מפקדת על עקבים

פרק 2

*****
״ואני מבטיח לך שהאוכל לא כזה נורא. תמיד יש סטיגמה כזאת שבפנימיות האוכל הוא על הפנים אבל תאמיני לי אם אני אוכל את זה אז זה חייב להיות אכיל. קחי למשל את...״
הבחור שסחב לי את המזוודות שהתברר לי מאוחר יותר ששמו טובי, החל לפטפט במרץ רב.
חייכתי בנימוס מהנהנת אבל הראש שלי נדד למקומות אחרים.
כשסופסוף הגענו לחדר טובי נקש בעדינות.
״פתוח״ קול דק בקע מהחדר. טובי פתח את הדלת נותן לי מקום להכנס לחדר.
״בבקשה״ אמר בחיוך ואני נכנסתי בוחנת את החדר.
״חדר קטן, איך זה אפשרי לחיות פה?״ הורדתי את משקפי השמש.
לפתע הבחנתי בנערה צנומה שוכבת על מיטה ואוחזת בידיה ספר קריאה כלשהו. היא הביטה בי בסקרנות.
״שלום! אני טיילור״ מתחתי את שפתי לחיוך והושטתי את ידי אליה.
״ויקטוריה״ ענתה קצרות ולחצה את ידי בביישנות.
״טוב, אני רואה שאתן מסתדרות״ טובי הכניס את המזוודות שלי לחדר.
״אז אני חוזר לחדר שלי, שבמקרה הוא ממש כאן. את יודעת יש חדר שירותים לכל שני חדרי מגורים״ הוא אמר כבדרך אגב.
פערתי את עיניי בהפתעה.
״מה?״
אבל הוא רק משך בכתפיו וחזר לחדרו.
״זה... נכון ויקטוריה?״ הסתובבתי חזרה לויקטוריה והצבעתי לעבר הדלת בתדהמה.
״כן. תקראי לי ויקי, אני לא מתה על השם שלי״ היא אמרה וחזרה לספר שלה.
נאנחתי בהכנעה והתיישבתי על המיטה מעיינת בדפים שהמזכירה נתנה לי.
״טוב אז עכשיו זה הפסקת צהריים. יש ארוחת ערב ו... מה זה? בבוקר יש מפקד? מה זה לכל הרוחות? ולמה זה בשעה כזאת מוקדמת?״ שאלתי בעצבנות.
ויקטוריה נאנחה, מבינה שהיא לא תוכל להמשיך לקרוא בשקט כשאני בסביבה והתרוממה משכיבתה מניחה את הספר בצד.
״מפקד. כמו בצבא, הורגים אותך בכמה תרגילים כאלה מפרכים כמו שרק המפקדים אוהבים לעשות ואז מתחיל היום.
תכירי: פנימייה צבאית״ סיימה בתרועה צינית ונעמדה מול המראה וסידרה את שיערה.
״אווף אני פשוט לא מאמינה. אני שונאת אבל כל כך שונאת את ההורים שלי. זה לא יאומן״ רטנתי והורדתי את העקבים שלי.
״את לא מאמינה?״ היא גיכחה
״אני לא מאמינה״ היא מילמלה לעצמה בטוחה שלא שמעתי.
הסתכלתי עליה בשאלה.
״ולמה את ממורמרת?״ שאלתי.
״טוב, אני מאוד בטוחה שנסתדר״ היא גיכחה לעצמה.
״למה את חושבת שלא?״ התחלתי לפרק את המזוודות בנסיון לסיים לסדר אותן עוד היום. זה לא יקרה.
״אנחנו ממש שונות״ היא אמרה בקול
״ו...?״ שאלתי בנסיון להגיע לסוף דעתה תוך כדי דחיסת בגדים בארון.
היא הירהרה לעצמה, מביטה בי.
״נכון? למה בעצם לא?״ אמרה בשקט.
״אז.. יש סיבה שאת לבד בחדר?״ שאלתי כדי לגרום לאיזשהי שיחה להתפתח.
