מפקדת על עקבים

פרק 3

****
״וואו טיילור, מאיפה כל הביטחון הזה?״
אני וויקי חזרנו לחדרנו בשעת ערב מאוחרת אחרי כינוס קצר של המנהל.
״איזה ביטחון?״ שאלתי בתמימות.
״הדרך שדיברת לקייטי. אף אחד לא עשה את זה בעבר. בקושי המפקדים והמורים.״ אמרה בהפתעה.
״אז כדאי שמישהו יעשה את זה. ואם אף אחד לא עשה את זה, אז אני מתכבדת לעשות את זה״ עניתי בעודי מחליפה את בגדיי. יש לי ביטחון לגבי הגוף שלי, ככה שלא איכפת לי אם ויקי מסתכלת.
״אבל אבא שלה.. יש לו הרבה כוח.״ היא התעקשה. נאנחתי וגילגלתי את עיניי.
״בסדר. אז אבא שלה גדול וחזק ומפחיד ועוד כמה דברים שאני לא יודעת עליו. אבל הוא לא יכול לעשות לי כלום כל עוד לא עשיתי משהו לא חוקי לבת המסכנה שלו. אז הכל בסדר״ סידרתי את שיערי לפני שינה ושטפתי את פניי, מנקה אותו ביסודיות.
״למה כולם כל כך מפחדים ממנה? אפשר לחשוב מי זאת הקייטי הזאת. היו לי גרועות ממנה״ אמרתי בהסחת דעת.
״אני... יכולה לספר לך משהו?״ שאלה אותי פתאום ויקי.
״בטח. תמיד״ עניתי תוך כדי שאני מנקה את פני מביטה במראה.
״אבל תבטיחי שלא לצחוק עלי או משהו כזה. בסדר?״ היא ביקשה. הרמתי את עיניי מהמראה מביטה בה.
״מה קרה?״ שאלתי ברצינות.
״הסיבה שאנחנו כל כך מפחדים ממנה היא.. כי היא החרימה אותי״ היא צייצה.
״מה?״ עיניי נפקחו לרווחה.
״היא אמרה לכל השיכבה לא לדבר איתי ואיימה עלהם. כולם עברו מהחדר הזה לחדרים אחרים כדי שאפילו לא ידברו איתי בטעות״ היא השפילה את ראשה בעצבות.
״איך היא מעיזה?״ שאלתי בקול בכעס.
״היא הפסיקה את החרם ממזמן אבל עדיין לא ממש מדברים איתי. חוץ מטובי כמובן שדיבר איתי מדי פעם״ היא סיימה לספר.
התמלתי כעס גדול כלפי הילדה הזאת.
״מה היא חושבת לעממה המכשפה הקטנה?״ קמתי מתהלכת בעצבנות בחדר.
״היא תזרוק את השם של אבא שלה בכל מקום ואז כולם יפחדו? זה לא עובד ככה. חתיכת מעצבנת. אני אראה לה מה זה״ הורדתי את פיג׳מה מחליפה בשימלה קלילה.
״לא, אל תעשי משהו קיצוני. בבקשה״ ויקי התחננה.
״אל תדאגי. לא משהו קיצוני. אני אף פעם לא עושה משהו קיצוני, רק את מה שצריך״ אמרתי ויצאתי מהחדר בטריקה, משאירה בפנים את ויקי המפוחדת.
****
״סליחה״ הלכתי למזכירות.
״איפה החדר של קייטי בנט?״ שאלתי מלאת אנדרנלין מהכעס שחדר אליי.
״אממ בניין ב׳ קומה שלישית״ הזכירה בדקה ונתנה לי מספר חדר.
״תודה״ עניתי והסתובבתי הולכת בכעס לכיוון החדר שלה.
מה נראה לילדה הזאת? לא איכפת לה שהיא הורסת חיים של אנשים? לא איכפת לה מאף אחד חוץ מעצמה? אני יכולה להתערב שלא איכפת לה אפילו מהחברה הכי טובה שלה אם יש אחת כזאת בכלל. לפתע התנגשתי במשהו מוצק.
