מפקדת על עקבים

פרק 4

******
״איך את מרגישה?״ ויקי התפרצה והעירה אותי משנתי.
״אוי סליחה״ היא ראתה שהעירה אותי.
״לא, עזבי. זה בסדר״ מתחתי את ידיי.
״למה דניאל והעוזר שלו היו פה?״ שאלתי את ויקי שנפלה על מיטתה.
״כי העוזר של המפקד התעצבן שלא היית שם אזהוא בא אלייך ואז דניאל ראה ששנכם לא שם ושאל איפה אתם. הוא בא מיד אחריו״ היא הסבירה.
״למה, הוא צעק עלייך?״ היא הביטה בי בסקרנות.
״לא, הוא התנהג ממש מוזר.״ הסברתי והיא הרימה את גבותיה.
״עזבי. אני רעבה. נלך לאכול?״ שאלתי.
״את יכולה ללכת בלי שיקרה לך כלום עד שם?״ היא שאלה.
״כן. הכל בסדר״ עניתי והחלפתי בגדים.
מיד יצאנו לחדר אוכל שכל פעם ויקי מגניבה לעברי מבטים מודאגים.
״תפסיקי להציץ עליי ככה״ אמרתי.
״סליחה פשוט ש... אני קצת דואגת לך. זה הכל״ היא נאנחה ביאוש.
״חוץ מזה שאני הסיבה לזה שלא אכלת בכלל״ היא הסיטה את עינייה ממני והמשיכה ללכת לצידי בשקט.
״את לא הסיבה. דניאל הסיבה. אם הוא לא היה עושה את מה שעשה, שתינו היינו מקטרות ביחד כמה שהמורה להסטוריה מעצבנת מאוד״ הסברתי בחיוך.
״טיילור, אפילו שאת מרגישה נורא ההומור שלך נשאר. אני מעריצה אותך!״ היא צחקה.
״כמובן! כמו כולם!״ קראתי בקושי בגלל הגרון.
״אויי נו...״ היא גילגלה את עינייה.
נכנסנו לחדר האוכל. הבטתי מהכניסה על האולם.
זה היה נראה כאילו כולם השתתקו והביטו בי.
״מה קרה?״ לחשתי לויקי.
״לא היית היום לעשות שערוריה עסיסית על דניאל. הם מחכים שתעשי משהו...״ היא לחשה בחזרה.
נאנחתי מגלגלת עיניים.
״אפשר כזה בבקשה?״ הצבעתי על סוגי סלטים ובשר.
התיישבתי כרגיל בשולחן המרכזי שויקי משתרכת אחרי והתחלנו לאכול.
כשכולם ראו שלא עומד לקרות שום דבר יוצא מהרגיל הם נאנחו והמשיכו במלאכתם.
״עד כדי כך השמועות על דניאל מתפרסמות?״ שאלתי בהפתעה.
״רק על דניאל? את בכלל תפסת לך שם לא רע. השמועות שקשורות אלייך תופסות תאוצה במהירות. זה מדהים״ היא השיבה בהתלהבות.
״וואו!״ תפסתי בבטן שלי.
״מה קרה?״ ויקי נבהלה והביטה בי בחשש.
״כל הריחות פה מתערבבים לי. אני חושבת שיש לי בחילה״ שמתי יד על פי.
״בואי, נאכל בחוץ בסדר?״ היא שאלה.
הינהנתי גוררת את הכיסא שלי לאחור, מרימה את הצלחת והולכת לכיוון היציאה.
״איפה?״ שאלתי.
״על רחבת הדשא מאחורי הבנייני המגורים״ היא ענתה והלכנו במהירות.
ברגע שיצאנו משם, ממש הוקל עליי.
״אני חושבת שהיית צריכה להשאר במיטה. מקסימום הייתי מביאה לך מגשית עם אוכל״ שמעתי אשמה בקולה.
״הייתי משתגעת אם הייתי נשארת במיטה עוד רגע אחד״ התיישבנו על ספסל.
״תודה שהוצאת אותי״ הוספתי אליה בחיוך הכרת תודה.
