מפקדת על עקבים

פרק 7

*****
הגיע הלילה, לא הצלחתי להרדם. החלפתי את בגדי ויצאתי בשקט מהחדר כדי לנשום אוויר חדש.
המקום שאני בדרך כלל מצליחה להרגע בו זה רחבת הדשא מאחורי בנייני המגורים אז צעדי לשם באיטיות, נותנת למחשבות שלי להסתובב בנחת בראשי.
מאז שהייתי קטנה לא הסתדרתי עם ההורים שלי, אבל לכל מה שאמרו לי, הינהנתי והחשבתי זאת לקדוש.
אולי זאת הבייה, הם לא מקבלים את חוסר הציות שלי. הם שוכחים לפעמים שאחרי הכל, אני הבת שלהם ולא איזה עובדת בבית. נכון, הם אולי מפנקים אותי וקונים לי את מה שאני צריכה ואפילו מה שאני לא צריכה אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה את נתנו לי את מלוא תדומת הלב הנדרשת בשבילי.
כמובן שהם אוהבים אותי, הם ההורים שלי אבל חוסר ההבנה שלהם למה אני כועסת עלהם כל כך מרגיזה אותי ועל זה קשה לי לסלוח.
התיישבתי על ספסל ליד הדשא מביטה לפנסים הפזורים בשטח.
השקט הקיים בפנימייה הזאת רק בערבים, מצליחה להרגיע אותי ולהשתלט על כל הכעסים שהצטברו בתוכי בשבועות האחרונים.
הדבר היחיד שנשמע הוא רחש הצרצרים. זה בהחלט משהו חדש בשבילי, שקט. במקום כל הרעש שהייתי רגילה למלא את ראשי וכל המסיבות שהלכתי או ארגנתי.
בדרך כלל אירגנתי כי רציתי להיות אהובה יותר.
אני מודה, היה קשה לי להעריך את מה שיש לי עד שהגעתי לכאן. קשה לי להאמין איך מקום כמו פנימייה צבאית יכול לשנות כל כך הרבה.
לפתע הרגשתי יד חמה על כתפי.
הסתובבתי בבהלה וגיליתי את הפרצוף המוכר והחייכן.
״הבהלת אותי״ התנשמתי וחזרתי להביט למולי.
״מצטער״ הוא התיישב לידי.
״מה קורה? אני מפריע?״ ג׳ונתן שאל.
״לא, דווקא אני שמחה שאתה פה״ אמרתי בטבעיות. זה זרם לי מפה כמו מים.
״את נראת קצת מהורהרת״ הוא הודה מביט גם הוא בנקודה ממולנו.
״אני... סתם חושבת״ השבתי בפשטות.
״את מפתיעה אותי בכל פעם מחדש מיס אדאמס״ הוא צחק.
חייכתי לעצמי.
״אז מה יש צרות בגן עדן?״ הוא שאל בסתמיות.
״לא כל מי שמחייך הוא מאושר, אתה יודע״ זרקתי אליו.
״אבל את נותנת תחושה שהכל בסדר אצלך בחיים. זה דיי מטעה״ הוא הסביר את עצמו.
״אני לא צריכה שאנשים ירחמו עליי.״ החזרתי.
״לבקש עזרה או תמיכה זה מלאוו דווקא רחמים, טיילור. בשביל זה יש חברים״ ענה.
חשבתי על זה קצת.
נאנחתי לפני שהמילים נשפכו מפי.
״ההורים שלי״ התחלתי לומר.
״הם... לא מתייחסים אליי. אני לא מפונקת או משהו אבל... תמיד הסתכלתי על החום ואהבה שהורים אחרים הרעיפו על הילדים שלהם ועל הכסף שההורים שלי משליכים אליי כאות איכפתיות. זה תמיד הרגיש שגוי, אתה מבין?״ הבטתי בו במבט מיוסר.
הוא הינהן כהזדהות.
״ו... הם הביאו אותי לפה. לפנימייה הזאת. ואני לא מתלוננת, זה אחד הדברים הטובים שקרו לי, אבל בהתחלה חשבתי, זהו, הם נפטרים ממני לנצח. כי מייד אחר כך בא הקולג׳ וזה פשוט שבר אותי״
הוא המשיך להנהן כמזדהה עם סיפורי.
״כמובן שניסיתי לשפר את יחסי איתם. אבל זה לא פשוט כי הם לא מבינים מה זה אומר יחס כשאני מבקשת מהם את זה״ הסטתי את עיניי ממנו מביטה לאצבעותיו שהתגנבו לידיי.
״הלוואי שיכולתי להבין אותך״ הוא אמר, שובר את כל המחשבות שלי עד עכשיו.
הרמתי את עיניי אליו בשאלה.
״אני יתום״ הוא פלט את שתיי המילים במין חיוך מבוכה שכזה.
חיוך כזה שגרם לי לרצות להתקפל ולהתקטן עד שאעלם.
״אתה...?״ קולי רעד קצת.
״כן, אני יתום. ולא אמרתי כדי שתרחמי עליי״ הוא צחק.
״אני... לא מרחמת עליך בכלל״ קולי המשיך לרעוד כשדיברתי.
״את יודעת מה אני חושב? שאת מצפה יותר מדיי שיבינו לבד. אם תדברי איתם בנוחות ולא בכעס, אולי תצליחו ליישב את הדברים״ הוא שינה בחדות את נושא השיחה.
״אני מצטערת״ הראש שלי עדיין חשב על תגובתו מקודם.
״אין מה להצטער. זה קורה. אני לא כועס. אני פשוט לא מבין. אבל אני זורם עם החיים. לדעתי את גם צריכה לאמץ את זה״ הוא משך בכתפיו.
חשבתי קצת על המילים שלו.
״התחלתי לחבב אותך כי חשבתי שאת כזאת משתוללת ומכייפת שלוקחת הכל בקלות. זה מה שהרבה אנשים אוהבים בך, את יודעת? את לא צריכה רק לשדר את זה מבחוץ, תרגישי את זה מבפנים.״
הבטתי בעינייו המחייכות.
אני לא יודעת אם זה השקט, הלילה, האווירה או התמונה של דניאל נכנס שיכור עם עוד בחורה בריצה לחדר המגורים שלו, אבל איכשהו, מתישהו, זה קרה. פשוט התטתי את ראשי ונישקתי את ג׳ונתן.
******
פקחתי את עיניי באיטיות.
״בוקר טוב״ קולה העליז של ויקי נשמע.
״בוקר טוב״ שמעתי את עצמי אומרת באיטיות ומפהקת.
״איפה היית אתמול בלילה?״ שאלה אותי בזמן שקמה לעבר השירותים לצחצח שיניים.
״סתם הסתובבתי״ אמרתי בסתמיות. זה רק חצי מהאמת נכון?
נזכרתי שוב בדניאל. מתי אני אוציא אותו מהראש שלי?
הציחקוקים של הבחורה בזמן ששנהם רצו כמו שני גנבים לעבר הבניין.
זה פשוט הרגיז אותי.