״טוב לי לבד״ היא אמרה בהחלטיות.
״יש הרבה מקום ו..״ היא הפסיקה לרגע.
הקשבתי לה.
ממש הקשבתי לה.
היא נשמעה במצוקה. הפסקתי רגע לנסות לדחוס את הבגדים שלי לארון הקטן והבטתי בה בשאלה.
עינייה התרוצצו על ריצפת החדר.
לא רציתי לגרום למכרה היחידה שבמקום הזה -שבמקרה השותפה שלי לחדר- להרגיש לא בנוח איתי.
״דווקא טיעון טוב. באמת אין מקום בחדר הקטן הזה. אולי תפתחי חלון. חנוק פה״ מיהרתי לומר לפני שמשהו בלתי נימנע יקרה.
היא הינהנה ופתחה חלון לרווחה. רעש מעצבן נשמע מבחוץ.
״מה זה?״ עזבתי את המזוודה בפעם השנייה והצצתי לכיוון החלון.
״חדר המכבסה. כנראה מישהו עכשיו בתורנות״ השיבה והתיישבה על המיטה.
״ובסוף גם אני בתורנות הזאת... בחיי כמה שהספקתי לשנוא את המקום הזה״ הכנסתי את ראשי חזרה לחדר וקיוויתי לסיים היום לפחות עם הבגדים.
״היי, אממ יש מספיק מקום בארון שלי אם את צריכה״ אמרה ויקטוריה בקול קטן.
הצצתי לעבר הארון שלה ופתחתי אותו לרווחה.
״אוי ואבוי. למה המלתחה שלך כל כך קטנה?״ הבטתי בזעזוע במדף היחיד שהתמלא לו.
״אני לא זקוקה ליותר מזה״ ענתה בכנות.
סיימתי לסדר את הבגדים.
״בחיי מה הייתי עושה בלי כל המקום הזה... תודה״ שלחתי לעברה חיוך קורן. היא מילמלה בבקשה וניגשתי להתיישב על המיטה כדי להחזיר לעצמי נשימה.
״טוב, לפחות סיימתי עם הבגדים״ קראתי באנחה.
״בשביל מה את צריכה כל כך הרבה חפצים בכל מקרה?״ היא שאלה.
״כי אני הולכת לגור פה אולי לכל השנה הזאת?״ אמרתי כמובן מאליו.
״נכון אבל כל מה שתספיקי ללבוש זה את המדים שלך, ואת הפיג׳מה. תאמיני לי שאחרי יום אימונים אחד את תיפלי מהרגליים״ ויקטוריה אמרה. קרני השמש האחרונות נפלו על שיערה שנתן לו ברק והוא נראה בהיר יותר מהרגיל.
״אל תהיי בטוחה. אני אחזיק מעמד.״ עניתי ואספתי את שיערי לאחור.
״בסדר, אם את אומרת״ היא משכה בכתפיה.
לאחר שסיימתי לפרק מזוודה נוספת, ויקטוריה התרוממה והתמתחה.
״כבר שבע! ארוחת ערב! את באה?״ שאלה אותי בעודה דוחפת את רגליה לסניקרס וזורקת על עצמה משהו יומיומי.
״אני חייבת לסיים לפרק היום. אז נתראה אחר כך״ עניתי והיא הינהנה וניפנפה לעברי.
״נתראה״
*****
״טיילור! קומי! מהר!״ שמעתי משהו קורה לי. לא משהו, מישהו. לא מישהו, מישהי.
״ויקי?״ שאלתי מנומנמת.
״יש בשבע מפקד, אסור לאחר. אני מצדיעה לך אם תספיקי לאכול משהו. ביי״ היא קראה והדלת נטרקה.
לעזעזל? מה השעה?
הושטתי יד בעיניים עצומות לשעון המעורר שלי שלא עבד. שש וחצי.
אני בחיים לא אספיק להגיע בשבע.
התרוממתי בקושי רב והנחתי את רגליי בתוך נעלי הבית הפרוותיות שלי.