הרמתי את עיניי פוגשת בעיניים הכחולות.
״שוב את?״ הוא אמר באנחה.
״אין לך חדר או משהו כזה שאתה כל הזמן מסתובב בחוץ?״ שאלתי בעצבנות.
״אני במשמרת, אז תרגעי״ הקול שלו נשמע צרוד מעייפות.
״טוב, זוז. יש לי עיניינים יותר חשובים ממך״ אמרתי בעצבנות דוחפת אותו הצידה וממשיכה את דרכי בכעס.
דפקתי על דלת חדרה בחוזקה.
לאחר כמה דקות היא פתחה והעיניים שלה היו עצומות למחצה.
״טיילור אדאמס״ היא אמרה.
״מה נראה לך?״ צעקתי עליה. היא נבהלה לרגע מתעוררת.
״מה יש לך?״ היא הביטה בי והסכלה במסדרון כדי לוודא שאף אחד לא שומע. אבל לי לא איכפת.
״מה לעזעזל ויקטוריה עשתה לך? למה עשית עליה חרם? מה היא הפריעה לך בחיים המחורבנים שלך לכל הרוחות? מה עבר לך בראש המזוויע שלך? את יודעת מה עשית לה? את יודעת שאת הורסת חיים עם המהלכים המפגרים שלך כדי לנסות להיות פופולרית מזורגגת?״ צרחתי עליה בכעס. היא הביטה בי בהפתעה לא ידעה למה לצפות.
״סיימת?״ היא שאלה כשהתנשמתי מהצעקות.
״דבר ראשון, היא הפריע לי בדרך, ישבה במקום שלי בכיתה, דיברה עם החברה שלי ועיצבנה אותי כשאמרה לי שזה לא אמור להפריע לי.
דבר שני הייתי צריכה להראות לכולם שאני כן יכולה לעשות חרם אם אני רוצה וכן יכולה לעשות דברים אם אני רוצה. הכוח בידיים שלי״ היא אמרה מביטה בציפורניה.
״את ילדה חולנית. אם אי פעם תתקרבי אליה, אני נשבעת לך, יש לי גם הרבה כוח בידיים שלי ואני לא ההסס להשתמש בו נגדך. חוץ מזה מאיפה את יודעת שויקטוריה דיברה איתה? אולי השפוטה שלך החליטה לקבל חיים ולחפש חברה חדשה?״ שאלתי בארסיות.
גבותיה קפצו כלפי מעלה.
״שלא תעזי״ היא לחשה.
״את לא מפחידה אותי. לא אבא שלך, ולא ההחרמות שלך. אז כדאי לך מאוד להזהר ממני״ ובמילים אלה התרחקתי מהדלת שלה יודעת שבעוד שניות ספורות את תטרוק את הדלת בפרצופי.
בדרכי חזרה שמעתי צעדים חרישיים. הסתכלתי מי צוטט לנו. אני בטוחה שמישהו צוטט לנו.
לפתע קלטתי את דניאל הולך במהירות.
חייכתי לעצמי, הוא היה סקרן מדיי.
האצתי את צעדיי והגעתי אליו.
״מה?״ הוא שאל מביט בי.
״אל תסתובב בסביבה שלי כשאתה לא בתפקיד המפקד שלי, המפקד״ הדגשתי את המילה האחרונה.
״ואתה יודע למה אני מתכוונת״ חייכתי לא מביטה בו ורצתי חזרה לחדרי.
*****
קרני השמש ליטפו את פניי. פקחתי את עיניי ומייד אחר כך כיווצתי אותן שהשמש סינוורה אותי.
הצצתי לעבר מיטתה של ויקטוריה. היא הייתה ריקה, מסודרת בקפידה.
מה השעה?
הצצתי לעבר השעון ששוב פעם לא צילצל.
רבע לשבע.
אני מאחרת, שוב.
קמתי בקפיצה, שוטפת את פני במהירות ומצחצחת שיניים. אני חייבת להגיע בזמן, אני חייבת להגיע בזמן. שיננתי לעצמי כשלבשתי את המדים שלי.
