מסדר האבירים

פרק 24

-אמרלד-
הלכנו ביער. אגתה הייתה עסוקה בלעבור על ספר הכשפים שלה ולנווט ומאלקית' הלך לידי והסתכל עליי. אחרי כמה זמן של הליכה נעצרתי והסתכלתי עליו ''מה אתה רוצה?''. ''סתם'' הוא חייך ''אני תוהה מה הקטע שלך?''. ''סליחה?'' שאלתי בנימה מבולבלת. ''אתה כל הזמן שקט ומסתורי כל כך, שמתי לב לזה מאז שנפגשנו, למה אתה ככה?'' הוא שאל. המשכתי ללכת ''אני לא מסתורי, אני לא מסתיר שום דבר''. ''בסדר, אז למה אתה כל כך שקט?'' הוא שאל והמשיך ללכת אחרי. ''אני פשוט לא אוהב לדבר עם אנשים, זה כזה פשע?'' אמרתי. ''למה אתה לא אוהב לדבר עם אנשים?'' הוא שאל. ''כי ככה'' אמרתי. ''נו תספר לי, ממילא זו הליכה ארוכה עד שנגיע'' הוא ביקש. ''זה לא עניינך'' אמרתי. ''למה לא?'' הוא שאל. ''כי ככה'' אמרתי. ''אתה יודע, אם תדבר על זה, זה יכאב פחות'' הוא אמר. ''זה לא נכון'' אמרתי. ''מאיפה אתה יודע? אי פעם דיברת עם מישהו על זה?'' הוא התעקש. נאנחתי ''בסדר, ממילא אתה כנראה תמות אז אני אספר לך''. ''אני כנראה אמות?'' הוא אמר מבולבל. ''מבין שלושתינו לך יש את הכי הרבה סיכוי למות, אתה לא מוכשר במיוחד'' אמרתי. ''אאוץ', אבל אני אתעלם מזה כי אתה עומד לספר לי על עצמך'' הוא חייך. ''בסדר'' נאנחתי. ''אני 'ככה' מאז שההורים שלי מתו, מרוצה?'' אמרתי והסתכלתי על הדרך. ''איך הם מתו?'' הוא שאל. ''אבא שלי מת כשקיסר המתכת בא לחפש אותו. הקיסר רצח אותו והשאיר את הגופה המושחתת שלו בארמון. כשאני, אחי ואמא שלי, יצאנו מהמקום בו התחבאנו ראינו את הגופה. זה שבר את אמא שלי והיא לא הסכימה לנו לצאת מהבית. כשהייתי בן 14 אני הלכתי עם אמא שלי לאיזשהי פגישה מלכותית. בדרך חזרה שודדים פרצו למרכבה שלנו. החיילים שלנו ניסו לעצור אותם אבל לא לפני שאחד השודדים רצח את אמא שלי. אחרי שאמא שלי מתה אני הייתי אמור להיות המלך. אבל נלחצתי, והיו לי בעיות עם שליטה בכוחות שלי. ופגעתי באנשים, ובאח שלי, אז החלטתי שלהיות מלך זה לא בשבילי והתגייסתי. ומאז אני בצבא. ואני שומר את הרגשות שלי לעצמי כדי לשמור על שליטה. זה הסיפור, מספק בשבילך?'' סיפרתי לו את כל הסיפור בחוסר רגש ובלי להסתכל עליו. הוא שתק. ''מה?'' הסתובבתי אליו. מאיפשהו מתחת לפוני שלו נזלו דמעות שחורות. ''בבקשה אל תבכה, זה גורם לך להיראות פתטי'' אמרתי לו והמשכתי ללכת. הוא ניגב את הדמעות שלו ''סליחה, זה פשוט ש... אני מבין מה אתה עובר, וזה כואב לי שאתה חושב שהדרך היחידה שלך להתמודד זה לכבות את כל הרגשות שלך''. ''אל תרגיש רע בשבילי, זה עדיף לא להרגיש כלום מאשר להרגיש כאב'' אמרתי. ''אבל אז אתה לא מרגיש גם את הדברים הטובים, הדברים שבשבילם שווה לחיות'' הוא התעקש. ''כמו מה?'' שאלתי. ''אהבה, שמחה, חמלה'' הוא אמר. ''אני לא הרגשתי ככה כבר שנים'' אמרתי. ''טוב, אז אני מתכוון לשנות את זה'' הוא קבע. ''למה כל כך אכפת לך?'' איבדתי את הסבלנות שלי. ''חמלה, זוכר?'' הוא חייך. נרגעתי. משהו בחיוך שלו גרם לי לחום בחזה. הסתכלתי על הדרך והמשכתי ללכת בשקט. ''בנים'' אגתה קראה לנו מקדימה ''הגענו''. הלכנו אליה. מתוך העצים נגלה לנו צבא של אלפי אנשים, מסודרים בשורות, ועל במה מולם ישב הקיסר, מול ההריסות של מה שהיה פעם חלק מכובד בעיר קמלוט של בני האדם. ''על החיים ועל המוות'' אגתה מלמלה והלכה קדימה. ''אמרלד?'' מאלקית' לחש לי. הסתובבתי אליו ''כן?''