מסדר האבירים

פרק 11

-טינקר-
אטלן העלה אותנו לספינת משא שהפליגה ישירות לווטסהוד. הנמל בווסטהוד לא היה נמל רשמי אז לא הייתה בו בדיקה ביטחונית וההפלגה הייתה קלה. מרוויק ואני בילנו את ההפלגה בסיפורים על החיים. ''כשהייתי ילד אבא שלי לימד אותי להתעסק במכונות, ככה נהייתי טכנאי'' סיפרתי לו. ''יש לך מזל, אבא שלי בילה איתי רק כשהוא היה חייב'' מרי נאנח ונשען על הקיר. ''חשבתי שאמרת שאבא שלך היה מספר לך סיפורים על מסדר האבירים, זה לא נשמע כאילו הוא היה חייב'' אמרתי מבולבל. ''אמא שלי הכריחה אותו לספר לי ולבקה סיפורים לפני השינה כשהיינו ילדים כדי שלפחות הוא יהיה קצת חלק מהחיים שלנו'' הוא אמר ובהה בתקרה. הסתכלתי עליו לרגע ונשענתי עליו. ''מה אתה עושה?'' הוא נראה מבולבל. ''מציע תמיכה'' אמרתי בחיוך. הוא חייך ''תודה''. ברגע שהספינה עצרה מרוויק ואני ירדנו, לפני שהימאים יקלטו אותנו. הנמל בווסטהוד היה שונה לגמרי מהנמל המדברי. החול בחוף היה סגול, ובתחום שבו נגמר הנמל היה יער גדול ואפלולי שהדבר היחיד שמקשר אותו לעיר הוא שביל תחבורה. בנמל היו הרבה מרכבות להשכרה. מרי הלך לאחד הסוחרים ושכר ממנו מרכבה סגולה עם עיטורים לבנים ונהג. ''אתה כזה מתנשא'' התלוננתי. ''מה עשיתי הפעם?'' מרי נראה מבולבל. ''המרכבה, היית קונה משהו פשוט, זה מושך תשומת לב'' אמרתי ונכנסתי למרכבה. ''למה זה כזה עניין גדול?'' הוא נכנס והתיישב לידי. ''כי זה מפואר'' הסתכלתי החוצה מהחלון. הוא סימן לנהג לצאת ''זה לא כזה מפואר''. ''לא? זה גדול וסגול ומקושט, זה מפואר, לא כולם צריכים לדעת מי אתה, הוד מלכותך'' את המילים האחרונות אמרתי בזלזול. הוא שתק ובהה בדרך. ''אין לך שום דבר להגיד?'' אמרתי. ''ניסיתי לעשות משהו נחמד בשבילך, אני מבין שאתה לא מרוצה, ואני לא אעשה את זה שוב'' הוא אמר בטון רשמי, כמעט כאילו הוא מדקלם טקסט כתוב. הסתכלתי עליו ''מה?''. ''זה מה שרצית לשמוע לא?'' הוא הסתכל עליי, הוא נראה מובס. שתקתי וחזרתי להביט החוצה מהחלון. שאר הנסיעה עברה בשקט. כשהגענו למרכז ווסטהוד המרכבה עצרה. מרי שילם לנהג ויצא מהמרכבה. יצאתי אחריו בשקט. מרכז ווסטהוד זו עיירה קטנה וציורית. הירח האיר את הבקתות הישנות ונתן אשליה שהן סגולות. הרחובות היו מלאים בדוכנים שונים שמכרו מוצרים שונים. חלק מהמוצרים היו רגילים, אוכל, שתייה, תכשיטים. החלק האחר היה מלא במוצרים מוזרים, ספרי לחשים, אבנים קסומות, ציוד כישוף. ''בוא נמצא אותו ונלך'' מרוויק אמר והתחיל ללכת בכיוון שאליו השרשרת הובילה. הלכתי אחריו בשקט. עברנו את רוב הדרך בלי לדבר. ''מרי?'' אמרתי לבסוף. ''מה?'' מרי אפילו לא הסתכל עליו. ''סליחה'' אמרתי. הוא הסתובב אליי ''על מה?''. ''על מה שאמרתי, לא הייתי צריך להגיד את זה'' אמרתי נבוך. ''אל תתנצל, אם חשבת את זה היית צריך להגיד את זה, אל תסתיר את מה שאתה חושב כדי להתחשב בי, זה לא מפריע לי'' הוא אמר באדישות וחזר ללכת. הלכתי אחריו ''אל תעמיד פנים שזה לא פגע בך''. ''זה לא'' הוא לא הסתכל עליי. ''אני יודע שזה כן, אל תעמיד פנים שלא!'' התעצבנתי. מרי הסתובב אליי ברוגע ''טינקר, אני כבר לא נפגע מהדברים האלה, למדתי להתעלם, סליחה שגרמתי לך לחשוב אחרת''. הסתכלתי עליו לרגע ומשכתי אותו אליי לחיבוק. ''מה אתה עושה?'' הוא נשמע מבולבל. ''העובדה שאתה רגיל להיפגע, זה לא בסדר'' אמרתי. ''זה באמת בסדר טינקר'' הוא טפח על גבי בעדינות. שיחררתי אותו ''אז אנחנו בסדר?''. הוא חייך בפעם הראשונה מאז שירדנו מהכרכרה ''אנחנו בסדר''. חייכתי בחזרה ''בסדר''. ''בסדר'' הוא חזר ללכת. הלכתי אחריו. המשכנו ללכת אחרי התליון עד לבקתה קטנה בעלת גג רעפים סגול. ''זה המקום'' מרי אמר ודפק בדלת. בחורה צעירה פתחה את הדלת. השיער הסגול והמתולתל שלה היה אסוף בצורה מבולגנת כדי שהוא לא ייכנס לה לעיניים. הפרצוף שלה היה מכוסה נמשים. מתחת לכל עין היה לה ירח קטן וזוהר על העור. היא אפילו לא הסתכלה עלינו והייתה מרוכזת בספר שלה. ''אפשר לעזור לכם?'' היא שאלה. ''כן, אנחנו מחפשים, אה.... בחור צעיר? אנחנו לא יודעים איך הוא נראה אבל...'' התחלתי להסביר. היא הרימה את מבטה אליי ועצרה אותי באמצע המשפט ''אין פה שום בחורים''. הסתכלתי על מרי. מרי הסתכל על השרשרת שלו שנמשכה ישירות לבחורה. הבחורה הסתכלה על השרשרת ואז על מרי ''אה, זה אתם''. ''סליחה?'' שאלתי. ''הוא אמר לי שתבואו'' היא אמרה וסגרה את הספר שלה. ''מי זה 'הוא'?'' מרי שאל בחשדנות. ''הוא אמר שתגיד את זה'' היא צחקה. ''סליחה?'' שאלתי שוב. הבחורה חייכה אלינו ''בואו, תיכנסו''.