מסדר האבירים

פרק 25

-תיאו-
אטלן ואני הלכנו ביער. ''אז...'' אמרתי בניסיון להתחיל שיחה. ''אז?'' הוא שאל. ''איך זה לחיות ליד כל כך הרבה מים?'' שאלתי. ''לא יודע, נחמד? אני מניח'' הוא משך בכתפיו. ''אתה בטח נמצא בחוף הרבה'' אמרתי. ''האמת שלא, אני רוב היום עובד'' הוא אמר. ''במה אתה עובד?'' שאלתי. ''אני שומר בארמון'' הוא אמר. ''מגניב, איך זה להיות שומר בארמון?'' שאלתי. ''מעייף אבל אני אוהב את זה'' הוא אמר. ''יש לך מזל'' אמרתי. ''סליחה?'' הוא שאל. ''אתה עובד במשהו שאתה אוהב'' אמרתי. ''ואתה לא?'' הוא שאל. ''אני עובד בחברה שמייצרת דם מלאכותי בשביל אוכל ומקום לישון בו'' אמרתי. ''מקום לישון בו?'' הוא שאל. ''אני ישן בתוך שק שינה על הגג של הבניין'' אמרתי. ''באמת? גם בגשם?'' הוא שאל. ''אין אצלנו גשם, מונסטרוויל נמצאת בתוך כיפה ענקית שמונעת משמש להיכנס, ערפדים קרניבורים רגישים לשמש, וגם זומבים, ואנשי זאב'' הסברתי. ''ערפדים קרניבורים?'' הוא שאל. ''ערפדים ששותים דם אמיתי, אני שותה דם סינטטי'' אמרתי והוצאתי שקית דם מתיק הצד שלי ''רואה?''. הוא לקח את השקית והסתכל עליה ''היא נראת כמו שקית מיץ''. צחקתי ולקחתי את השקית בחזרה. ''זה כי זה מה שהיא'' הוצאתי קש ותקעתי אותו בשקית. ''וזה כל מה שאתה אוכל?'' הוא שאל. ''באופן תיאורתי אני לא צריך יותר מזה כדי לשרוד, אבל כשהייתי ילד אבא שלי היה מביא אוכל מיוחד מבחוץ, חטיפים, ממתקים, אוכל טעים, מאז שהוא מת האוכל היחיד שאני משיג זה שקיות דם סינטטי, וגם זה בקושי'' אמרתי ושתיתי מהדם. אטלן הסתכל על השקית לרגע ''זה צמחוני?''. הנהנתי. ''אפשר-.. אפשר לטעום?'' הוא שאל נבוך. הנהנתי והושטתי לו את השקית. הוא לקח שלוק קטן ומיד ירק את זה על הדשא. ''איכס יש לזה טעם של דם'' הוא ניגב את הפה שלו בשרוול. צחקתי ולקחתי ממנו את השקית בחזרה ''זה כל הרעיון''. הוא נראה כאילו הוא לא חשב על זה עד עכשיו ''אה''. ציחקקתי. ''וזה טעים לך?'' הוא שאל. ''מים טעימים לך?'' שאלתי אותו. ''לא, אבל אני חייב לשתות אותם'' הוא אמר. ''בדיוק'' אמרתי ושתיתי מהדם. ''אההה'' הוא נראה כאילו הוא הבין. חייכתי והמשכתי ללכת.