״בבקשה, נראה לי״ היא חייכה במבוכה.
הנחתי את הצלחת בצד, מרימה את רגלי ומחבקת את בירכיי.
קרני השמש מלטפות את פניי בחמימות.
״הוא אמר שאני משגעת אותו...״ הוצאתי את מה שעבר בראשי.
״מי? מה?״ ויקי שאלה בבילבול.
״דניאל. הוא הביט בי בעיניים הכחולות האלה שלו ואמר שאני משגעת אותו״ חזרתי על מחשבותיי בקול.
״העיניים הכוחולות שלו?״ ויקי כמעט נחנקה.
״מה?״ לא הבנתי.
״את...? עזבי, אין מצב. רגע, אז למה הוא אמר לך את זה? מתי הוא אמר לך את זה?״ היא כבר לא מצאה עיניין באוכל.
נאנחתי והבטתי על רחבת הדשא הריקה.
היא בדרך כלל מלאה בתלמידים אבל בצהריים, או שהם בחדר אוכל או בחדרהם.
״היום בבוקר, הוא קרא לאחות ועד שהיא הגיעה הוא ישב לידי ו... את יודעת הרגזתי אותו קצת. במקום להחזיר לי הוא פשוט אמר שאני משגעת אותו״ סיפרתי.
״וואו״ היא הביטה בי המומה.
״אני רק לא מבינה דבר אחד״ הוספתי
״רק דבר אחד?״ היא שאלה בגיחוך.
״למה הוא הביט בי בצורה כזאת שונה...״ עיניי חזרו להביט בויקי.
״אל תשאלי אותי, לי יש כמה וכמה שאלות על הסיטואציה הזאת״ היא הרימה את ידייה בהכנעה.
״טוב״ קמתי בפתאומיות.
״אני חושבת שכדאי שנחזיר את הצלחות״ חייכתי והרמתי את צלחתי.
״צודקת״ היא קמה אחרי הולכת לצידי.
״דרך אגב״ הוספתי תוך כדי הליכה חזרה לחדר האוכל.
״את יודעת ששבת הבאה זאת היום הולדת שלי?״ חייכתי חיוך ממזרי.
״מזל טוב״ היא חיבקה אותי בידה הפנויה.
״שום מזל טוב. אנחנו הולכות לחגוג״ פקדתי עליה.
״לא נראה לי...״ היא היססה.
״את חייבת, זה יום ההולדת שלי״ צחקתי והיא הינהנה ביאוש.
״בסדר אני אבוא״
******
״זה התור שלך במכבסה״ נפלה עלי הבשורה המרה.
״אבל זה יום שבת! ועוד שבוע יש לי יום הולדת״ נאנחתי ליד הדלת.
״הייתי מחליף אותך. פשוט לא מתחשק לי״ טובי צחק ליד הדלת.
״ממש מצחיק״ התעצבנתי.
״טוב בסדר. רק אל תעשי לי את מה שעשית לדניאל בסדר?״ הוא שאל בצניות.
״אם לא תסגור את הפה שלך אתה תקבל יותר גרוע ממנו״ טרקתי בפניו את הדלת.
יום שבת ואני במכבסה במקום לישון.
חזרתי לפלאלפון שהשארתי על המיטה.
״ויקי? את שם?״ שאלתי.
״כן, מי זה היה?״ היא שאלה.
״סתם, הודיעו לי שזה תורי במכבסה״ השבתי בעצבות. איזה מעצבן...
״בכל מקרה, אני לא מביאה שימלה שחורה. זה יותר מדי...״ היא היססה.
״...סקסי?״ השלמתי
״לא! לא! פשוט...״ יכולתי לדמיין את ויקי מסמיקה.
״את יודעת מה? נעשה מסיבה קטנה כזאת בחדר כדי שתרגישי טוב לפני שהולכים לקרוע את העולם הגדול!״ צחקתי.
״לא! לא עוד מסיבה! רגע, למה את מתכוונת לעולם הגדול? טיילור, מה את מתכננת ליום ההולדת שלך?״ היא שאלה באימה מאחורי קו הטלפון.
