מפקדת על עקבים

פרק 9

********
בוקר שבת, שוב. התחלתי לשקול לעשות טבלת ייאוש עד סוף השנה. הצצתי לכיוון המיטה של ויקי, היא הייתה ריקה אבל לא איכפת לי.
השעה הייתה עשר בבוקר.
נכנסתי לשירותים-אמבטיה וציחצחתי את שיניי. אני לא יכולה להמשיך ככה, אני חייבת להשלים עם ההורים שלי. הם אמנם מציקים ולא מתחשבים, אבל הסיפור הזה חייב להגמר איכשהו, ועדיף לי לעשות את הצעד הזה עכשיו כי מאוחר יותר יהיה מביך. התלבשתי והתארגנתי לקראת החזרה הבייתה. חטפתי משהו לאכול בחדר האוכל, מתעלמת כרגיל מויקי ומדניאל. התפללתי לא להפגש עם ג׳ונתן מאחר ואת הסיפור איתו מאתמול לא סגרתי ויצאתי לכיוון האוטובוס.
אני חייבת ללמוד להתרגל לאוטובוסים, חשבתי לעצמי, או שפשוט אני אוציא כבר רשיון, גם אופציה.
התחלתי לחבר בראשי כמה מילות התנצלות וכמה טיעונים משכנעים שגם הם לא היו בסדר וכדאי שנפתח דף חדש.
דף חדש, זה מה שאני צריכה כרגע.
דף חדש עם חברים, עם זוגיות, עם משפחה. דף חדש בחיים.
״היי טיילור״ סאם הנהג בירך אותי כשנכנסתי דרך השער לבייתי.
״היי, אמא ואבא בבית?״ שאלתי.
״אמא יצאה עם החברות לפני כחצי שעה. ברכב שלה. היא לא רצתה שאסיע אותה״ הוא משך בכתפיו.
הינהנתי וחייכתי אליו לשלום.
רכב זר קידם את פניי. רכב לא מוכר.
נכנסתי לבית הקר כל כך ומזגתי לעצמי לשתות. לפתע שמעתי קול לא מוכר. הנחתי את התיק על השולחן והלכתי לכיוון קול הצחוק.
״אבא?״ שאלתי בחשש.
חדר ההורים, משם הקול.
הצצתי בחור המנעול ונשמתי נעצרה.
אבא עם מישהי אחרת. אבא עם בחורה זרה. אבא שלי לא עם אמא.
כף ידי אטמה במהירות את קולות ההפתעה שיצאו מפי.
הלב שלי דפק כמו מכונית על 250 קמ״ש.
קמתי במהירות מהריצפה ורצתי למטה לוקחת את התיק שלי ובורחת משם.
בורחת מהבית שלי.
********
נכנסתי דרך שער בית הספר. הרגליים שלי תיפקדו אוטומטית. הראש שלי הפסיק לחשוב. התמונה היחידה שראיתי מול עיניי הייתה אבא שלי עם הבחורה האחרת.
לא ידעתי איך להכיל זאת.
הלכתי באיטיות והעיניים שלי בוהות בנקודה מסויימת בריצפה, לא רואות כלום.
״תראו מי פה״ קייטי צצה לפתע.
״לא היום קייטי״ זרקתי בשקט והמשכתי ללכת אפילו לא טורחת לזרוק אליה מבט.
היא צחקה ואמרה משהו שדומה לכך שאני לא נראת טוב.
היא עצרה אותי לפתע והמשיכה להגיד כל מיני דברים ספק לי ספק לעצמה ספק לאנשים שהראו בנו סקרנות.
״אז מה? אני הראשונה שהצליחה להשתיק את טילור אדאמס אה?״ היא צחקה שוב.
הבטתי בה בחוסר עיניין ועקפתי אותה ממשיכה ללכת לכיוון החדר שלי בלי לומר לה כלום.
פשוט הראש שלי קפא. לא ידעתי להסביר זאת. ההלם היכה בי בצורה ששום דבר לא היכה בי בצורה כזאת.
״את לא הולכת שאני מדברת איתך״ היא אחזה שוב בזרועי.
לא היו לי כוחות להתנגד אז פשוט נעמדתי.
״תפסיקי כבר! את לא רואה שהיא חיוורת?״ שמעתי קול.
הרמתי את ראשי במבט מזוגג וראיתי את ג׳ונתן.
הם התחילו להתווכח והרגשתי כאילו הקולות האלה רחוקים ממני. לפתע ידו תפסה בכף ידי והוא הוביל אותי לפתח בניין המגורים.
״את בסדר? מה יש לך?״ הוא היישיר את מבטי אליו.
״אני...״ בלעתי את רוקי
״אני הולכת לחדר״ אמרתי לבסוף ואז הסתובבתי ועליתי במדרגות לעבר חדרי.
״בסדר, דברי איתי אחרי שתנוחי״ הוא צעק מאחורי אבל לא השבתי לו.