אני חייבת להגיע בזמן, אני חייבת להגיע בזמן. שיננתי שרצתי למפקד.
אני חייבת ל..אני חייבת ל..
״טיילור אדאמס. איחרת שוב״ דניאל המפקד נעץ בי מבט מתנשא.
״כן,אני...״ התנשמתי.
״אני רואה שאת אוהבת עונשים״ הוא חייך.
״אין בעיה, יש לי בשפע״ אמר. הוא מסר למפקד שלידו את יומן הרישום שלו והתקרב אליי באיטיות כשידיו שלובות מאחורי גבו.
שוב המבטים של כולם הופנו אליי.
״את רואה את המיימיות האלה?״ שאל והצביע לעבר מימיות גדולות בעלות ידית צרה.
״תמלאי אותן במים מהברז שפה ליד. ותרוצי עם זה סביב למחסן שלוש פעמים. עכשיו״ הוא קרא מביט בי בעונג. שלחתי לו מבט מלא שינאה לפני שהלכתי למלא את המימיות. לא יכולתי לדבר. לא יכולתי לענות לו חוץ מ-׳כן המפקד׳.
מילאתי שתים מהמימיות והתחלתי לרוץ, מחזיקה אותן בידיי. הרגשתי את ידיי נחתכות מהידיות הלא נוחות האלו.
עוד קצת, עוד קצת. עודדתי את עצמי בראשי.
כשסיימתי הלכתי בעייפות לעבר המפקד, מפילה את המימיות מידיי.
הדם שזלג עלהם, הקשה את האחיזה בהם ולכן שזרקתי את המימיות לצידי, הקלה שטפה אותי.
״לא אמרתי לך לעזוב״ הוא אמר.
״מה?״ שאלתי כשחשבתי שלא שמעתי טוב.
״לא אמרתי לך לעזוב. את עוזבת ברגע שאני אומר לך״ הוא חזר שנית באיפוק.
ללא ספק נהנה מזה.
הרמתי אותן בגילגול עיניים, בשביל שעוד רגע הוא יאמר לי לעזוב.
״עכשיו את הולכת לצפות בכיתה שלך עושה בדיוק את אותו הדבר שאת עושה כשאת מביטה בהם ולומדת את הלקח שלך. ברור?״ הוא קרא בקול כדי להבטיח שכולם שמעו.
״תגיד לי שאתה לא רציני עכשיו״ הבטתי בו כלא מאמינה.
״אני רציני ועוד איך״ הוא השיב מתגרה בי בעינייו.
״אבל תראה הידיים שלי פצועות!״ קראתי בהתבכיינות וניפנפתי בידיי מול עינייו.
״זה פנימייה צבאית פרינססה. תקלטי. ולא אמרתי לך לעזוב!״ הוא קרא כשהמיימיות נפלו שוב על האדמה.
טיילור את לא בוכה. טיילור, אל תתני לו את התענוג. טיילור, יש עוד שלושים זוגות עיניים שצופות בך. טיילור...
״לא-איכפת-לי!״ צעקתי כשאני מדגישה כל מילה. הבטתי בידיי וחזרה אליו ומיד רצתי משם לחדר שלי.
הוא פשוט עולה לי על העצבים.
****
״נו באמת טיילור! תפתחי לי״ צרחה ויקטוריה מחוץ לחדר השירותים.
לא רציתי שמישהו אי פעם במקום המסריח הזה, יראה אותי בוכה.
״לא!״ צעקתי. שטפתי את ידיי לאט לאט, המים הקרים שפגעו בפצעיי, הרגיעו את הכאב.
״גם המפקד כועס עליי שעזבתי באמצע בשבילך, וגם את לא פותחת לי את הדלת. זה יעלה לך ביוקר״ היא קראה מבחוץ.
פתחתי את הדלת לאט.
״תודה באמת!״ היא קראה בכעס ומשכה אותי לחיבוק.
