".
"אח, איזו כרכרה יפה", רווח הוא לו בנחת, כאילו היה מורשם ומסופק מן ההוד וההדר. "והסוס – אצילי ומפואר"...
"האם יהיה זה בוטה מצדי להניח את ישבני הארור בכיסא המהודר?"
"סלח לי, אדוני, אבל איננו מכירים אותך", שלף לפתע הזקן את המקל המחודד שלו, וכיוון באופן מאיים: "מוטב שתמשיך בדרכך".
הזר המפוחד חתם את שפתיו בשתיקה, ועזב את השדרה כשפניו משוכות מטה.
"סוחרי טבק?", לחש הצעיר לאוזנו של מכרו הוותיק בעודו מעיף מבט חשדני אחורנית, "אני בכלל שונא טבק"...
בן רגע, היו השמיים לקודרים ואפלים.
"ענני סערה", הביט הצעיר מעלה ואמר. "שנחזור הביתה? אשתך מחכה".
"אכן כך", הסכים הזקן, והחל לו לטפס במעלה הכרכרה.
"העבר את המושכות", הורה לו חברו. "אם אתה מתעקש", הוא ענה לו.
"דיו! דיו!"...
הסייח השמיע את צהלתו, ומיד החלו פרסותיו רוחשות בחול הרטוב.
רגעים אחדים עת חלפו על השעון.
בעודם משקיפים אל שמי הלילה היפים והכוכבים הדועכים, שמעו האדונים רחש לא אופייני.
"השארת דבר מה מאחור?", שאל הצעיר את חברו. "את הגבריות שלך", ענה לו הזקן, והשניים פרצו בצחוק מתגלגל.
כשנשמע שוב הרעש החשוד מאחור, הם חדלו מיד לצחוק.
"הויסה! הויסה!"...
"מה זה יכול להיות?", החל לו הזקן לתהות.
פתאום, משהו אחז בגרונו.
הזר שפגשו בשדרה ארב להם מתוך הכרכרה.
תחילה הלם בראשו של הצעיר, שאיבד את הכרתו לרגע. אז, החל לחנוק את הזקן במקל ההליכה שהותיר מאחור.
הסוס החל להניע את רגליו בבהלה. הכרכרה איבדה שליטה, והחלה מיטלטלת במורד הגבעה.
תכף היו שלושת האדונים שכובים וחבולים על אדמת ההרים הלחה.
"אתה בסדר?", שאל הצעיר את חברו, שנאבק לו להסדיר את נשימותיו.
"איפה האיש?", הביט הזקן לצדדים, "לאן הוא נעלם?"...
"מה נעשה עכשיו?", תמך הצעיר בגבו, וניער את הלכלוך שדבק בבגדיו. "אתה מסוגל לעמוד?"...
"מה הריח הזה?", תהו האדונים לפשר הניחוח המעושן שהחל לטרוד את אפם.
"טבק", אמר הצעיר, ופניו החמיצו מיד.
"אתה רואה את מה שאני רואה?", הצביע האדון הצעיר אל הערפל העולה מן השדות. שפתיו נפערו בפליאה.
"הבגדים שלו", מלמל למראה המשונה שנגלה לפניו.
היו אלה בגדיו של הזר, שהחלו לבהוק ולזרוח כאילו לחשו בלהבות. הם היו מוטלים כערימת סמרטוטים, שמתוכה היתמר שובל ארוך של עשן. מסביב לא היו שום עקבות שהסבירו את הנחתם שם.
כשהערפל התפזר ונמוג, והאש כבר הספיקה לדעוך, החליטו האדונים לגשת ולבדוק את הממצאים המסתוריים מקרוב.
בין שרידי הבד המפויחים שנשארו על האדמה נותרה פיסת עיתון עתיקה וחרוכה – עליה נכתב בדפוס אדום ישן:
"שני סוחרי טבק מלונדון חשודים ברצח שותפם העסקי"
YOU ARE READING
דם (סיפורים מפחידים)
Horrorאוסף של סיפורים מפחידים קצרים בסגנון פלאש פיקשן (סיפורת בזק). האוסף מורכב מקטעים מקוריים שכתבתי בשנים האחרונות. רוב הסיפורים שתקראו כאן הם סיפורי אימה ומוזרויות, אבל יש ביניהם גם כאלה שהם יותר בגדר מתח או פנטזיה.
