מסדר האבירים

פרק 14

-מרוויק-
הבחורה הסתכלה עלינו כאילו נפלנו מהשמיים. ''מי לעזאזל אתם?'' היא שאלה אותנו. השרשרת שלי עפה לי מהיד ונדבקה אליה. הבחורה הסתכלה עלינו ואז על השרשרת ''תיכנסו, עכשיו''. נכנסו והיא טרקה אחרינו את הדלת ''מה אתם עושים כאן?''. ''אני טינקר, וזה מרוויק. באנו לחפש אותך מנשי, אנחנו מקימים מחדש את מסדר האבירים'' טינקר אמר. היא הסתכלה עליו ''איך אתה יודע איך קוראים לי?''. ''האבירה האחרונה שדיברנו איתה אמרה לנו'' אמרתי. ''מה אתם רוצים ממני?'' היא שאלה. ''את האבן שלך, כדי שנוכל לקרוא לך כשנצטרך אותך'' טינקר אמר. ''תצטרכו אותי בשביל מה?'' היא היססה. ''אנחנו הולכים להילחם בקיסר המתכת'' אמרתי. היא שתקה לרגע ופרצה בצחוק. טינקר ואני נשארנו בשקט. היא השתתקה ''אתם רציניים?''. טינקר ואני הנהנו שנינו. ''אתם מטורפים! זו משאלת מוות!'' היא אמרה. ''אולי, אבל אנחנו מאחדים את האבירים כדי לנסות'' טינקר אמר. ''לנסות? זה לא משהו 'שמנסים'! זה לעשות או למות!'' היא צעקה עליו. ''אנחנו נצליח'' אמרתי ''אין לנו ברירה, הקיסר מתחיל להשתלט על כל העולם, אם לא נעצור אותו עכשיו זה יהיה מאוחר מידי''. מנשי העבירה את מבטה ביני לבין טינקר ''אני-אני אצטרך לחשוב על זה''. ''זה בסדר, קחי את הזמן'' טינקר אמר לה ''אנחנו נישאר באזור הלילה, תחשבי על זה''. ''איפה באזור?'' היא שאלה. טינקר משך בכתפיו ''יש לנו אוהל, נמצא איפשהו לישון''. היא הנידה בראשה לשלילה ''לא בא בחשבון, אתם תישארו כאן'' היא אמרה. עמדתי להתנגד אבל היא עצרה אותי ''אנחנו בגבול של הזוהר הצפוני, בלילה הטמפרטורות יורדות ברמה קיצונית, אתם תקפאו''. שתקתי והנהנתי. טינקר עשה כמוני. ''יופי'' מנשי הלכה לחדר היחיד בבית שהוא לא שירותים. ''אני תכף בא'' טינקר אמר לי והלך אחריה. ''אוקי'' התחלתי לפרוק את שק השינה שלי. בסלון הייתה ספה אחת ותיכננתי לתת לטינקר לישון עליה. בעיקר אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי. התיישבתי על שק השינה והוצאתי את המחברת שלי מהתיק. הוצאתי גם את העט שלי והתחלתי לצייר. מאז שיצאנו לא היה לי זמן לצייר. דיפדפתי בין העמודים השונים עד שהגעתי לדף ריק והתחלתי לקשקש משהו. בהתחלה סתם ציירתי צורות ואז הבנתי כמו מה זה נראה וזרמתי עם זה. אחרי כמה זמן של ציורים הקשקוש שלי נראה כמו טינקר. ובדיוק שסיימתי לצייר טינקר נכנס פנימה ''מה אתה עושה?''. ''כלום'' מיהרתי לסגור את המחברת שלי. טינקר חייך והתיישב צמוד אליי ''תראה לי''. ''לא'' הסמקתי קלות. ''בבקשה'' הוא הניח את הראש שלו על הכתף שלי והסתכל עליי. הסמקתי יותר והושטתי לו את המחברת. הוא מיהר לדפדף במחברת עד שהוא מצא את הציור שלו ''אתה ציירת את זה?''. ''אני יודע שזה מכוער תשכח שראית את-'' התחלתי להגיד. ''זה מהמם'' הוא אמר וחייך אליי. ''באמת?'' שאלתי. הוא הנהן ''אתה מצייר ממש טוב''. הסמקתי קלות וחייכתי ''באמת באמת?''. הוא הנהן ''באמת באמת''. ''תודה'' מלמלתי נבוך בחיוך רחב. טינקר ציחקק ''להתחיל להקריא לך את הספר?''. הנהנתי. הוא הוציא את הספר מהתיק שלו והתחיל להקריא ''הערב ירד והערפל התחיל להתפשט באזור העיר, מרקו הסתובב ברחובות והשתמש בערפל הכבד כמסתור. הוא שוטט בין הסמטאות וחיפש את הנשמות הבודדות שהמזל התאכזר אליהן...''.