״רק תזכרי להביא בגדים!״ קראתי לפני שטרקתי את הפלאפון.
צחקתי לעצמי שדמיינתי אותה מאבדת את שפיותה, היא תהייה בסדר.
המכבסה!
לקחתי את בגדיי המלוכלכים והלכתי למכבסה.
זה ממש לא נחמד. זה יום החופש שלי!
נכנסתי בחוסר רצון לחדר הקטן והמחניק מלא בבגדים מלוכלכים.
התחלתי למיין בין הכביסה הצבעונית, ללבנה ולשחורה.
לפחות התור שלי אין הרבה בגדים.
לפתע שמעתי את הדלת נפתחת מאחוריי.
הסתובבתי בהירות מגלה דמות אוחזת בשקית גדולה.
הדמות התקרבה והאור נפל עליה.
״מה את עושה כאן?״ דניאל שאל זורק לעברי שקית גדולה מלאה בגדים.
״כמו מה נראה לך שאני עושה? מסדרת פרחים?״ גיכחתי ולקחתי את השקית שלו פותחת אותה לרווחה. הצצתי לבפנים.
״מה זה? יש לך רק מדים?״ שאלתי בפליאה.
״לא. אבל זה הרוב בארון שלי. אני המפקד אם שכחת״ הוא שילב את ידיו בהתנשאות.
״איך אפשר לשכוח המפקד?״ צחקתי ואספתי את שיערי על קודקוד ראשי בעזרת גומייה.
הוא לבש טי שירט אפורה וזוג מכנסי ג׳ינס משופשפות.
הוא נראה מוזר בלי המדים שלו, פחות סמכותי וקשוח, יותר.... נחמד.
״את רוצה שאני יעזור לך?״ הוא שאל בחביבות.
הבטתי בו לרגע.
״אממ״ התבלבלתי. הוא נחמד. זה לא דניאל.
״לא, אתה יכול ללכת״ השבתי.
הוא התקרב אליי במהירות, מביט לתוך עיניי. האפים שלנו כמעט הברישו אחד את השני וממש הופנטתי מהעיניים הכחולות האלה... האוויר נתקע בתוכי וכל מה שהצלחתי להכניס לראותי זה הריח הרענן שלו.
לפתע הוא התרחק בפתאומיות ומשך מאחורי גיגית גדולה מלאה בגדים לבנים.
״היי״ אמרתי ברגע שהתעשתי.
״לאן אתה לוקח את זה?״ שאלתי
״לכביסה״ ענה ודחף את הבגדים למכונת הכביסה הפנוייה.
התיישבתי על אחת המכונות שמילאתי והוא התיישב אחריי למולי.
״אז אתה תמיד תעשה את ההפך ממה שאני אגיד?״ שאלתי.
״זה מין קטע כזה ביננו. אני מעניש אותך כדי שתגיעי מוקדם ואת בכל זאת מאחרת. אז את ביקשת שאני אלך אבל נשארתי לעזור״ הוא משך בכתפיו.
צחקתי מביטה על הריצפה. רק הקול של שלושת המכונות נשמעו ברקע.
הרבה זיכרונות עברו בראשי, בעיקר הפנים של דניאל שישב כרגע מולי.
״איך את מרגישה דרך אגב?״ הוא שבר את השתיקה.
הרמתי בפתאומיות את פניי פונה להביט בעיניין הסקרניות.
״הרבה יותר טוב.״ השבתי.
רציתי לשאול אותו את השאלה שמנקרת בראשי ולא עוזבת אותי. אבל לא מצאתי אומץ.
אומץ, משהו שתמיד היה לי ועכשיו שאני צריכה אותו הוא לא קיים.
״טוב, אני חושב שאני אזוז״ הוא קפץ חזרה ונעמד על רגליו.
״תגיד״ עצרתי אותו לפני שיצא מהדלת. הוא הסתובב מביט בי בשאלה.