״בטח כולם כועסים עליי שהם נענשים בגללי״ קראתי מאחורי גבה.
״הם יותר מרחמים עלייך מאשר כועסים, אבל בואי נניח את זה בצד. איך את מרגישה?״ היא שאלה והרחיקה אותי כדי לראות את כפות ידיי.
״נורא.״ עניתי קצרות והיא משכה אותי למיטה.
״שבי פה. אני אחבוש לך את הידיים״ היא אמרה ופתחה איזשהי מגרה, מתחילה לפשפש בה.
התיישבתי על המיטה והיא חבשה לי את היד.
״אני פשוט שונאת אותו. ממש שונאת אותו״ קראתי בעצבנות.
״הוא גם שונא אותך״ ויקי גיכחה.
״הלוואי שלא הייתי נכנסת לפה בכלל. הכל בגלל ההורים שלי.״ המשכתי.
״טיילור״ היא סיימה את מלאכתה והביטה בי.
הרמתי אליה עיניים שואלות.
״מה אמרת לקייטי אתמול?״ היא שאלה לפתע.
״את מה שאני חושבת לגביה. ושתזהר לפני שהיא פוגעת בך, אני לא פראיירית״ הסברתי.
״תודה״ היא אמרה בחיוך קטן.
״כמובן. את חשובה לי״ אמרתי כמובן מאליו.
״טוב, אז שנחזור?״ היא שאלה.
״אני לא יכולה לעשות כלום עם ידיים חבושות. זה באשמת מישהו אחר״ קרצתי לה. יש לי רעיון נקמה מוצלח.
****
״טיילור, בבקשה אל תעשי שטויות. זה לא שהמפקד מת עלייך״ ויקטוריה התחננה כשחזרנו למפקד. (חשוב להבהיר: מפקד מלשון ספירה. ולא המקצוע עצמו)
״אני אגרום לו למות ממני״ צחקתי לעצמי.
״אוי ואבוי״ ויקטוריה היכתה במיצחה.
״אל תדאגי כל כך״ אמרתי והגענו.
המפקד דניאל הביט בי בפליאה.
״כבר התאוששת?״ הוא בקושי הצליח להסתיר את הפליאה שבקולו.
״למה? העונש שנתת לי היה צריך להיות נורא יותר?״ החזרתי בשאלה.
המפקד שעמד לידו צחק בשקט אבל מיד השתתק שדניאל נתן לו מבט.
התלמידים האחרים היו שקועים בעונש שניתן להם בגללי.
״טוב, תצטרפי אלהם״ דניאל אמר.
ויקטוריה נעלמה מזמן אל שאר התלמידים אבל אני לא התכוונתי לוותר לו.
״אני לא יכולה לסחוב מימיות. זוכר?״ הרמתי את ידי, מניפה אותן מול עינייו.
״וזה לא בגללי. בגלל מישהו אחר...״ רמזתי
המפקד שלידו לא היה יכול להתאפק וצחק שנית. הרגשתי מרוצה.
״חבל שהידיים שלי פצועות. אני לא אוכל לעשות הרבה דברים בימים הקרובים. וכל זה...״
״בגלל מישהו אחר״ המפקד שכבר כמעט איבד את עצמו מרוב צחוק, השלים אותי.
״בדיוק״ גיכחתי ושלחתי לדינאל מבט מאשים. משכתי בכתפיי כאילו אומרת שאין מה לעשות.
״הרגליים שלך לא נפגעו בגלל מישהו אחר נכון? אז תרוצי עשרים פעמים מסביב למחסן בלי לעצור! עכשיו!״ דניאל צרח.
הינהנתי מגלגלת את עיניי ומלמלת משהו שדומה ל׳כן המפקד׳ והתחלתי לרוץ מסביב למחסן.
תוך כדי ריצה ויקטוריה הצטרפה אליי.
״את מנסה להתאבד או משהו? כי אם תמשיכי להרגיז אותו ככה, את בדרך הנכונה״ היא אמרה בין התנשמות להתנשפות.
״אני רק מנסה ל..״
״את לא תצליחי״ היא קטעה אותי.