קריר הבוקר.
התחלתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים ולסדר את שיערי כמו כל בוקר.
הפנימייה הזאת לא תשנה את ההרגלים שלי. לאחר שהייתי מרוצה מהתוצאה פניתי ללבוש את המדים ובפעם הראשונה פתחתי את השקית מאז אתמול.
אפילו לא היה לי זמן להעיף בהם מבט.
הם היו שחורים, כחולים.
יאכ, מי לובש את הדבר הזה? זה חסר כל טעם וצבעים מדכאים. לא פלא שכולם מתחילים פה את היום ברגל שמאל.
צחקקתי שנזכרתי בבחור עם העיניים הכחולות מאתמול.
ממורמרים כמוהו.
התלבשתי במהירות גונבת תפוח אדום מהמקרר של ויקטוריה ונושאת תפילה שהיא תסלח לי על כך ומיד אחר כך פונה לרוץ ל... רגע, איפה המפקד המפגר הזה בכלל?
יצאתי ממתחם של בניין המגורים וראיתי שני בחורים שנראו כמו מפקדים, מדברים.
״סליחה״ רצתי לכיוונם שהקוקו שלי מטלטל מאחורי מצד לצד.
״איפה זה המפקדים של כיתה י״ב?״ שאלתי בהתנשפות.
אחד מהם הציע לעבר כיוון כלשהו ומיהר להוסיף
״אבל תזדרזי, זה התחיל לפני עשר דקות״ הינהנתי והתחלתי במשימה הראשונה שלי להיום.
להגיע למפקד.
כשהגעתי למקום כבר מזיעה ועייפה, כולם עמדו בשורות שורות כמו חיילים.
טוב דיי מפתיע בהתחשב לפנימייה צבאית.
אף אחד לא פצה פה.
רק מפקד אחד שלא ראיתי קודם הקריא שמות מתוך מחברת כלשהי.
״מי את?״ הוא שאל כשהגעתי.
״אני..״ עצרתי לרגע ונשמתי עמוק. כל המבטים ננעצו בי.
לפתע קול עבה אמר את שמי.
״טיילור אדאמס״
הרמתי את עיניי מחפשת אחרי הקול ומצאתי את העיניים הכחולות.
״מאיפה אתה יודע?״ שאלתי באי הבנה.
״אני יודע הכל״ הוא הסביר בחיוך מתנשא.
״אני המפקד שלך, תעמדי שם״ הוא הצביע על השורה הראשונה ליד ויקטוריה.
״ולמפקד שלי יש שם?״ שאלתי בתגובה
שמעתי כמה ציחקוקים בין השורות.
״שקט!״ הוא צעק ונרתעתי.
הוא מתקרב לכיווני באיטיות ושהיה מספיק קרוב אמר:
״אני דניאל, המפקד שלך ואת שותקת ומדברת רק שאומרים לך. ברור?״ אמר בקול נמוך אך תוקפני. הינהנתי באיטיות מעכלת את דבריו.
״אתם רואים?״ הוא קרא בקול מצביע עליי.
״זה דבר שאני לא אוהב. גם חדשה, גם מאחרת וגם מתחצפת״ הוא קרא בקול.
כל התלמידים שבמדים שתקו.
״ואתם יודעים מה אני נותן למישהו עם כל כך הרבה עברות?״ שאל בקול.
״עונש״ הוא היישיר אליי מבט וענה.
״עכשיו, טיילור תקיף בריצה את המחסן הגדול ומייד אחר כך תעשה מאה שכיבות שמיכה.״ הוא קרא בקול. רחש עבר בין כולם.
הבטתי בו כלא מאמינה. זה אמיתי מה שהוא אמר עכשיו? שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה!
״הייתי ברור?״ שמעתי קול מעליי. לא שמתי לב שהוא התקרב אלי שוב.
״כ-כן״ אמרתי.
״אז קדימה!״ הוא צעק והתחלתי את הריצה שלי.