אחרי עוד כמה זמן של הליכה הגענו לארמון. הארמון היה מבנה אבן גדול ומפואר שמוקף בשמירה כבדה. כל הדלתות היו מוקפות שומרים והיו שומרים שהסתובבו מחוץ לארמון. ''גורם לך להתגעגע הביתה?'' לחשתי אל אטלן. הוא צחק בשקט. ''הלוואי, בדרך כלל אני בתפקיד של החבר'ה האלה'' הוא הצביע על השומרים ששמרו על השער. ציחקקתי ''אז מה התוכנית? איך אנחנו נתגנב לשם?''. ''אין לי שום רעיון, לך יש?'' הוא שאל. חשבתי לרגע ואז עלה לי הרעיון המושלם. ''אתה יכול ליצור מים נכון? ראיתי אותך עושה את זה'' אמרתי. ''טכנית אני לא יוצר את המים הם נמצאים באוויר אבל כן, אני יכול ליצור מים'' הוא אמר. ''יופי'' אמרתי ''אתה יודע ליצור ערפל?''. שאלתי. הוא הנהן ''רעיון מצויין, אני אצור ערפל כדי שנוכל להתגנב בו''. ''כן, רעיון מצויין'' אמרתי כאילו הרעיון שלי לא היה לעצב את ערפל כמו רוח רפאים ולהפחיד את השומרים. אטלן הרים את ידיו באוויר וניכר עליו שהוא מתרכז. לאט לאט הלחות הפכה לטיפות קטנות והטיפות התפצלו והפכו לערפל. אטלן שילח את הערפל אל הטירה וחסם את שדה הראייה של השומרים. ''איך נעבור אנחנו דרך הערפל?'' הוא שאל. ''אני יכול לראות דרך הערפל, יש לי ראייה סונארית, אבל אתה תצטרך להיצמד אליי כדי שלא תלך לאיבוד, ותצטרך להיות ממש בשקט כדי שאני אוכל לראות לאן אני הולך'' אמרתי. הוא הנהן ''בוא נעשה את זה''. תפסתי לו את זרוע ומשכתי אותו אחרי. עצמתי עיניים והתרכזתי. תמונה ברורה נוצרה לי בראש. שני שומרים מבולבלים התקרבו אלינו ודיברו על הערפל המוזר. עוד שלושה שומרים עברו מול הארמון ודיברו על הכמה שהם שונאים משמרות צהריים. שני השומרים שעמדו ליד השער עכשיו הסתובבו כדי למצוא את השומרים האחרים. ראיתי גם את אטלן עומד לידי ושמעתי את דפיקות הלב שלו. הוא היה לחוץ. התחלתי ללכת בתוך הערפל בשקט עד כמה שיכולתי. מידי פעם פניתי לצדדים כדי להתחמק משומרים. כשהגענו לדלת פתחתי אותה ומיהרתי להיכנס פנימה ולסגור את הדלת בדממה אחרי שאטלן נכנס. עדיין לא פקחתי את עיניי. הקומה הראשונה הייתה ריקה מלבד שני שומרים שהסתובבו ודיברו על מזג האוויר. בקומה השנייה היו עוד שני זוגות שומרים, זוג אחד דיברו על הנשים שמחכות להם בבית, והזוג השני דיברו על העבודה בארמון. בקומה השלישית היו שתי שומרות שדיברו על כמה שהן שונאות את העבודה עם גברים כל היום. אחד השומרים מהקומה שנייה אמר משהו על לעבור ליד החדר של הקיסר. פקחתי את עיניי והתמונה הברורה נעלמה. ''החדר בקומה השנייה, יש זוג של שומרים שמסתובבים כאן אבל נתחמק מהם אם נעלה מהמדרגות השמאליות, נצטרך לחכות שם רגע כדי שהשומרים של הקומה השנייה לא יראו אותנו ואז נפנה ימינה. במרכז המסדרון נמצא החדר של הקיסר.'' אמרתי. אטלן הסתכל עלי ונראה שהוא מתרשם. ''מה?'' שאלתי. ''סתם, אתה לא מפסיק להפתיע אותי'' הוא אמר. חייכתי ''בוא כבר, ותשמור על השקט''. הלכנו במסדרונות הטירה פנינו שמאלה למדרגות. במדרגות