״אי אפשר להעמיד אותו במקום. הוא רק יתעצבן עלייך יותר וכל מה שתקבלי זה עונשים״ ענתה.
״אוקיי. אז אני אשנה טקטיקה״ אמרתי ולא פירטתי יותר.
******
סוף היום הגיע, והגיע הזמן לארוחת צהריים.
אני ויקטוריה ועוד כמה תלמידים מהכיתה ישבנו בשולחן המרכזי שהמבטים הזועמים של קייטי והחברה שלה מלווים אותנו.
בשולחן שמולנו המפקדים של כיתות י״ב התיישבו ובנהם דניאל, נועץ בי גם הוא את מבטיו.
שהגנבתי לכיוונו מבט בפעם החמישית וגיליתי אותו עדיין מביט בי, הרמתי את ידי וניפנפתי לו בחיוך מפלרטט.
״וואו, והמורה ללשון פשוט מעצבנת״ אחד המשפטים מהשיחה שבשולחני התגנבה לאוזני.
״כן, היא נותנת לנו טונות של שיעורים. כאילו שלא מספיק שהבית ספר הזה מפרק אותנו במבחני סוף שנה והמפקדים של המפקד דניאל״ קול אחר אמר.
גיכחתי לעצמי.
״ואם כבר מדברים על המפקד, נראה שיש לנו אורח״ ויקי דחפה לעברי מרפק.
הרמתי את ראשי מצלחת הירקות שהרגשתי יד מונחת על כתפי.
״בואי איתי רגע״ נשמע הקול שלו.
חלק מהבנות הרימו גבה והבנים ניסו להסוות את הפתעתם.
נאנחתי וקמתי, הולכת אחריו ואנחנו יוצאים מחדר האוכל.
״את מוכנה להסביר לי מה קרה שם?״ הוא פתח.
שילבתי את ידיי והבטתי בו בשאלה.
״מה שקרה שם היה פעולה טבעית שכל יצור אנושי עושה. אכלתי״ עניתי בסרקסטיות.
״מה את אומרת...״ הוא פלט גיחוך והרצין.
״אני רציני, אני המפקד שלך״ המשיך.
״כן, כולנו הבנו את זה״ פיהקתי.
״אז תפסיקי לפלרטט איתי!״ הוא קרא.
״אז תפסיק לבהות בי! אתה המפקד שלי!״ השבתי באותו טון.
״עכשיו, תרשה לי. ה-מפקד!״ הדגשתי כל הבהרה והסתובבתי לחזור.
הוא תפס בזרועי
״לא סיימתי לדבר!״ הוא התרגז.
״אבל המפקד! אני רעבה!״ רקעתי ברגלי והעפתי את ידו ממני חוזרת לחדר האוכל ומתיישבת במקומי.
״מה הוא רצה ממך?״ שאלה ויקי בסקרנות.
״סתם, שיחת עידוד..״ קרצתי אליה.
היא הביטה בי באי הבנה אבל לא התכוננתי לפרט.
****
״אז את לא מבינה מה תיכננתי היום״ אני וויקי היינו בדרכנו למפקד בוקר.
״רק לא עוד שטויות״ ויקי נאנחה.
״אל תדאגי, תיכננתי הכל עם המנהל״
התחלנו לרוץ והגענו כשעוד התלמידים החלו להתייצב במקומותהם.
כשהגיע השעה, דניאל בא וכולם עמדו דום. הוא החל להקריא שמות ושהגיע לשם שלי הוא גיחך.
״מה קרה טיילור אדאמס? החלטנו להגיע בזמן?״ הוא פלט צחוק קצר.
״תאספי את השיער שלך״ הוא אמר לפני שהמשיך להקריא שמות.
הרמתי את שיערי לפקעת בלונדינית על ראשי.
״טוב, נתחיל בחימום הרגיל ואז נעבור לתרגילים חדשים״ המפקד קרא בקול.
נעמדתי לידו.
״לפני שאתם מתחילים תקשיבו אליי״ קראתי בקול. דניאל הביט בי המום.
