מסדר האבירים

פרק 17

-טינקר-
אמרלד התעקש ללוות אותנו לגבולות האזור האפל. הוא לקח אותנו במרכבה שלו עד האזור שהשלג נגמר בו. הנסיעה ארכה כמה שעות. ישבתי בתוך המרכבה עם מרי ואמרלד ישב בחוץ וניווט את הסוסים. כמה דקות אחרי שהנסיעה התחילה השתעממתי מלהסתכל החוצה מהחלון. ''רוצה שנמשיך לקרוא את הספר?'' הצעתי למרי שישב מולי. ''בכיף, זו דרך נהדרת להעביר את הזמן'' הוא חייך אליי. חייכתי חיוך רחב והוצאתי את הספר מהתיק. ''איפה עצרנו?'' שאלתי אותו. ''סיימנו את הפרק השני'' הוא אמר והסתכל עליי בציפייה. הוא נהנה מקריאת הספר הזה בדיוק כמוני. התחלתי להקריא ''ג'נט הסתכלה לתוך החלון של הבית. זהו זה. היא סוף סוף עומדת לגלות את האמת על הגבר שהיא העריצה מרחוק כל כך הרבה זמן. היא ראתה את המשוטט ברוח מתיישב בשולחן שלו כדי לאכול ארוחת ערב, אבל הוא ישב עם הגב אליה. היא לא יכלה לראות את הפנים שלו. היא חיכתה שהוא יסתובב אבל זה לא קרה. היא לא יכלה לתת לזה להיגמר ככה. היא הייתה חייבת לדעת איך הוא נראה. היא הייתה מוכרחה לגלות מה יש לגיבור שלה להסתיר. היא דפקה על החלון. לרגע היא ראתה את פניו של הגיבור שלה, והן לא היו מה שציפתה. בזמן המועט מהרגע שבו הסתובב ועד שחבש את המסכה שלו ג'נט ראתה את פניו של המשוטט בצורה ברורה. הפנים שהיא כל כך קיוותה לראות היו פנים הרוסות מצלקות. לאורך ולרוחב, כל פניו של המשוטט היו מכוסות צלקות עמוקות. אחת מעיניו הייתה לבנה האף שלו נראה עקום, כאילו מישהו תלש אותו מפניו והדביק אותו בחזרה. הוא קשר את המסכה מאחורי ראשו וניגש אל החלון. ג'נט קפאה, היא פחדה מאיך הוא יגיב אם ידע שעקבה אחריו. הוא פתח את החלון. 'מה אתה עושה כאן אישה?' הוא שאל אותה בקולו העמוק. 'אני... אני..' ג'נט גימגמה. היא לא יכלה לחשוב בקרבתו. 'נו?' המשוטט שאל אותה. 'אתה הצלת אותי, רציתי להוקיר לך תודה' היא אמרה. 'ועכשיו שראית את הפנים שלי, עכשיו מה את רוצה?' הוא שאל. 'אני עדיין רוצה להוקיר לך תודה. אתה הצלת אותי, לא אכפת לי איך אתה נראה' היא אמרה לו והחזיקה את ידו מעבר לחלון. המשוטט הופתע. הייתכן שלמישהו באמת לא אכפת איך הוא נראה? 'תוריד את המסכה' ג'נט ביקשה ממנו. הוא פרם את הקשר שהחזיק את המסכה ונתן לג'נט להוריד לו אותה בעדינות. היא העבירה את ידה לאורך פניו בעדינות. 'אתה מהמם' היא אמרה לו. לא, הוא לא. הוא ידע שהוא לא. הוא התרחק ממנה 'אל תבואי לפה שוב'. ג'נט עמדה לענות לו אבל הוא סגר את החלון והווילון. הוא התיישב על הכורסה שלו וקבר את פניו בידיו. מה הוא חשב לעצמו? זו הייתה טעות גדולה...''.
אחרי עוד כמה שעות של נסיעה, שאת חלקה העברנו בקריאה, ואת חלקה האחר בדיבורים ואכילה, אמרלד עצר את המרכבה. הוא פתח לנו את הדלת מבחוץ ''זה הכי רחוק שאני אקח אתכם''. יצאתי מהמרכבה והסתכלתי מסביב. הרחוב היה חשוך כאילו שהיה אמצע הלילה. מוזר, לא אמור להיות כל כך מאוחר. הסתכלתי על השמיים וראיתי שהשמש מכוסה בעננים שחורים כפחם. הסתכלתי בחזרה אל הרחוב. מעט האור שהיה שם נבע מפנסי רחוב גבוהים שהאירו באור חלש. ''זה מעל ומעבר, תודה'' מרוויק הודה לאמרלד. ''אתם חייבים לי'' אמרלד עלה בחזרה על סוסיו ורכב משם. מרי הוציא את השרשרת שלו מהכיס והתחיל ללכת אחריה. ''אגתה אמרה שהשם של הבר הוא אקטופלזמה'' הוא אמר. התחלנו ללכת בכיוון השרשרת. הסתכלתי על האנשים שעברנו לידם ברחוב. העור של השדים בהיר כל כך שהוא כמעט שקוף, והוורידים שלהם שחורים. מתוך המצח מבצבצות להם קרניי תיש שחורות ומתוך פה יוצאים להם סדקים שחורים שמתפשטים מסביב לו. הם הסתכלו עלינו בעיניהם הלבנות כאילו הם שמחים שיש להם מישהו שהם יכולים לתקוף. נצמדתי למרוויק ותפסתי לו את היד בכוח. ''הכל טוב?'' הוא הפנה את מבטו אליי. ''בטח'' אמרתי בקול צווחני. ''טינקר? בטוח שהכל טוב?'' הוא שאל שוב, מודאג. ''טיפה מפחיד פה, זה הכל'' אמרתי בשקט. ''אל תדאג, אני שומר עליך'' הוא הניח את ידו על ידיי. חייכתי חיוך לחוץ ''תודה''.