הראש שלי החל לכאוב. המשפחה שלי מתפרקת. עלתה מחשבה בראשי. אני רבתי איתם, עוד מעט הם יריבו. אני מתפרקת. רגע, איך אמא תגלה? לבד? אני אמורה להגיד לה? איך ממשיכים מכאן?
הראש שלי רק הלך וכאב יותר ויותר.
נכנסתי לחדר סוגרת אותו בטריקה ונשענת על הדלת. מה אני עושה? מה עושים במצב כזה בכלל? אני כבר לא יודעת שום דבר. אני לא יודעת כלום.
קמתי באוטומטיות מהריצפה שהספקתי ליפול אליה והתיישבתי על המיטה.
לפתע הדלת נפתחה בפריצה ונסגרה באיטיות.
״טיילור״ הוא אמר.
ראייתי הטשטשה מהדמעות אבל בכל זאת הצלחתי לראות את דניאל.
הוא התכופף לגובה עיניי וחיבק אותי.
״מה קורה?״ שפתיו נעו על צווארי.
פרצתי בבכי סוער ואיגרפתי את חולצתו האפורה בכפות ידיי.
״ראיתי אותך שם למטה. זו לא את. הכל בסדר?״ המשיך לשאול בשקט.
נענעתי את ראשי לשלילה.
״אני מתפרקת״ מילמלתי בין הדמעות.
״למה?״ הוא הרחיק אותי ממנו מביט בי במבט חם ודואג. העיניים שלו חיפשו את מבטי. קשה להתחמק ממנו. אצבעותיו מחו את דמעותיי והוא אחז בי כאילו עמדתי להתפרק. הרגשתי ככה.
״אני לא יכולה יותר״ השבתי בעיניים אדומות וגדולות. הנחתי את ראשי על כתפו המוצקה וידיו התעגלו סביבי, נעות במעגלים על גבי בנסיון נואש להרגיע אותי.
*******
עיניי נפקחו באטיות. הרגשתי שהן שורפות ונפוחות. הסתובבתי וראיתי את ויקי שנרדמה קרוב למיטתי ובדיוק התעוררה מהתזוזה שלי.
״טיי?״ קולה הצרוד קרא בשם החיבה שנדבק בי.
״ויקי? מה את עושה פה?״ היא התרוממה ממיטתי והתיישבה על הריצפה.
״ראיתי מה קרה עם קייטי. ואז...״
״מי לא ראה מה קרה עם קייטי לעזאזל?״ חתכתי אותה בכעס וקמתי ממטתי כדי לשטוף את פניי.
״בכל אופן רציתי לבקש סליחה״ שמעתי אותה קוראת כששטפתי את פניי.
״כי אני לא חושבת שאת נמצאת במצב כרגע לריב איתי״ היא המשיכה ועצרתי לרגע ממלאכתי, מתיישרת ומקשיבה.
״או שאני אי פעם אהייה במצב לריב איתך. כי אני לא אכחיש, זה סיוט״ את המשפט האחרון היא אמרה בשקט כאילו מלמלת לעצמה.
״לא משנה״ היא סיימה.
ניגבתי מהר את פניי וראיתי אותה פותחת את הדלת כדי לצאת.
סגרתי אותה והיא הסתובבה מביטה בי.
״שלא תעזי להעליב אותי לעולם״ אמרתי בטון ילדותי קצת וחיבקתי אותה.
״כנ׳ל אלייך מיס אדאמס״ היא אמרה מאחורי כתפי.
*****
״מה? ואת פשוט חיבקת אותו?״ חזרתי לטחון צ׳יפס יחד עם החברה הכי טובה שלי.
״כן. הייתי זקוקה לו. אחרי שראיתי את אבא שלי והכל״ השבתי לה נזכרת שוב במבט החם של דניאל.
״אז מה היחסים בנכם עכשיו? אתם נורא לא יציבים״ היא הודתה.
״לא יודעת... זה מבלבל איתו. מצד אחד הוא פשוט... מדהים ומצד שני הוא טיפש מהלך״ הסברתי.
היא הינהנה בהבנה.
״ומה עם ג׳ונתן?״ היא שאלה בעודה דוחפת עוד צ׳יפס לפיה.
״אוויי נכון!״ הכתי במצחי.
״טיי? בדיוק מרחת על עצמך שיכבה של קטשופ״ ויקי ציחקקה.
דפיקות נשמעו על הדלת.
״אויי נו, דווקא עכשיו״ התרגזתי וקמתי לפתוח.
״היי טיילו... מה קרה לך?״ ג׳ונתן החוויר כשראה אותי עם הקטשופ על המצח.
״לא, זה שום דבר! באמת!״ ניסיתי להרגיע אותו
״אבל זה נראה-״
״זה קטשופ״ חתכתי אותו כדי שהמצב חא יחמיר.
״למה יש לך קטשופ על הראש?״ הוא הרים גבה.