חיכינו רגע שהשומרים מהקומה השנייה יעברו ואז הלכנו ופנינו ימינה. במרכז המסדרון היה חדר עם דלת עץ גדולה ומפוארת. ''זה החדר'' אמרתי. אטלן ניסה לפתוח את הדלת אבל היא הייתה נעולה. ''יופי, מה נעשה עכשיו?'' הוא נאנח. ''יש לי עוד טריק בשרוול'' אמרתי. האצבע שלי הוציאה פרץ אש קטן ומרוכז שבו השתמשתי כדי להמיס את מנעול המתכת. הדלת נפתחה בשקט. ''אתה בהחלט מלא בהפתעות'' אטלן קבע. צחקתי בשקט ונכנסתי לחדר. החדר היה מעוצב בצורה קרה. מיטת אפיריון גדולה נחה באמצע החדר אבל הייתה בה רק כרית אחת, כאילו היא מעוצבת לאדם אחד בלבד. לידה נחה שידה ועליה כתר מתכת. בחדר היה גם שולחן מתכת וארון מלא בשיריונות. ''הוא בהחלט שמר על הקונספט של המתכת'' מלמלתי. אטלן צחק בשקט. פתחתי את המגירה שבשידה וחיטטתי בה. היו שם סכינים, פיגיונות, וניירות את ישנים. אחד מהניירות תפס את העין שלי, זיהיתי בו את השם של אבא שלי. הרמתי את הנייר וקראתי את התוכן שלו. 'מורגן, אני מקווה שאתה מרגיש טוב, כולנו מתגעגעים אליך ומחכים שתחזור כבר, טוב כמעט כולנו. קריק שוב עושה את הקטע הזה של הבוסיות, אתה מכיר אותו. הוא וג'קלי עדיין בריב בגלל מה שקרה עם לימורין. אף פעם לא ראיתי את ג'קלי כועס ככה, הוא עוד שנייה הרג את קריק. טוב אבל זה די הגיע לו. בכל מקרה, כל האחרים מתגעגעים אליך. מנדי ואני דיברנו עליך לפני כמה שעות (עד שהמכתב יגיע אליך זה כבר יהיה ימים), זה למה חשבתי על לכתוב לך. מקווה שתרגיש טוב בקרוב. בברכה, ארנדל'. הרגשתי שהברכיים שלי עוד רגע קורסות והראש שלי מסתחרר. תמיד ידעתי שאבא שלי והקיסר היו חברים, אבל לא הבנתי עד כמה הם היו קרובים. הסתכלתי לתוך המגירה. הניירות שנחו שם היו מכתבים. הוצאתי את כל ניירות ודחפתי אותם לתיק שלי. ''מה זה? מה אתה עושה?'' אטלן שאל אותי. ''אלה מכתבים, מכתבים שהקיסר קיבל מהאבירים האחרים. הפסיכופת הזה שמר אותם! יש פה דברים שאבא שלי כתב, אני חייב לשמור אותם'' אמרתי ודחפתי עוד מכתבים לתיק. בין המכתבים נחה שרשרת עם אבן אפורה. לקחתי אותה ודחפתי אותה לכיס. ''אתה חושב שיש שם מכתבים מאבא שלי?'' אטלן שאל. ''נעבור עליהם כשנחזור למבנה, כרגע בוא נצא מכאן, המקום הזה עושה לי בחילה'' אמרתי. ניגשנו לדלת. עצרתי ועצמתי עיניים, מתרכז בקולות שמסביב. שמעתי את השומרים עוברים את הדלת והולכים לצד שמאל. ואת השומרים למטה שמעתי עוברים מול צד ימין. חיכיתי שהשומרים שבקומה שלנו יעברו את החדר לגמרי לפני שפתחתי את הדלת והלכתי ימינה. אטלן הלך אחרי. חיכיתי רגע שהשומרים למטה יעברו את המדרגות ואז ירדתי בהן כשאטלן אחרי. ''הערפל עדיין נמצא בחוץ?'' שאלתי אותו. הוא הנהן. עצמתי עיניים והקשבתי לתמונה בחוץ. פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה, מנווט בערפל טוב כמו מקודם עד שחזרנו ליער. אטלן ואני התיישבנו על הדשא והתנשמנו בשקט. הוצאתי את השרשרת מהכיס והסתכלתי עליה ''המשימה הושלמה''.