אחרי כמה זמן של הליכה הגענו לבר. שלט ניאון גדול וירוק הוצב מעל המבנה והאיר את המילה 'אקטופלזמה' בגדול. נכנסנו לבר והתיישבנו באחד השולחנות. ''מה עכשיו?'' לחשתי אל מרוויק. ''עכשיו מחכים'' הוא לחש בחזרה. אחרי כמה דקות השתעממתי מלחכות ולקחתי ממרי את הארנק שלו. ''מה אתה עושה?'' הוא שאל. ''אני הולך לקנות משהו לשתות, אני תכף חוזר'' אמרתי לו והלכתי לבר. ''מה תרצה?'' הברמנית שאלה אותי. ''אני לא יודע אם שמים לב אבל אני לא מהאזור, מה את ממליצה?'' שאלתי. היא חייכה ''כמה אלכוהולי?''. ''לא אלכוהולי מידי'' אמרתי. ''אני ממליצה את אקטו1'' היא אמרה. ''אוקי אז אני אקח שניים כאלה'' אמרתי. ''לך ולדייט הקטן הזה שלך?'' היא שאלה והתחילה להכניס את המשקה. הסמקתי ''הוא לא הדייט שלי, אנחנו רק חברים''. ''אז למה אתה מסמיק ככה?'' היא חייכה ושיקשקה את המשקה. ''אנחנו פה כדי לחפש מישהו, זה לא דייט'' אמרתי נבוך. ''לחפש מישהו?'' היא שאלה. ''בן של חבר טוב של אבא שלי'' אמרתי. ''ומה החמודצ'יק שלך עושה כאן?'' היא שאלה. ''ההורים שלנו היו חברים, אנחנו מחפשים את הבחור הזה ביחד'' אמרתי. ''אז גדלתם ביחד?'' היא שאלה. ''לא בדיוק, אבא שלי מת כשהייתי צעיר אז לא ידעתי על הקיום של החברים שלו, עבדתי בשביל מרי תקופה ארוכה לפני שגילינו שההורים שלנו היו חברים'' אמרתי. היא מזגה את המשקה הירוק הזרחני לשתי כוסות ושמה בכל אחת מהן קיסם עם אוכמניה עליו ''כמה זמן עבדת בשבילו?''. ''כמה שנים'' אמרתי. היא שמה קוביות קרח בכל אחת מהכוסות ''זה נשמע כמו אחלה התחלה למערכת יחסים, וזה ברור שאתה מחבב אותו''. הסמקתי ''סליחה?''. ''סלחתי'' היא חייכה והגישה לי את הכוסות. לקחתי את הכוסות במבוכה ושילמתי. ''תספר לו'' היא אמרה לי בקריצה והלכה ללקוחות האחרים. חזרתי למרי והנחתי לידו את אחת הכוסות. ''תודה'' הוא חייך אליי. ''בבקשה'' חייכתי נבוך ושתיתי מהקוקטייל שלי.
אחרי כמה מישהו עלה לבמה. ''ועכשיו להופעה הגדולה של הערב, קבלו את... מכסחי השדים!'' הוא הכריז. הקהל כולו עשה רעש של התלהבות. הלהקה עלתה על הבמה. מתופף, קלידן, באסיסט וגיטריסט סולן. ''תודה רבה'' אמר הסולן. השיער הנפוח שלו הגיע לו עד אחרי העיניים וכיסה אותן לחלוטין. מתוך הפוני שלו יצאו שתי קרני תיש שחורות והסתלסלו למעלה. מתוך הפה יצאו לו סדקים שחורים והוא החזיק גיטרה חשמלית שחורה. הוא דיבר עוד קצת לפני שהתחיל לנגן אבל לא מרי ולא אני היינו מרוכזים בדיבור שלו. על הצוואר שלו נחה בגלוי שרשרת עם אבן שחורה שזהה בצורתה לשרשרת שלי. מרי הסתכל על השרשרת שלו, שנמשכה לכיוון הבמה ''זה הבחור''.