״לעזאזל, השיחות שלי הופכות לעמוקות מיום ליום״ הסתובבתי וחיפשי טישו לנקות את מצחי כשבנתיים אני מהווה בידור לא רע לויקי ששוכבת על מיטתי ובולסת צ׳יפס להנאתה הרבה.
״טוב, אני מבין שהפרעתי באמצע שיחת בנות״ ג׳ונתן העביר את מבטו ממני לויקי ובחזרה אליי ומיהר לפתוח את הדלת שזה עתה סגר.
״ברור שלא. אל תהייה טיפשי״ ויקי ציחקקה כשהביטה בי מנסה להחזיר את מיצחי למוטב.
״אני חושבת שאני בסדר עכשיו לא?״ הסתובבתי אלהם כדי שיוכלו לחוות את דעתם.
״טיילור, אפילו עם שקית זבל על הראש את תהיי הבחורה הכי יפה במקום המכוער הזה״ ויקי התרוממה והתמתחה מבלי להעיף בי מבט. לאחר מכן לקחה מגבת ונכנסה לחדר האמבטיה.
״אני מתקלחת אם מישהו מחפש אותי״ היא הרימה את ידה לניפנוף קל ונעלמה מאחורי הדלת.
״אני מסכים איתה״ ג׳ונתן משך בכתפיו ונישען על הקיר, דוחף את ידיו לכיסיי מכנסי הג׳ינס שלו.
״תפסיקו להיות מגוכחים.״ העפתי מבט אחרון למראה.
״אנינו צריכים לדבר, את יודעת״ ג׳ונתן חייך חיוך נבוך קצת.
דפיקה נוספת נשמעה בדלת.
חייכתי לעבר ג׳ונתן במבוכה בחזרה ופניתי לפתוח את הדלת.
״הייי טיי״ קייטי עמדה שם.
״טיילור בשבילך״ השבתי בקול רשמי.
״שיהיה. יש לי כמה מילים להחליף איתך״ היא חייכה חיוך מזוייף.
״זה דחוף כי-״
״אני בטוחה שאת לא רוצה שהחבר שלך פה ישמע את מה שיש לי להגיד״ קייטי הציצה פנימה וחייכה לעבר ג׳ונתן בניצחון.
נאנחתי והסתובבתי לעבר ג׳ונתן.
״איכפת לך אם אני אדבר איתה לרגע? זה לא יקח הרבה זמן״ הבטחתי.
״כמובן. אני אחכה לך על הספסל שבדשא מאחורי בנייני המגורים״ הוא הינהן ועזב את חדרי.
״כנסי״ נאנחתי שוב והיא נכנסה כמו טווס.
״אז הבנתי שהעלילה הקטנה בינך לבין דניאל מתפתחת״ היא הלכה באיטיות עוקפת אותי. עצרתי והבטתי בה.
״זה לא מוצא חן בעיניי״ היא הסתובבה בחדות.
״ו...?״ שילבתי את ידיי כדי להעיד על חוסר סבלנות.
״תיפרדי ממנו״ היא הסתכלה עלי במבט ארסי.
״או שמה?״ רציתי להתפרץ בצחוק למשמע הערתה אבל החזקתי בעצמי.
״אחרת אני אגרום לפרדה שלכם, הוא לא ירצה להסתכל עלייך, או שיעיפו את אחד מכם מהמקום. יש לי שלל אפשרויות. תבחרי יקירתי״ היא צחקה.
רציתי דחוף אותה מכל המדרגות עד שישבר לה האף, דמיינתי איך אני מכניסה אותה למעלית ותוקעת אותה שם לנצח או לפחות עד שהיא לא יכולה להוציא הגה מרוב שצרחה.
״את לא תעזי״ סיננתי מבין שיניי החשוקות.
״ועוד איך אני יעז. אם לא אני, אז אף אחת פה״ היא הניחה את ידיה על מותניה.
״את פתאטית״ ירקתי.
״אז נדבר אה?״ היא צחקה הולכת לכיוון היציאה.
״או שלא״ היא הגבירה את צחוקה וסגרה את הדלת.
~~~~~
גרר! מי מעצבנת מי??
השתדלתי לכתוב הרבה ולא להחזיק אותם קצר מדיי.
אני חייבת להגיד שאני די מאוכזבת מכמות ההצבעות.
אני חושבת שנתתי הרבה לסיפור הזה ואם אני אראה שלא ממש הולך כמו לפני התקרית אני אסיים אותו מהר. פשוט פחות מגיבות ומתעניינות אז אני אכתוב משהו חדש שיעניין יותר.
בכל מקרה, מי שכן מגיבה שתחלוק אייתי את מחשבותיה בנוגע לפרק האופטימי והמלבלב הזה
נ.ב.
מלבלב מזכיר לי פרחים ואני אוהבת פרחים כי זה אופטימי ומלבלב אז תלבלבו בזמכם הפנוי.