המחסן היה בעצם חדר ענק שבו היו כל מיני חפצים לספורט. משקולות, לולאות, כדורים, כפפות איגרוף וכו׳.
הספקתי לראות זאת תוך כדי הריצה שלי.
לאחר שסיימתי את הריצה התחלתי שכיבות שמיכה.
אני בכושר מעולה. אני יודעת שאני בכושר מעולה. אבל כמה כבר בחורה יכולה לעשות שכיבות שמיכה? חמישים?
נפלתי על האדמה המלוכלכת בחמישים שכפות ידיי כואבות.
״קומי על הרגליים, חיילת״ הוא קרא.
התרוממתי מכוחות שבקושי נותרו בי ונעמדתי מולו שהרגליים שלי מאיימות לקרוס.
״עכשיו, כל הכיתה הולכת להענש בגללך״ הוא אמר.
טוב, זה כבר לא אפשרי.
״אתה צוחק נכון?״ שאלתי בקול מביטה בו לא מאמינה.
״אני נראה לך צוחק?״
״אבל איחרתי רק בעשר דקות!״ התעקשתי. מה הקטע שלו לעזעזל?
״רק?״ הוא צחק בסרקסטיות.
״אצלי אין רק״ הוא חזר ואמר.
״מילא אתה מעניש אותי, שגם את זה אני לא מבינה. אתה בעצמך אמרת שאני חדשה וכל זה. אז מה אתה...״
״טיילור אדאמס!״ הוא צעק.
השתתקתי בפתאומיות. הוא כעס. הוא ממש כעס.
״אני לא מנהל איתך וויכוח על מי או מה או איך אני מעניש. זה ברור לך?״ שאל בכעס.
הינהנתי בהכנעה. אני שונאת להרגיש ככה. אני עוד יותר שונאת שיש שלושים זוגות עיניים שרואות אותי מרגישה ככה.
״תלמדי כלל ראשון בפנימייה הזאת״ הוא החל ללכת הלוך ושוב.
״אסור לאחר אפילו בשנייה״ הוא קרא בקול.
״הכלל השני״ הוא המשיך.
״אבל חכה..״ ניסיתי שוב
״לסגור את הפה״ הוא נעץ בי מבט חודר.
נאנחתי בשקט. כנראה צדק לא יהיה פה בסופו של דבר.
״יופי, עכשיו שהכל ברור״ הוא המשיך עם חזה נפוח, מרוצה מעצמו שהשתיק אותי.
״תתחילו בריצה שלכם ובשכיבות השמיכה״ הוסיף. לאחר מכן הוא התקרב אליי ואמר בשקט
״ופעם הבאה, אל תפתחי איתי חזות על היום הראשון שלך. קדימה לכי לרוץ איתם״ הוא אמר והתרחק משלב את ידיו ומביט בנו.
אני כל כך שונאת אותו. כל כך שונאת אותו.
****
״ואת ראית איך הוא הסתכל עליי?״ שאלתי את ויקי בדרכנו לכיתה מהשירותים. החלפנו את המדים במהירות לבגדים נוחים יותר.
״כן, מפחיד״ היא נרעדה.
״אבל זה נראה כאילו יש לו משהו נגדך״ היא הוסיפה.
״לא יודעת, כאילו הוא סימן אותך או משהו. אבל הוא אפילו לא הכיר אותם קודם״
״האמת, שזה לא ממש ככה...״ התיישבנו בכיתה ליד החלון. היא הביטה בי בשאלה
״מה זאת אומרת?״ שאלה במצח מכווץ.
״אתמול, שרק הגעתי לכאן, הייתה לנו היתקלות, בואי נאמר לא נעימה כל כך״ סיפרתי לה מה קרה. היא היכתה את מצחה.
״את פשוט לא נורמאלית. הוא... הוא המפקד! כולם מפחדים ממנו. את פשוט באה ו...״ היא לא סיימה את המשפט והמורה נכנסה לכיתה.
״לא מפחדת ממנו?״ השלמתי.
