מפקדת על עקבים

פרק 11

********
״לעזאזל עם הבנים האלה! לעזאזל עם העם הנורא הזה״ דמתי רתח תחת עורי. רציתי להחטיף למישהו.
״אני אלך להראות לכריס הזה!״ קמתי בהחלטה פזיזה כשאגרופיי קמוצות לצידיי גופי.
״לא!״ קולה הקטן של ויקי עצר בעדי וגרם לי להסתובב אלייה.
״אל תשאירי אותי לבד״ קולה התחנן בפניי.
המתח פג מגופי באנחה אחת וניגשתי אליה בחזרה.
״בואי, קומי. שטפי את הפנים בתור התחלה״ הושטתי לה את ידיי והיא נעזרה בהן כדי להתרומם מישיבתה.
היא שטפה את הפנים וחזרה לחדר מתיישבת על מיטתה.
״אבל איך? איך הוא היה מסוגל לעשות לי את זה? עד עכשיו הוא נלחם כדי להראות לי שהוא יותר טוב מטובי. זה לא הגיוני״ היא הביטה בי מחפשת תשובה לחוויה הנוראית שעברה. הידקתי את שפתיי.
שום דבר לא הגיוני בהם. הכל בלגן.
נשכבנו על מיטתה שזרועי עוטפת את ביטנה ומעניקה לה תחושת ביטחון.
״אני לא יודעת ויקי. הדבר היחיד שאני יודעת זה שאני תמיד אהייה כאן בשבילך. את לא צריכה אף אחד מהם״
הסברתי לה בעדינות.
לאט לאט נשימותיה נעשו סדירות וכך הבנתי שהיא הרדמה לפני שעיניי נעצמו.
*******
פקחתי את עיניי באיטיות. זו הייתה שעת ערב ורוח קרירה חדרה לחדר דרך החלון.
״ויקי?״ הערתי אותה.
״מה?״ היא גנחה בקול ישנוני.
״קומי, ארוחת ערב״ התחלתי להתארגן במהירות מסדרת את שיערי ובגדיי שהתקמטו.
״לא רוצה לאכול״ היא השיבה ואז החלטתי שאני מחליפה בגדים.
״מה זאת אומרת לא רוצה? לא אכלנו גם צהריים״ דחקתי בה.
״לכי לאכול. את לא אמורה לסבול בגללי. אני אהייה בסדר פה״ היא הבטיחה.
הינהנתי ודחפתי את רגליי לזוג עקבים היומיומי שלי. לא זזה בלעדהן.
יצאתי מהחדר מנסה לסדר את הראש. מחשבות קפצו לי מכל מקום. אני לא סובלת את הרגעים האלה שאני לבד ויש יותר מדיי מחשבות שתוקפות אותי בלי הודעה מוקדמת.
כריס תקף, טובי רב, דניאל בגד, קייטי תוקפת, ויקי שבורה, אני מבולבלת.
למי אני אמורה לפנות? אני לא יכולה לרוץ לג׳ונתן בכל פעם מחדש.
ג׳ונתן.
האם הוא באמת מחבב אותי כמו שדניאל מתעקש?
אבל הוא אמר לי ש...
לא, אין מצב. ג׳ונתן הוא אח.
קייטי עמדה בפתח חדר האוכל בשילוב ידיים, מפגינה נוכחות לכל עובר ושב. ואז אני חושבת כמה פתאטי זה נראה.
אבל דניאל אוהב את זה. הוא בוחר בה בכל פעם מחדש, מכאיב לי. דפוק.
הוא דפוק.
״היי״ קייטי צוחקת שהיא רואה אותי מביטה בה בעצבנות, קצת.
״אז לגביי השיחה הקטנה שלנו? לא ציפיתי שתשחקי שם כל כך טוב. מה שהיה חסר לי שם זה פופקורן״ היא התגלגלה מצחוק והשפוטה שלידה שאני בדרך כלל לא שמה לב אליה יותר מדי, צחקה איתה ביחד.
למה זה כואב לי?
״ברצינות, רק רציתי שתיפרדו. הסצנה הייתה בונוס.״ היא קרצה ונכנסה.
מצמצתי כמה פעמים ונשמתי עמוק.
תתעלמי. זה עובר. אלו רק מילים.
נכנסתי, משתדלת לא להראות מעורערת.
לפתע הבחנתי בכריס מרחוק. אוחז בצלחת ועומד במעגל עם חברים וצוחק.
