מסדר האבירים

פרק 22

-טינקר-
אחרי שהתפצלנו כל קבוצה הלכה לכיוון אחר. מרוויק, ארתור, ואני הלכנו מערבה לכיוון העמק. ''אז... איך קוראים לעמק הזה?'' שאלתי את ארתור בניסיון לפתח שיחה. ''עמק הנשמות האבודות'' הוא אמר בלי להרים את ראשו מהדרך. ''נשמע... מקסים'' בלעתי רוק בחשש ''מה נעשה כשנגיע לשם?''. ''אתה ומרוויק תעסיקו את החיילים, אני אשיג את האבן'' הוא אמר. ''איך?'' שאלתי. הוא הוציא קופסה מהנרתיק והושיט לי אותה. פתחתי את הקופסה. בתוך הקופסה נחה דיסקית. ''מה זה?'' שאלתי. ''פצצת קלר מיניאטורית'' הוא אמר. מיהרתי לסגור את הקופסה. ''זה-'' ארתור התחיל להסביר. ''אני יודע בדיוק מה זה!'' אמרתי ודחפתי את הקופסה ליד שלו. הוא גיחך והכניס את הקופסה בחזרה לנרתיק. ''איך מפעילים אותה?'' שאלתי. ''לחיצה על הבסיס'' הוא אמר. ''וכמה זמן יש לנו לברוח מהשניה שהיא מופעלת?'' שאלתי. ''שתי דקות, אבל לא נצטרך לברוח רחוק מידי, אני אפעיל אותה בגובה מספיק'' הוא אמר. ''למה?'' שאלתי. ''כי שם האבן נמצאת, היא מרחפת בתוך בועת מגן'' הוא אמר. ''הא'' אמרתי. הוא שתק. ''מה החיה האהובה עליך?'' שאלתי. ''טינקר?'' הוא אמר. ''כן?'' שאלתי. ''תשתוק'' הוא ביקש. ''סליחה'' אמרתי והלכתי אחורה למרי. ''איך אתה?'' שאלתי אותו. ''המ?'' מרי נראה שהוא מהרהר במחשבות. ''שאלתי איך אתה'' אמרתי. ''אה, אני בסדר'' הוא אמר וחייך חצי חיוך. ''אני יודע שאתה לא'' אמרתי. ''טינקר...'' הוא אמר. ''אני מכיר אותך, אני יודע מתי אתה בסדר ומתי אתה משקר לי'' אמרתי. הוא נאנח ''לא יודע, יצא לי לחשוב הרבה לאחרונה''. ''לחשוב על מה?'' שאלתי. ''על הרבה'' הוא אמר ''אבל בעיקר עלינו''. ''עלינו?'' שאלתי. ''עליך ועליי'' הוא אמר והסתכל עליי. ''מה חשבת עלינו?'' שאלתי. ''שזו משימה מסוכנת, ושאני לא אוכל לחיות עם עצמי אם יקרה לך משהו'' הוא אמר. ''מרי...'' אמרתי. ''אני מתייסר במחשבה הזאת כבר הרבה זמן, ואני לא אתן לשום דבר לקרות לך, לא משנה מה'' הוא אמר. החזקתי לו את היד בעדינות ''תפסיק להתרכז בעתיד ותתרכז בהווה, אני כאן עכשיו, בוא ננצל את זה''. הוא חייך ''אני שמח שאתה כאן''. חייכתי בחזרה ''אני שמח להיות כאן''. ''אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך'' הוא הודה. ''לא יוצא למסע מסביב לעולם?'' הצעתי. ''טינקר אני רציני, אני מנסה לא לחשוב על זה, אבל אני לא יכול, אני משתגע במחשבה על מה יקרה לך'' הוא אמר ולחץ על ידי. ''מרי, אני יכול לשמור על עצמי ממש יופי'' אמרתי. ''אני יודע, אבל זה לא אומר שאני לא רוצה לשמור עליך'' הוא אמר. ''זה מאוד חמוד מרי'' אמרתי ונישקתי אותו בלחי. הוא הסמיק וקפא במקום. חייכתי והמשכתי ללכת. ''אם סיימתם להתמזמז שם מאחור בואו, הגענו'' ארתור אמר מקדימה. הסמקתי קלות וניגשתי אליו. הוא הצביע על העמק מבין העצים. הדשא הירוק זז ברוח ומעל מרכז העמק ריחפה האבן האפורה מוקפת בבועת מגן. ''איפה צבא המתים?'' שאלתי. ''אתה תראה'' ארתור אמר והתחיל ללכת לעבר העמק. ''אתה בא?'' שאלתי את מרי