״זה מרגיז אותו.״ היא לחשה בתגובה ושתקה עד סוף השיעור.
****
במשך היום השיעורים שלי ושל ויקי התפצלו אבל הייתה לי הזדמנות להכיר בנות ובנים. מצאתי את עצמי באחת ההפסקות עומדת באחד מהמסדרונות שבבית הספר ומספרת לחמש בנות ושלושה בנים על מתיחה שעשיתי עם החברים שלי, זואי וברנדון, על איזו מורה מסכנה שנפלה בפח שלנו.
״איך היא הגיבה בסוף?״ שאלה אחת הבנות.
״היא נבהלה ויום למחרת התברר שהיא התפטרה״ עניתי וכולם צחקו.
״אבל זה בסדר, היא התאכזרה לכולנו. זה היה משפיל אז החלטתי להחזיר לה״ הוספתי. כולם התפרצו בצחוק.
״מגיע לה״ שמעתי אחד קורא.
לפתע המפקד עבר לידנו והעביר בי מבט חד. חייכתי אליו חיוך מתנשא. הוא הסית את מבטו.
״טוב, בואו נזוז לחדר האוכל, ארוחת צהריים״ אחת הילדות אמרה.
״טיילור את באה?״ היא פנתה אליי.
״אני עוד מעט אבוא. בסדר?״ עניתי. הם הינהנו והלכו.
התחלתי לחפש את ויקטוריה. זכרתי שהיא אמרה לי שיש לה אנגלית בשעה האחרונה. אז פניתי לכיתת האנגלית שבקומה השנייה.
״היי ויק״ קראתי אליה שראיתי אותה לבד צועדת לעבר חדר האוכל. היא אחזה בקלסר קשיח וספר.
״היי טיילור״ היא קרנה שראתה אותי.
״את באה לארוחת צהריים?״ שאלתי והיא הינהנה.
״מה חיכית פה הרבה?״ שאלה בביישנות.
״בכלל לא.״ השבתי. אני צריכה לעשות שיחה דחופה עם הבחורה הזאת. משהו לא בסדר איתה.
נכנסנו לחדר האוכל והתחלנו להעמיס מגשים. תוך כדי המתנה בתור התחלתי לספר לה את התקרית שקרתה לי עם המפקד.
״ממש נעץ בך עיניים?״ שאלה בתדהמה. הינהנתי במרץ
״אוו! מפחיד״ היא נרעדה והתחלנו לצחוק.
״אז כל בית הספר אוכל ארוחת צהריים יחד באותו מקום?״ שאלתי מעיפה מבט על חדר האוכל שהיה קרוב יותר לאולם.
״פחות או יותר. יש שכבות שלומדות יותר שיעורים אז הם אוכלים יותר מאוחר ויש כאלה שלא מעדיפים לאכול כאן. אבל בעיקרון כולם אוכלים פה ואפילו המורים והמפקדים״ היא הסבירה והתיישבה בשולחן בקצה.
הבטתי בשולחן ריק במרכז האולם.
״למה אף אחד לא יושב שם?״ שאלתי.
״כי הוא שייך לקייטי בנט. אסור לשבת שם״ היא ענתה
״מי זאת?״ שאלתי באי הבנה.
״הילדה הכי מקובלת בשכבה שלנו. תאמיני לי שאת לא רוצה להתעסק איתה״ היא אמרה ופנתה לאכול.
כל זה לא נשמע לי הגיוני במיוחד. למה לעזעזל יש לה שולחן משלה? למה כולם מפחדים כל כך ממנה?
״בואי נלך לשבת שם״ הרמתי את מגשי.
״מה?״ ויקי הופתעה.
״לא!״ היא התעקשה.
״אם את לא באה, אני אלך לבד״ אמרתי בפשטות והסתובבתי לכיוון השולחן.
כמו שחשבתי, ברגע שהסתובבתי ויקי קמה אחרי עם המגש שלה.