״למה... למה אמרת שאני משגעת אותך?״ הרגשתי את לחיי בוערות. למה אני מסמיקה? ממתי נהפכתי לכזאת חסרת ביטחון?
״בית הספר הזה תמיד היה נוקשה וכולם היו ממושמעים ומצייתים.
טוב, הוא היה עד שהגעת. אני לא רגיל לחוסר הקשבה, איחורים, התחצפויות, שמועות כאלה ואחרות. כל זה חדש לי. זה משגע אותי, את משגעת אותי ואת אפילו לא מרגישה בזה״ הוא חייך.
הבטתי בו לא יודעת איך להכיל זאת.
הוא הסתובב במהירות ויצא.
ניערתי את ראשי ממצמצת מספר פעמים.
אני משגעת אותו ואני אפילו לא מרגישה בזה.
*****
״זה נראה לך כמו מסיבה קטנה? הבטחת מסיבה קטנה!״ ויקי התבכיינה למראה כל האנשים שהצטופפו וקפצו בחדרנו לצלילי שיר קיצבי.
״קדימה תשתחררי!״ צחקתי בקול משוחרר.
היא התחילה לנוע בביישנות.
״אני לא אוהבת את זה״ היא החמיצה פנים.
טובי התקרב לעברנו.
״אז נהנות?״ הוא שאל.
״בכלל לא״ ויקי התבכיינה.
״וגם חם פה ויש יותר מדיי אנשים״ הוסיפה.
״בואי נצא. תרגישי יותר טוב״ הוא אחז בידה ושנהם יצאו.
מיילא, משכתי בכתפיי.
״בא לך לרקוד?״ בחור נחמד התקרב אליי.
״בסדר״ חייכתי.
גופי החל לנוע לפי הקצב.
מסיבות זה כמו דלק בשבילי, קצת להשתחרר ולהנות ואני כמו חדשה. כל מה שהיה חסר לי בבית הספר המשעמם הזה זו מסיבה קטנה שתחזיר לי את מצב הרוח שלי. והנה אני פה רוקדת עם מישהו שאני לא מכירה אבל הוא יודע לזוז. אז אני נהנת.
״איך המסיבה?״ צעקתי כדי להתגבר על המוזיקה שרק הלכה והתחזקה.
״ענקית! תאמיני לי אם היינו עושים את זה יותר, היה יותר נסבל בבית הספר הזה״ ענה לי הבחור שרקדתי איתו.
חייכתי לעצמי.
״ואיך השמועה רצה. בחיים לא שמעתי על מהירות כזאת״ הוא הוסיף.
נזכרתי בכל המסיבות שעשינו בבית שלי בלי רשות או עם רשות.
כל מסיבה היתה שווה בדרכה.
מסיבת ברכה, מסיבת תחפושות, מסיבת מסכות, מסיבת סוף שנה. עוד מאה מסיבות שאני לא זוכרת את שמם.
אם זואי וברנדון היו איתי, אולי זה היה מושלם.
לפתע המוזיקה נעצרה.
פקחתי את עיניי והתיישרתי, מגלה את כל החוגגים מביטים בי בחשש ודניאל במדים נמצא באמצע, זועף.
״כועס שלא הזמנתי אותך?״ שילבתי את ידיי וצחקתי. הוא העביר מבט ברגליי החשופות, עולות לחצאית המיני ועד לפניי.
״טיילור אדאמס, את אף פעם לא תשתני״ הוא קרא. ובמילים אלה דניאל תפס בזרועי ומשך אותי אחריו.
״היי! חכה! זה כואב!״ מעדתי כל הדרך אחריו עד מחוץ לבניין המגורים.
ביציאה הרגשתי ממוטטת על העקבים הגבוהים.
״דיי! עצור!״ צווחתי.
״מה?״ הוא הרים את קולו.
״מה הבעיה שלך?״ שאלתי עצבנית.
״כל דבר אתה צריך להרוס?״ הוספתי
״אסור לעשות מסיבות ובטח שלא כזה מאוחר ובטח שלא ביום למחרת יש לך מפקד. שלא נדבר על האיחורים שלך ועל המוזיקה החזקה שמפריעה לכל האחרים. נמאס לי מהשטויות שלך. הולכים לשים לזה סוף. אולי המנהל יעשה את מה שאני לא הצלחתי״ הוא התרגז.
