מסדר האבירים

פרק 27

-ארתור-
הסתערתי עליו. הוא ניסה לתקוף אותי בחזרה אבל עם האבן לי היה את היתרון. הוא נראה מופתע מזה שהתחמקתי ממנו ועוד יותר מופתע שהנחתתי עליו מכה עם החרב שלי וחתכתי את הלחי הבריאה שלו. ''זה לא יכול להיות! אתה רק ילד! אני קיסר המתכת! אף אחד לא יכול להביס אותי!'' הוא צעק בכעס. הוצאתי מתוך השיריון שלי את האבן האפורה ''לא קשוח כל כך בלי האבן שלך הא?''. הוא הסתער עליי והספקתי להחזיר את האבן למקומה לפני שהתחמקתי ממנו. הוא מעד ונפל על הקרקע. ''תיכנע מורגן, אנחנו יכולים לסיים את זה ביחד, תעזור לי לסיים את זה'' ביקשתי ממנו והושטתי לו את ידי. הוא הסתכל על ידי לרגע ועמד לקחת אותה. ברגע האחרון הוא לקח את החרב שלו ודקר את היד שבה החזקתי את החרב שלי. צווחתי מכאב ושמטתי את החרב שלי. הוא הוציא את חרבו מידי והניף לי אותה לפנים. הרגשתי כאב חד בפניי וצרחתי. שדה הראייה שלי התמלא בדם. אחת העיניים שלי הייתה מלאה בדם והשנייה רק טושטשה חלקית כי משקפיי שנשברו ונפלו על הרצפה. קרסתי על הרצפה. שמעתי את הקיסר צוחק. ''ילד טיפש! אני תמיד מנצח! אין לך סיכוי מולי! גם בלי האבן אני עדיין קיסר המתכת ואני הרגתי את האנשים החזקים ביותר בעולם בעצמי! אתה חושב שאתה יכול לנצח אותי?! פתטי!'' הוא צעק עליי ולקח את החרב שלו. ''ובשביל להוכיח את הטענה שלי'' ראיתי אותו ניגש למלך מהלה בחרב מונפת. ''לא...'' מלמלתי. הוא הניף את החרב ודקר את המלך בגרון. ''לא!'' קראתי. מורגן הרים את החרב שלו שוב וכיוון אותה אליי ''ועכשיו תורך ילד, לא הייתי צריך להשאיר אותך בחיים''. כעסתי כמו שלא כעסתי בחיים שלי. ''אתה מפלצת!'' צעקתי עליו. ''אלה המילים האחרונות שלך?'' מורגן צחק. לקחתי את החרב שלי וקמתי. הכאבים שלי נעלמו וכעס תפס את מקומם. עמדתי זקוף יותר ממקודם ודרך השיריון של מורגן ראיתי שהעיניים שלי זוהרות בלבן והשיער שלי מרחף. ''אתה תשלם על זה'' אמרתי לו בקול שלא נשמע בדיוק כמו עצמי. הסתערתי עליו ותוך כמה רגעים הוא מצא את עצמו על הרצפה. הצלחתי לפגוע בו כמה פעמים והוא דימם מהרבה חתכים בפנים. העיניים שלי הפסיקו לזהור והשיער שלי נחת בחזרה במקומו. כיוונתי את החרב שלי לצוואר שלו ודרכתי לו על החזה. ''הזדמנות אחרונה מורגן, בבקשה תיכנע, אנחנו עוד יכולים לתקן את זה ביחד'' אמרתי. ''אני בחיים לא אכנע לך! תסיים את העבודה פחדן!'' הוא ירק דם על המגפיים שלי. ''בסדר, אם זה מה שאתה רוצה'' אמרתי ותקעתי את החרב בגרון שלו. הוא הפסיק להיאבק. הוא הפסיק לנוע. הוא לא אמר כלום ורק בהה באוויר בעיניים ריקות. דם נזל מזווית הפה שלו. הוצאתי ממנו את החרב וזרקתי אותה על הרצפה. היא תיקבר יחד איתו. ברגע ששיחררתי את החרב הגוף שלי התחיל לכאוב שוב. ניגשתי לקצה הבמה והסתכלתי למטה אל שדה הקרב. אמרלד ואגתה עוד נלחמו בחיילים אבל גם הם עמדו בקושי. ''מספיק!'' קראתי אל הקהל. כולם עצרו. אמרלד הסתכל עליי לרגע והבין שהקרב נגמר. אגתה הסתכלה עליי בחיוך גאה. ''הקרב הזה נגמר! הקיסר מת!'' קראתי. החיילים הסתכלו אחד על השני מבולבלים. לאט לאט הם שמטו החרבות שלהם והורידו את השיריונות שלהם, שמחים להוריד מעצמם את המשקל. הסתובבתי בחזרה אל הבמה וניגשתי למלך מהלה. הוא שכב בלי לזוז ועיניו חסרות החיים בהו בשמיים. סגרתי את עיניו בעדינות והרמתי את הגופה שלו ואת החרב שלו. אני אקח אותו להיקבר בממלכה שלו. ירדתי למטה מחזיק את הגופה. כמעט כל החיילים שנשארו בחיים הלכו משם עד שהגעתי. הסתכלתי על כל הגופות שנחו על הרצפה. ''אתה'' קראתי לאחד החיילים. הוא ניגש אליי ''כן?''. ''איך קוראים לך?'' שאלתי. ''לנסלוט, אדוני'' הוא אמר. ''תדאג שכל החיילים האלו יזכו לקבורה ראוייה בסדר? גם הקיסר, הגופה שלו נמצאת שם למעלה, תדאג שהוא ייקבר עם החרב שלו, בבקשה'' ביקשתי ממנו. ''בפקודה של מי?'' הוא אמר. ''בפקודה של המלך החדש של בני האדם'' אמרתי. ''ב-בטח אדוני'' הוא גימגם ומיהר ללכת משם להעביר את הפקודה הלאה. אמרלד עזר למאלקית' והגיע אלינו ואגתה עמדה לידם. ''זהו?'' היא שאלה ''זה נגמר?''. הנהנתי ''מורגן מת, זה נגמר''. ''והמלך?'' מאלקית' שאל והצביע על המלך מהלה. ''הוא מת במהלך הקרב, לא הספקתי להציל אותו'' אמרתי בצער. ''והעין שלך?'' אגתה אמרה. ''מה איתה?'' אמרתי מבולבל. ''ארתור, הוא חתך לך את העין'' אגתה אמרה בזהירות. הנחתי את המלך על הקרקע והנחתי את היד על הפנים שלי. הרגשתי חתך גדול לכל אורך העין שלי. חשבתי שהראייה שלי מטושטשת כי אני בלי המשקפיים, לא כי איבדתי את אחת העיניים שלי. הרמתי את המלך מהלה שוב ''בואו, חוזרים למחנה''.