״סליחה?״ הוא קרא
״תחזרי מיד למקום שלך ותתחילי חימום שאני אגיד עכשיו!״ הוא התרגז.
״חכה רגע, זה מהמנהל״ אמרתי לו ומייד אחר כך פניתי לתלמידים.
״הזמנתי כפפות הגנה לידיים באישורו של המנהל, כדי שלא יקרה לכם מה שקרה לי, אתם יודעים, באשמת מישהו אחר״ העפתי בדניאל מבט קצר ושמעתי ציחקוקים מכיוון התלמידים.
״אז השקית ממש שם, אתם מוזמנים לקחת״ הסברתי והצבעתי על פינה בה עמדה השקית.
בבת אחת כולם עטו על השקית, לוקחים זוג כפפות ושולפחם אותן מניילון שקוף.
״אתה מוזמן לקחת גם״ זרקתי לעברו, ושלפתי גם אני זוג כפפות מכיסי.
״זה בסדר״ הוא אמר עצבני מביט במפקד העוזר שלו לוקח גם.
*****
הבטתי בפאלפון שלי תוך כדי הליכה לחדר שלי. אני חייבת לדבר עם זואי וברנדון, הרגשתי שניתקתי איתם קשר, שבוע! זה לא קורה.
לפתע התנגשתי במשהו.
נמאס לי מההתנגשויות האלה... זה אף פעם לא מוביל לדבר חיובי.
״תסתכלי לאן שאת הולכת!״ קייטי נעמדה על רגליה.
״תרגעי..״ לא היה לי כוח אליה.
״גם עקומה וגם מאחרת. לא פלא שדניאל המפקד מביט בה בצורה כזאת...״ קייטי ציחקקה עם החברה השפוטה שלה.
הרמתי את ראשי בחדות מפאלפון שבידי.
״תחזרי על מה שאמרת!״ ציוויתי עליה.
לפתע החלו להתקהל סביבנו מבטים סקרניים.
היא התקרבה בהתנשאות מביטה בי בזילזול.
״אמרתי שאת גם עקומה וגם מאחרת כרונית, אם אפשר לציין כך שלא פלא איך שדניאל המפקד מביט בך...״ היא הדגישה כל מילה.
לפתע התפרצתי בצחוק מתגלגל.
״מה כל כך מצחיק אותך?״ היא שילבה ידיים.
״לפחות עליי הוא מסתכל. אלייך הוא לא טורח לירוק. ואיך שאת מתה שהוא יעיף מבט לכיוון שלך...״ המשכתי לצחוק מסתובבת כדי לחזור לחדרי.
העיניים הסקרניות שהפך לצחוק וחיוכים מעולם לא הזיז לי. אני רגילה לקהל כזה, במקרה כזה או אחר.
קייטי תפסה בזרועי מונעת ממני לחזור לחדרי.
״שלא תעזי להגיד את זה. אני יכולה לגרום בשנייה שדניאל יתעלל בך יותר ממה שהוא עושה כרגע. ואם תשאלי אותי, הוא עושה עכשיו עבודה מצויינת. אז תשמרי על הפה שלך, במיוחד שאת מדברת איתי״ קייטי החלה לכעוס.
״קודם כל תעיפי את היד שלך ממני״ משכתי את ידי בכוח וכמעט העפתי אותה.
״דבר שני, את מוזמנת ללכת ולהגיד לו מה שאת רוצה. את לא מאיימת עלי, את אף פעם לא תוכלי לאיים עליי, קייטי בנט״ גילגלתי את עיניי.
״בסדר, תזכרי שאת אמרת״ היא חייכה חיוך מתנשא.
״רשמתי לי״ החוותי את אצבעי בראשי וחזרתי לחדרי שאני מרגישה את זוגות העיניים מלוות אותי, הגיע הזמן לנסות טקטיקה חדשה.
******
״מה לקח לך כל כך הרבה זמן לבוא?״ ויקי הרימה את עינייה אליי.