אחרי שסיים להקריא לי את הפרק הראשון טינקר פיהק ונשען עליי ''נמשיך מחר''. ''אוקי'' אמרתי. ''מרי?'' הוא מלמל. ''כן?'' שאלתי. ''אתה חושב שנצליח?'' הוא שאל. ''נצליח מה?'' שאלתי. ''להביס את קיסר המתכת'' הוא מלמל. ''בטח'' אמרתי. ''איך אתה כל כך בטוח?'' הוא שאל. ''אני מאמין בנו, אספנו קבוצה לא קטנה של אנשים, ועם האימון הנכון אנחנו נוכל להביס אותו'' אמרתי. ''האימון הנכון?'' הוא שאל. ''אנחנו צוות, אם נלמד להתנהג ככה נוכל לעשות הכל'' אמרתי. ''מרי?'' הוא אמר. ''כן?'' שאלתי. ''תודה'' הוא לחש. חייכתי ''אין על מה''. הוא לא ענה לי. ''טינקר?'' הסתכלתי עליו רק כדי לגלות שהוא ישן. חייכתי ממנו והרמתי אותו לספה. ''לילה טוב'' מלמלתי בלחש. נשכבתי לאחור ושקעתי בשינה עמוקה.
החלום שלי התחיל כמו כל חלום רגיל. ישבתי בחדר שלי בארמון. אמא שלי ישבה לידי והחזיקה ספר פתוח. היא הושיטה לי אותו ''תקרא''. הסתכלתי על המילים. כל האותיות התהפכו לי. ''א-אני לא יכול-'' גימגמתי. ''תקרא!'' אמא שלי צעקה עליי. ניסיתי לקרוא. ''א-א-'' ניסיתי להקריא והאותיות שינו מקום. ''כישלון!'' אמא שלי צעקה עליי. עצמתי עיניים בכוח. כשפתחתי אותן אני לא הייתי בחדר שלי. הייתי בשדה פתוח. הסתכלתי מסביב אבל כל מה שראיתי זה דשא. לאורך קילומטרים היה רק דשא. הסתובבתי חזרה לנקודת ההתחלה וראיתי את טינקר מולי. ''טינקר! כמה שאני שמח לראות אותך'' ניסיתי לחבק אותו אבל הוא דחף אותי ממנו. ''הכל בסדר?'' שאלתי מודאג. ''אל תתקרב אליי'' הוא אמר במבט נגעל על פניו. ''מה? למה?'' דמעות עלו בעיניי. ''אתה תירוץ עלוב לנסיך, אתה כישלון, אתה טיפש, ואתה לא יודע מה אתה עושה, אין פלא שאבא שלך עזב אותך, אני לא מאמין שקראתי לך חבר'' הוא אמר והסתובב. ''טינקר לא! בבקשה לא...'' התחלתי לבכות. טינקר הסתובב והתחיל ללכת. ''אל תלך!'' הנחתי את היד על הכתף שלו. הוא הסתובב אליי. הפנים שלו היו מכוסות דם, חתכים פתוחים ורחבים, ואחת העיניים שלו הייתה חסרה. ''זה באשמתך'' הוא אמר. רקע של השדה נעלם בהדרגה. ''אתה אמרת שנוכל להביס את הקיסר, למה שיקרת לי?'' הקול שלו נשמע מעוות. ''א-אני- לא- א-אני לא התכוונתי'' גימגמתי. ''למה שיקרת לי מרוויק?'' הוא שאל.
התעוררתי בבהלה והתנשמתי במהירות. הרגשתי שהגוף שלי מכוסה זיעה קרה והדופק שלי היה גבוהה כאילו רצתי. קברתי את פניי בידיי והתחלתי לבכות. ''מרי?'' שמעתי קול חלש לידי. הפנתי את פניי לעבר הקול וראיתי את טינקר, עדיין שוכב על הספה, מסתכל עליי. הוא נראה כאילו הוא הרגע התעורר. ''תחזור לישון'' מלמלתי אליו. ''אני כבר ער, תספר לי מה קרה'' הוא אמר. עמדתי להתנגד אבל לא היה לי כוח, כמו שאני מכיר את טינקר הוא היה ממשיך להתעקש. סיפרתי לו על החלום, וכשסיימתי את הסיפור פרצתי בבכי שוב וקברתי את הראש בידיים שלי. שמעתי את טינקר קם והרגשתי אותו מתיישב לידי. הרגשתי את הידיים שלו נכרכות סביבי והוא משך אותי קרוב אליו. ''זה רק חלום מרי, זה לא אמיתי'' הוא אמר בקול מרגיע. ''ומה אם זה ייקרה? מה אם אתה תיפגע באשמתי?'' מלמלתי. ''זה לא ייקרה'' והוא אמר. הוא נשמע בטוח בעצמו. ''איך אתה יודע?'' הסתכלתי עליו. ''כי אני סומך עליך'' הוא חייך אליי. הסתכלתי עליו במבט מופתע וקברתי את הראש בכתף שלו. ''טינקר?'' אמרתי לבסוף, אחרי כמה דקות של שקט. ''כן?'' הוא שאל. ''תודה'' מלמלתי. למרות שלא ראיתי את פניו ידעתי שהוא מחייך ''אין על מה''. אחרי עוד כמה דקות הוא חזר לספה. ''לילה טוב ילד פיות'' אמרתי לו ונשכבתי לאחור. הוא נשכב על הספה וחייך אליי ''חלומות פז, הוד מלכותך''.