. ''אם אני באמת אמות תבטיח לי שתמצא מישהו שיילמד אותך להרגיש טוב?'' הוא ביקש. ''אתה לא תמות'' אמרתי. ''אבל אמרת-'' הוא התחיל. ''אני לא אתן לך למות'' קבעתי והלכתי אחרי אגתה. הוא נתן רגע למילים שלי לשקוע והלך אחרינו. אגתה יצאה מבין העצים ''היי שמורגן! יא חתיכת פחדן! יושב שם כאילו אתה המלך! אבל אתה סתם לוזר!'' היא קראה אל הקיסר. ניכר שהוא הופתע ממנה. ''ילדה טיפשה! מי את חושבת שאת?! שומרים, תהרגו אותה!'' הוא קרא אל החיילים שלו. אגתה חייכה והפעילה כישוף שהפך את החיילים בשורה הראשונה של הצבא לצפרדעים. ''מכשפה! תהרגו אותה!'' הקיסר קרא. החיילים הסתערו על אגתה. ''עכשיו יהיה זמן טוב מאוד לבוא הנה'' היא אמרה לי ולמאלקית'. יצאנו מהשיחים ותקפנו את החיילים בעצמנו. יצרתי סכיני קרח ויריתי אותם אל כל חייל שהתקרב אליי ישר לגרון. מאלקית' הוציא צל מהיד שלו והשתמש בו כדי להעיף את החיילים לאוויר. אגתה השתמשה במגוון רחב של כשפים כדי להעסיק את החיילים ולנטרל אותם. יצרתי כידונים וסכינים מקרח ושיגרתי אותם לתוך הלב והגרון של החיילים. אחד החיילים הסתער על מאלקית' והפיל אותו לרצפה. מאלקית' ניסה להרים אותו עם הצל אבל החייל דקר אותו בכתף לפני שהספיק. ''מאלקית'!'' קראתי והסתערתי על החייל. יצרתי חרב מקרח וחתכתי את הראש שלו מהמקום. הגוף חסר הראש שלו נשאר שעון על החרב שהייתה תקועה במאלקית'. בעטתי בגוף והפלתי אותו הצידה. ''אתה בסדר?'' רכנתי לעבר מאלקית'. דם שחור נזל לו מהפצע ומהצד של הפה ''אני נראה בסדר?'' הוא מלמל והשתעל דם. הוצאתי ממנו את החרב ומילאתי את החור בקרח כדי לעצור את הדימום. מאלקית' צווח מכאב. השענתי אותו על ההריסות בעדינות ''אל תדאג, הכל יהיה בסדר''. ''תבטיח לי-'' הוא השתעל ''-שתמצא מישהו שיגרום לך להרגיש שוב''. ''אל תדבר ככה!'' ניכר עליי שהייתי לחוץ ''אתה תהיה בסדר''. ''תבטיח לי'' הוא ביקש. הסטתי לו את השיער מהפנים. עיניו הלבנות בהו בי במבט מלא כאב. ''תפסיק! אתה לא תמות'' התעקשתי. דמעות עלו בעיניי. שוב הבן אדם היחידי שאכפת לו ממני מת. מאלקית' נראה מפוחד אבל בכל זאת חייך חצי חיוך ''אתה רואה? אתה יכול להרגיש משהו''. ''מאלקית'...'' אמרתי. הוא משך אותי אליו מהחולצה ונישק אותי על השפתיים. הופתעתי, ולרגע אחד כל מה שקרה מסביב אלינו נעלם. הוא התנתק ממני וחייך עד כמה שהוא יכל ''לך, תכסח אותם''. אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיים שלי שהיה לי ממש חם. הנהנתי וחזרתי לשדה הקרב, נחוש להרוג כמה שיותר חיילים. מרחוק ראיתי את המלך מהלה עולה ומגיע אל הקיסר. חייכתי. העבודה הושלמה בהצלחה.