הוא צוחק. איך יש לו זכות??
האנדרנלין מילא אותי מחדש. שפתיי התדקו וידיי התאגרפו. הצחוק שלו מילא את ראשי.
התחלתי לצעוד אליו בביטחון שכזה, דוחפת אנשים בעזרת כתפיי ומשאירה מבטים זועמים.
״זבל״ סיננתי בין שיניי החשוקות.
אני לא יודעת איך הוא שמע אותי, אבל הוא הסתובב.
״איך העזת בכלל?״ צעקתי.
״איך... אני פשוט לא מאמינה״ דחפתי אותו.
״טיילור, חכי רגע..״ הוא נאנח.
״אתה יודע איך ויקי נראתה שחזרתי לחדר מבוגד אחר? הייתי צריכה לגרד אותה מהריצפה חתיכת אדיוט. אתה קולט כמה אדם דוחה אתה?״
צימצמתי את עיניי לכיוונו.
הוא גילגל את עינייו.
״מה עשית עכשיו?״ התקרבתי אליו.
הוא שתק. ורק עכשיו שמתי לב שהוא לא היחיד, כל האולם שתק. אני לא חובבת דרמות ועכשיו, עוד פחות מכל פעם אחרת. אבל לא יכולתי למנוע את מבטהם של הנמצאים.
שניית שתיקה עברה בכל האולם.
״לך תזדיין״ צרחתי ותקעתי אגרוף בפרצופו.
צלחתו נפלה ונשברה. קול הניפוץ הידהד באולם בנוסף לקול התיקתוקים של עקביי כשחזרתי לפתח האולם במטרה לחזור לחדרי.
איבדתי כל שריד תאבון שהיה לי כשהגעתי.
********
הלכתי בעצבנות לחדר שלפתע צעקה נשמעה.
״טיילור!״
התעלמתי מקולו של טובי.
״חכי רגע״ הוא ביקש.
נאנחתי והסתובבתי.
״מה?״ שאלתי ברגזנות. הוא הגיע אליי מתנשף.
״מה היה שם לכל הרוחות? מה קרה לויקי?״
גילגלתי את עיניי והחלקתי את כף ידי בשיערי, מושכת אותו לאחור.
״אחרי שהיא התווכחה איתך, היא הלכה לכריס. ו.. הוא ניסה להשכיב אותה.... ללא רצונה״ פניו התחוורו.
״את... רצינית?״ הוא הביט בי בשוק.
״פאק!״ הוא צרח בועט באוויר.
״טוב, תקשיבי, תתני זמן איתה לבד. בסדר? אני צריך את זה״ היא כמעט התחנן, אוחז בכתפיי.
נשכתי את שפתיי התחתונה לפני שהנהנתי.
״בטח, לך אליה״ טפכתי על שיכמו והוא התחיל לרוץ לחדרי.
כנראה שאצטרך למצוא פינה שקטה לעצמי עד שהשניים האלה יחליטו על עצמם.
התיישבתי בספסל הרגיל שלי, מאחורי בניין חדרי המגורים.
שוב, המחשבות האלה.
הן לא מניחות לי.
״על מה את חושבת?״ ג׳ונתן הופיע מאחוריי.
״סתם...״ השבתי.
״את מודעת לגודל השמועות שיופצו כאן״ היא התיישב לידי והביט בי מגכחת.
״עוד אחת...״ משכתי את כתפיי.
ההורים שלי. מה אני יעשה איתם? לספר לאמא שלי? לא לספר?
אני חייבת לפתור את זה איכשהוא.
אם אני לא אספר, המצב ישאר ככה ואולי אפילו יחמיר.
אם אני אספר.....
אני צריכה לספר. אני חייבת.
ואני אעשה זאת מחר.
קמתי ממקומי, מדביקה נשיקה על לחיו של ג׳ונתן ומאחלת לילה טוב.
״רק מתנה קטנה בשבילי״ הוא ביקש.
הסתובבתי בשאלה, גבותיי מכווצות באי הבנה.
עינייו נצצו והיה היסוס בהם.
לפתע שפתיו מצאו את דרכן לשלי בהפתעה.
~~~~
הלוו הלוו הלוו!
קרתה לי העלמות קטנה. קורה.
בכל מקרה תגיבו כמו שאתן יודעות ;)
אגב הרסתן אותי בפרק הקודם חחח סטאנדאפסטיות שכמותכן.
אז... 110 הצבעות וחמש תגובות על מהחלל 😜
לאביוו ❤️