לאחר מפקד ארוך במיוחד, אני וויקי התארגנו לשיעור הראשון.
״דווקא עמדת בזה יפה״ היא הצהירה.
״במה?״ שאלתי באי הבנה תוך כדי לבישת מכנסי סקיני וקפיצות במקום.
״זו הפעם הראשונה שאני יכולה להעיד שאת ודניאל התנהגתם כמו מפקד ותלמידה. כל הכבוד!״ אמרה בצניות.
״אאוו׳חח עזבי אותי.״ התעצבנתי והיא ציחקקה.
״לפחות את לא מתחמקת משני בנים שמחכים ממך לתשובה״ היא משכה בכתפיה ודחפה קלמר לתיק.
״אבל אני כן מתחמקת מאחד״ פלטתי בטעות והחוורתי כסיד.
״על מה את מדברת טיילור?״ היא הביטה בי בחשדנות.
״שום דבר מיוחד״ התחלתי להכניס את החפציי במהירות לתיק.
״טיילור!״ היא הזהירה. בחיים לא הייתי טובה כל כך בשקרים. נאנחתי.
״אני וג׳ונתן התנשקנו אתמול, אחרי שראיתי את דניאל נכנס עם איזו כלבה לחדר מגורים שלו״ הבטתי בה בהתנצלות.
״לעזאזל עם בנים״ היא נפלה על מיטתה כשידיה מכסות את פניה ביאוש.
״לעזאזל עם הדחפים שלך״ היא הוסיפה באותו הטון.
״מה יהיה איתנו?״ הצטרפתי אליה באנחה.
״בתור התחלה, נלך לשיעור הראשון ונמנע מעונשים ואיחורים״ היא קמה בתיסכול מניחה את התיק על כתפה.
״לפעמים זה מרגיש חסר תקווה״ זרקתי לאוויר. והיא הינהנה.
בדרך לכיתה קייטי עצרה אותי בחיוך.
״מה את רוצה עכשיו?״ גילגלתי את עיניי.
״לא הרבה״ היא ציחקקה.
״רק להגיד תודה שפינית את המקום שלך בשבילי. זה היה מאוד מפגר מצידך אבל לא איכפת לי״ היא צחקה והלכה.
חכי, עד שהוא ילך עם מישהי אחרת מאחורי הגב שלך ואז תדעי מי המפגרת פה.
שמרתי את המחשבה הזאת בראשי והלכתי לכיתה.
~~~~
חזרנו לפרקים הרגילים :)
מצפה לתגובוות והרבה והצבעות, בואו נחזיר את מספר הקוראים שהיו!
נ.ב
סליחה שלוקח לי זמן פשוט כל מה שקרה גרם לי לצאת מקו המחשבה על הסיפור.
אוהבת מלאא ❤️