מסדר האבירים

פרק 26

-מורגן-
הסתכלתי על הקרב מלמעלה. חבורה של ילדים מצליחה להביס את הצבא שלי. התעצבנתי. ''פשוט תחסלו אותם! הם ילדים!'' קראתי לחיילים. ''מורגן'' שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי כדי לראות את הפנים של הבן אדם האחרון שחשבתי שאני אראה. ''אני לא מאמין, קריק?'' אמרתי והתחלתי לצחוק. ''מורגן'' הוא אמר בקור. ''יש לך חתיכת חוצפה להופיע אצלי בבית'' אמרתי ושלפתי את החרב שלי. הוא שלף את החרב שלו ''השטח הזה לא שלך, הוא שייך לאנשים שלך''. ''אוי בו הו, זו הייתה החלטה מוטפשת מצידך לבוא לכאן'' אמרתי בכעס. ''אולי, אבל הייתי צריך לעשות את זה לפני שנים'' הוא אמר. הסתערתי עליו בחרב מונפת.

-לפני מעל לעשר שנים-
הכרכרה שלי עצרה מול הדירה שלו. ''בואו'' אמרתי לחיילים שלי והם יצאו איתי מהכרכרה. מזווית העין ראיתי אותו עולה על הגג ומתחיל לברוח. אידיוט. הוא באמת חשב שאני לא אראה אותו? ''אחריו!'' ציוויתי על החיילים שלי. נכנסנו לבניין ועלינו במדרגות בריצה. עלינו עד לגג והתחלנו לרוץ אחריו. הוא היה כבר כמה גגות מלפנינו אבל הפער הזה נסגר בקלות. כשהוא הגיע לבניין האחרון הוא נעצר והסתובב. העיניים האדומות שלו הסתכלו עליי במבט שבין פחד לשלווה. השיער שלו התארך מהפעם האחרונה שראיתי אותו והיה אסוף בקוקו קטן מאחורי ראשו וחלק מקצוות שערו היו דחוסים מאחורי אוזניו הארוכות שבלטו החוצה. פניו היו מכוסות בזיפים קצרים. הוא נראה מבוגר יותר ועייף יותר מהפעם האחרונה שהתראנו, אבל אפו הפחוס ושיניו הבולטות נשארו אותו הדבר. ''אין לך לאן לברוח ארנדל! זה נגמר!'' קראתי אליו ''תביא לי את האבן ואני אשקול לתת לך לחיות!''. הוא נראה פגוע מההצעה ''מה קרה לך מורגן? פעם היית אדם כל כך טוב, למה נתת לכוח להשחית אותך?''. ''כי כוח עדיף בהרבה על 'חברים', עכשיו תן לי את האבן'' אמרתי והוצאתי את החרב שלי. הוא צחק ''השמדתי אותה, כולנו השמדנו אותן''. ''שקרן! זה בלתי אפשרי להשמיד את האבנים!'' צעקתי והתקרבתי אליו. ''מצאנו דרך, האבנים הושמדו'' הוא אמר בשלווה ומלמל משהו לעצמו. ''חתיכת-'' הרמתי את החרב שלי כדי להכות בו אבל הגוף שלו התלקח במהירות ויצר הדף אש ששלח אותי מטרים לאחור רק מהעוצמה. הרגשתי את האש לרגע לפני שאיבדתי את ההכרה.

-ההווה-
הורדתי את החרב לכיוון הפנים של קריק והוא חסם אותה עם חרבו. ''אידיוט!'' קראתי ''אתה בחיים לא תנצח!''. הוא הניף את החרב שלו לעברי ''אולי לא, אבל לפחות אני אמות בידיעה שניסיתי''. התעצבנתי והסתערתי עליו שוב.

-לפני מעל לעשר שנים-
הכרכרה שלי נעצרה מול העץ הגדול. ''בואו'' אמרתי לחיילים שלי. ראיתי שהיא כבר חיכתה לי בחוץ. ''אין לך מה לעשות כאן מורגן, תחזור הביתה'' היא אמרה לי. שיערה עשוי הענפים היה אסוף בקוקו ועיניה הכתומות הביטו בי במבט זועם. ''מנדי, אם תביאי לי את האבן אני מבטיח שאני אפגע בך רק טיפה'' אמרתי בחוסר סבלנות. ''אתה לא מאיים עליי, תחזור הביתה'' היא חזרה על עצמה. ''חבל עליך מנדי, החבר הזה שלך לא לקח את ההצעה ולא שרד כדי לספר על זה'' אמרתי לה. לרגע הבעת הפנים שלה התחלפה לחשש ''ארנדל?''. ''בחור מסכן, הוא לא הביא לי את האבן שלו, לצערי הוא היה חייב למות'' אמרתי בצער מזוייף. ''מפלצת! איך יכולת לעשות לו דבר כזה?! אנחנו היינו החברים שלך!'' היא צרחה עליי. ''כוח שווה יותר מחברים, זה למה אני תמיד מנצח, ואתם תמיד תפסידו'' אמרתי. ''אתה רוצה את האבן שלי? בוא קח אותה!'' היא התחילה לרוץ לתוך היער. ''אחריה!'' קראתי לחיילי. התחלנו לרדוף אחריה אבל השיריונות שלנו עשו אותנו איטיים יותר. היא נכנסה לתוך היער ונעלמה. היא הפכה לאחד העצים אבל הם כולם נראו אותו הדבר. ''מנדי כדאי לך מאוד להראות את עצמך!'' קראתי. שום תשובה. ''בסדר! אם ככה את רוצה!'' קראתי בכעס. ''תשרפו את היער הזה ליסוד'' אמרתי לאבירים ויצאתי משם.