המשפט האחרון שלו. זה שיתק אותי לגמריי. הזיכרון הנורא היכה בי.
״פעם ראשונה שהצלחתי לפחות להשתיק אותך. זה הישג״ הוא ציין לעצמו בצניות.
לא הקשבתי לו. הזיכרון עדיין רץ במוחי הלוך ושוב כמו סרט.
״טיילור? מה קרה? את חיוורת הכל בסדר?״ הוא שאל ברצינות.
״מה... מה שאמרת...״ הבטתי באיזשהי נקודה בחלל.
״מה עם זה?״ הוא כיווץ את מיצחו.
״זה... זה מה שההורים שלי אמרו. אולי בית הספר הזה יעשה את מה שאנחנו לא הצלחנו לעשות״ אמרתי והבטתי בו.
הוא שתק, לא יודע מה לענות.
״אני מצטער, אני חושב״ השיב.
״לא״ מחיתי את אפי.
״בוא נלך למנהל״ אמרתי מורידה את העקבים ונשארת יחפה ומתחילה ללכת.
הלכתי באיטיות לצידו, האוויר הקריר מכה ברגליי החשופות. משכתי את חצאית המיני שלי וחיבקתי את עצמי.
*****
״אז טיילור, אני מצפה ממך קצת יותר מהמסיבות והשמועות שאת מפיצה. את יותר טובה מזה״ המנהל סיים להטיף לי מוסר. דניאל עומד לצידו לפעמים מהנהן לפעמים שותק ומקשיב.
הינהנתי לא מביטה באף אחד משנהם.
״אוקיי, לכי לישון ילדה. שלא תירדמי מחר בבית הספר״ המנהל חייך בחיבה. הוא נשען בעייפות לאחור בכיסא המשרדים שלו.
״לילה טוב המנהל״ אמרתי בשקט ויצאתי.
נעלתי חזרה את נעליי העקב והמשכתי בדרכי.
״חכי״ שמעתי קריאה מאחורי.
הסתובבתי בעייפות
״תשמעי, אני חושב שאני צריך להתנצל בפנייך. לגבי מה שאמרתי הכוונה״ דניאל אמר. פניו נותרו אדישות, זה הרגיז אותי.
״מה אתה רוצה לעזעזל מהחיים שלי?״ קראתי בעצבנות.
״מאז שבאתי לכאן, נטפלת רק אלי. מה עשיתי לך?״ הבטתי בו עצבנית.
״תסלחי לי, אבל את הפכת את החיים שלי לגהנום! מאז שבאת כל המוניטין שלי ירד, תלמידים צוחקים עליי שאיזה תלמידה לא מפסיקה לרדת עליי. אז מה אני לעזעזל עשיתי לך?״ הוא צעק עליי.
״מוניטין אה?״ גיכחתי.
״בוא נסכם שאני לא אתקרב אליך ואתה לא אליי. רק במסגרת בית הספר״ פניו הביטו בו ברצינות.
״מקובל עליי״ לחצנו ידיים ומייד הסתובבתי בחזרה לחדרי.
******
שבוע שלם עבר שבמהלכו אני השתדלתי לעמוד בכל המטלות ולהגיע בזמן ולמנוע כמה שיותר דיבורים וחיכוכים עם המפקד דניאל והוא נהג פחות או יותר כמוני. חוץ מלהביט בי זמן ממושך בארוחות הצהריים.
יום שישי הגיע ויום שבת יש לי יומהולדת. אני לא הולכת לוותר לויקי בכזאת קלות.
״את באה איתי״ חיכינו בתור לשניצלים בארוחת הצהריים.
״אני לא״ היא התעקשה.
״את כן וחבל להתווכח על זה. את גם ככה תבואי איתי בסופו של דבר״ אמרתי כמובן מאליו.
