דם (סיפורים מפחידים)

קלועים

"הזמן רץ כשמתענים", מפטיר צעיר חינני למול פניי השמוטות במרוצה חסרת תכלית.

הוא, הזקן החביב, החברותי שבי, משיב לו בחיוך גומלין סחוט למשעי.

אך הבעה זו מתחלפת במהרה. היא לא תחזיק מים, ודאי לא אגלי זיעה.

סומק הלחיים ידהה בעוד ירחיק לו הגברתן הצעיר ברגליו הטעונות ברוח נעורים.

רוח נעורים, רוח נעורים, גם היא עוד תנוס ותחלוף לה ביום מן הימים.

השמיים, שוב הם נצבעים להם באותה אפרוריות קודרת. זו עננה שחורה שמתנוססת. שוב האל החליט לפעור את השמיים הגדולים ולהנחית עליי את מורתו ואת גמוליו השמימיים.

אלו גשמי געש שיורדים, מחטים של אש שדוקרים - החודרים וחורכים כל רקמת חיים שעוד פועמת בי.

גופי מתמסר לכיליון. הכאב הוא רק זמני ועוד יחלוף. תטוהר הנפש עד זוך.

יום נוסף בוא יחלוף. יום, בדיוק כשהיה היום.