שעדיין עמד שם קפוא. ''כן... בא...'' הוא הניח את היד על הלחי שלו וחייך חיוך דבילי. צחקתי ''מרוויק, בוא כבר''. הוא ניער את ראשו ומיהר אליי ''כן, סליחה''. התחלנו ללכת לתוך העמק. ארתור עצר והניח את ידו על הרצפה ''הגענו''. ''אני לא רואה שום צבא'' מרי ציין. ארתור הרים אבן וזרק אותה אל השדה. אחרי רגע יצאו מאות ידיים מתוך האדמה. החוורתי והוצאתי את הפיגיון שארתור הביא לי. מרי הוציא את הפיגיון שלו והסתכל מסביב בחשש. מתוך האדמה יצאו לפחות מאה שלדים בדרגות הירקבות שונות, חמושים בחרבות ומגנים. ''תעסיקו אותם'' ארתור אמר ורץ קדימה. מרי ואני התחלנו להילחם בשלדים שהיו מולנו. הצורה שבה ארתור התחמק מהשלדים נראתה כמעט אומנותית. הוא רץ קפץ והתגלגל כדי להתחמק מהחרבות שנשלחו לעברו. זה עבד לו ממש טוב עד שאחת החרבות התקרבה לו לפנים. הוא עצר בפתאומיות ונפל אחורה. הקופסה נפלה מהנרתיק ונפתחה. הדיסקית התגלגלה ממנה ונחתה על הרצפה. ארתור שלח את ידו אל הדיסקית אבל חרב ננעצה לו ביד. הוא צרח מכאבים. אחד השלדים דרך על הדיסקית ונשמע צפצוץ ממנה. קפאתי. ''לא!'' ארתור ניסה להגיע לדיסקית שוב אבל השלדים הסתערו עליו. הורדתי את הג'קט שלי וחשפתי את כנפיי. ''מרוויק, אני מצטער!'' צעקתי לעבר מרוויק ועפתי במהירות אל הדיסקית. ''טינקר לא!'' ארתור צעק וניסה להשתחרר מהשלדים. ''טינקר!'' מרוויק צעק אליי. הרמתי את הדיסקית והעפתי אותה אל בועת המגן. נשארה פחות מדקה, אני בחיים לא אצליח להתחמק מהפיצוץ. הדבקתי את הדיסקית לבועה והתחלתי לעוף חזרה הכי מהר שאני יכול. שמעתי את הפיצוץ, הרגשתי את הכאב של השריפה, ואז הכל נהיה שחור.
התעוררתי בחלל לבן והסתכלתי מסביב. ''איפה אני?'' מלמלתי. קמתי. במרחק ראיתי גבר מבוגר. הוא הסתכל עליי בחיוך חם. השיער הבלונדיני האסוף שלו נח בפקעת מבולגנת על ראשו. כנפיו הורודות נחו מאחוריו. עיניו התכולות הסתכלו עליי במבט אוהב. ''אבא'' מלמלתי ומיהרתי לרוץ אליו. קפצתי עליו בחיבוק. הוא צחק וחיבק אותי בחזרה ''גם אני התגעגעתי אליך טינקי''. דמעות עלו בעיניי ''אבא, הכל כל כך קשה''. ''הכל בסדר, אתה כאן עכשיו, אתה איתי'' הוא הידק את החיבוק. ''אני... אני מת?'' שאלתי. אבא שלי שיחרר אותי ''עדיין לא''. ''א-אני- אני לא יכול למות!'' התחלתי לבכות. הוא הניח את ידו על הגב שלי בעדינות ''אני יודע, אני כל כך מצטער''. ''אתה לא מבין!'' בכיתי ''אני הבטחתי למרוויק שאני אשאר איתו!''. ''מרוויק?'' הוא עיקם את אפו ''הבן של מהלה?''. הנהנתי בבכי. ''מה אתה עושה איתו?'' הוא שאל. ''א-אני...'' גימגמתי ''אני חושב שאני מאוהב בו''. הוא הופתע ''בו? מכל האנשים?''. הנהנתי וניגבתי את הדמעות שלי ''למה? זה בעיה?''. ''כל עוד הוא לא כמו אבא שלו, לא'' הוא משך בכתפיו. ''מה הבעיה עם אבא שלו?'' שאלתי. ''אני וקריק לא הסתדרנו, בלשון המעטה'' הוא אמר במעין מבוכה. ''גם מרוויק לא מסתדר איתו'' אמרתי. ''אני מבין את זה'' הוא אמר. ''אז מה עכשיו?'' שאלתי. הוא הניח את ידו מסביב לכתפי ''עכשיו מחכים''.