״אני לא באה וזה סופי. ראיתי איך נגמרה המסיבה בחדר שלנו״ היא המשיכה כשהתקדמנו בתור.
״אבל ויקי! הפעם זה לא החדר הקטן והחנוק שלנו! הפעם זה מועדון סוף! וזה יום ההולדת שלי! אז חבל כי את תבואי״ סיימתי את דברי וישבתי בשולחן המרכזי.
״אוי נו, רק שלא אצטרך ללבוש שימלה״ היא שיחקה עם המזלג שלה בתיסכול.
״ויקי מה הבעיה עם הגוף שלך?״ הבטתי בה בחוסר הבנה.
״הוא לא יפה ואני שונאת אותו״
״הוא פשוט לא מושלם כמו שלך״ היא הוסיפה לאחר שניית מחשבה.
״אבל גם שלי לא מושלם״ השבתי ותקעתי מלפפון בפי.
״באמת?״ היא גיכחה
״אז למה כל הבנים מזילים ריר כשאת עוברת? למה את נראת תמיד זוהרת?״ היא שאלה מאשימה אותי.
הנחתי את המזלג באנחה
״תראי, חוץ מלשמור על אוכל בריא ברוב הזמן, חלק מהעיניין זה הביטחון שלך. ברגע שאת נותנת לכולם תחושה שאת שלמה עם עצמך ואת אוהבת את עצמך ככה הסביבה אוהבת אותך״ הסברתי.
״אבל..״
״אין אבל!״ חתכתי אותה.
״רוצה לראות דוגמה?״ שאלתי בחיוך ממזרי.
״בסדר..״ היא משכה בכתפייה.
״טוב, אז תבחרי את הכי חתיך בעינייך״ אמרתי והיא החלה לסקור את חדר האוכל.
״זה שיושב ליד החלון עם הסוודר הכחול״ היא ענתה מיד.
״שימי לב לתנועות שלי״ אמרתי וקמתי. הלכתי בביטחון אליו מניפה את שיערי. למשוך תשומת לב, ללכת בביטחון, לשדר נינוחות ופתיחות, ולחייך.
״היי!״ התיישבתי לידו.
״טיילור״ הוא הביט בי בהפתעה וחייך.
״אני רואה שאין צורך שאציג את עצמי״ ציחקקתי.
״אני כריס. כריס טונסון״ הוא שלח את ידו ללחיצה.
״טיילור אדאמס״ לחצתי את ידו בחמימות.
״אם שמעת עליי אז בטח שמעת גם על חברה שלי״ המשכתי במטרתי.
״תזכירי לי״ הוא אמר במבוכה.
״ויקטוריה״ עניתי.
״אה! כן! שיער חום חלק ועיניים ירוקות. אני זוכר אותה״ הוא הינהן.
״אז היא אמרה שהיא הייתה שמחה להפגש איתך. אתה יודע.. אתה מעוניין?״ שאלתי
״אממ אין בעיה.״ שינייו נחשפו פעם נוספת.
״מעולה! תהייה מוכן בשמונה היום.״
״בסדר, אפשר את המספר?״ הוא שאל.
״בטח״ עניתי.
הוא נתן לי עט וכתבתי לו על היד את המספר של ויקי.
״תזכור, בשמונה״ קמתי בחיוך וחזרתי לשולחני.
״איך היה?״ היא כססה ציפורניים.
״יש לכם היום דייט והבאתי לו את המספר שלך״ המשכתי לאכול.
״מה?״ היא כמעט נחנקה.
״הכל יהיה בסדר אם תקשיבי לי״ הנחתי את ידי על ידה.
״אבל את... אוף נו...״ היא אכלה בעצבנות.
~~~~~
היושים מקסימות אז נראה לי שאני יעלה עוד פרק כי אני כבר להוטה להמשיך כרגיל ותגיבו לי אבל בחייאת איזשהי הצבעה ממכם כי אתן לא פעילות ואני מרגישה שאני סתם מעלה, אז יחס והצבעה לא יזיקו, תמתינו כי עוד פרק יעלה לאוויר היום :)