״את בטוחה? זה פשוט ש.. והיא... טיילור!״ ויקי נלחצה. נלחצה מדיי... וממי? מאיזו קייטי שחושבת שכולם ינשקו את רגליה.
״ויקי, אמרתי לך. אם את רוצה את יכולה לשבת ליד החלון לבד. תמהרי לפני שיתפסו לך״ הסברתי בשלווה והתיישבתי מתחילה לאכול.
ויקי התיישבה לידי והחלה להביט סביב.
״טיילור, כולם מסתכלים עלינו..״ אמרה בשקט.
הרמתי את עיניי מביטה סביב.
״זה בגלל שאני יפה״ חייכתי וחזרתי להתמקד בצלחת שמולי.
ויקי החלה לאכול לאט לאט. לפתע מישהי הצלה עלינו. ויקי דחפה מרפק לכיווני ואני הרמתי את ראשי.
״מותק, אולי התבלבלת אבל זה השולחן שלי ושל החברה הזאת שעומדת לידי״ קול צייצני נשמע. חדר האוכל לפתע נעשה שקט.
״תראי לי דפים שמוכיחים את הבעלות שלך על השולחן הזה, מותק״ חיקיתי את טון דיבורה.
״את בטח טיילור אדאמס״ היא הוסיפה בזילזול.
הרמתי את מבטי מהצלחת.
״כן, שמעתי על איזו חדשה שהסתבכה קצת עם המפקד הכי קשוח במקום הזה... כמה טיפשי מצידך״ היא ציחקקה עם החברה שלה. התרוממתי מכיסאי מביטה בה בחיוך.
״אבל שמעת עליי״ השבתי. שמעתי כמה ציחקוקים מהקהל הנכבד שצברנו.
״מותק, אני לא ממליצה לך להסתבך עם אבא שלי בנוסף למפקד. ואבא שלי הוא עורך דין הכי טוב בעיר הזאת״ היא אמרה בגאווה, ידה מונחת על מותנה.
״אז ככה את מאיימת פה על כולם? הבנתי״ עניתי. ראיתי גם חלק מהמפקדים מביטים בי. דניאל היה בנהם.
״אז את יודעת מה? תתבעי אותי!״ חייכתי חיוך מלא עונג וחזרתי לאכול.
ויקי נעצה בי עיניים משתאות. כולה קייטי. היו לי מליון קייטי בחיים שלי.
״חוץ מזה, שולחן גדול. את יכולה להצטרף״ הוספתי כשלעסתי פסטה ברוטב.
״איתך? בחיים לא!״ היא עיקמה את אפה.
״טוב, גם ככה את תסיימי את העלה וחצי ששמת בצלחת שלך בדלך לדלת. אז שלום״ גילגלתי את עיניי, רק שלא יפריעו לי לאכול יותר. אני רעבה מדיי.
״טיילור אדאמס, את הסתבכת קשות״ אמרה בארסיות ופנתה לדלת.
״ברוכה הבאה למועדון! את הבחורה האלף שאמרה לי את זה״ קראתי אחריה.
ברגע שהדלת נסגרה, הרעש חזר לאולם והפעם בכמות מוכפלת.
מה מפחיד בה כל כך שהיא הרתיעה הרבה אנשים?
למרות שכולם חזרו לדבר ולאכול עדיין הרגשתי בזוג עיניים שנועץ בי מבט.
הרמתי את עיניי מהצלחת כשסיימתי לאכול
זה היה הזוג של דניאל- המפקד.
~~~~~~~
בנות אני יודעת שאתן רוצות שאני יתקדם מהר אבל זה לא יעבוד בלי ההצבעות שלכן, אני יודעת כמה זה מעצבן כי קראתם את זה כבר והכל וזה מתסכל אותי לא פחות ממכן אבל אני אשמח לראןת אתכם משתפות פעולה כדי לנסות לשחזר אפילו קצת ממה שהיה כי הצבעתן והגבתן כמו גדולוות וממש ריגשתן אותי אז קדיימה הצבעוות!
לאביו❤️