״סתם קייטי עיכבה אותי.״ אמרתי והתיישבתי על המיטה.
התחלתי לחפש את זואי באנשי קשר שלי.
״זואי?״ שאלתי.
״טיילור? את חייה?״ זואי שאלה מהצד השני.
״איך התגעגעתי!״ חייכתי חיוך מאושר.
״גם אני! נו, איך את שורדת שם?״ היא שאלה.
״איכשהו... ברנדון איתך?״ החזרתי שאלה.
״כן, הוא מקפץ כמו מפגר בכל החדר. ניתקת קשר. מה קרה לך?״ היא שאלה. הקול שלה נשמע פגוע קצת.
״אוף את לא מבינה״ אמרתי בעצבנות.
״יש איזה מפקד אחד שממש מתעלל בי במפקדים יותר מכל אחד אחר״ התבכיינתי.
״אני מכירה אותך, טיילור. הוא לא מתעלל סתם. מה עשית לו?״ שאלה זואי בממזריות.
״אני בסך הכל הרגזתי אותו קצת. וזה לגמריי הגיע לו״ הבטחתי.
מזווית עיניי יכולתי לראות את ויקי מגלגלת את עינייה.
״בטח..״ מילמלה.
״אז לפרק אותו?״ ברד שאל ברקע.
ציחקקתי למשמע הערתו.
״יש לו נסיון עם פודלים כמוך, ברד״ הערתי.
״כן, תרדי על הפודל שלך, תעשי את זה בכל עקיצה שיש לך. כי פעם הבאה אני אפילו לא אציע את זה״ הוא זייף עלבון דיי משכנע.
״אבל זה לא הכל״ הוספתי.
״ומה עכשיו?״ זואי שאלה.
״יש איזו קייטי בנט שחושבת את עצמה. משהו מצחיק... נגיד היום היתה לי התקלות קטנה איתה...״ התחלתי לצחוק כשנזכרתי מה קרה.
״ספרי, אנחנו שומעים״ ברד השיב.
״אז הקייטי הזאת, כנראה דלוקה עליו כי היא כעסה שאני מאחרת לו למפקדים. התחלתי לצחוק עליה שהוא אפילו לא מביט לכיוון שלה. וואו זה היה גדול לראות את הפרצוף שלה...״ המשכתי לצחוק.
״אז מה את מתבכיינת לי? אני נהנת שם לפי מה שאני שומעת״ זואי גיכחה.
״כן, הקטע זה שצריך לקום מוקדם ובגלל שדניאל שונא אותי אז הוא לא מוותר בקטע של עונשים. בואי נגיד שהוא נותן לי ריבית״ השתדלתי להסביר את עצמי.
״אז תבואי מוקדם למפקד, תני לו להתפוצץ בתוך עצמו. שלא יהיה לו איך להחזיר לך״ היא הציעה בפשטות.
״להקדים את אומרת...״ חזרתי אחריה מהרהרת ברעיון.
״כן, אל תתני לו את התירוץ להעניש אותך. נראה אותו חיי עם עצמו״ ברד הוסיף.
״אתם חבורת גאונים״ חייכתי לעצמי.
״כן, וחוסר הערכה הזה מצידך יתוגמל כראוי״ ברד אמר, אני וזואי התחלנו לצחוק.
״נבוא בסופשבוע, תספרי איך היה בסדר?״ שאלה זואי.
הסכמתי וניתקתי נותנת לראשי להפליג לפנטזיות מלאות הנאה בצפייה בפרצוף של דניאל מתעצבן.
״אני לא מבינה דבר אחד״ ויקי העירה אותי ממחשבותי.
״רק דבר אחד?״ התרוממתי משכיבה לישיבה מביטה בה.
״מה הצורך הזה בין שנכם להרגיז אחד את השני? אתם לא יכולים פשוט לנהל מערכת יחסים בין מפקד לתלמידה?״ היא הרימה את גבותיה.
״הוא רב עם עצמו, הוא מחפש תגובה. אני לא אתן לו את התענוג לראות אותי מתעצבנת או סובלת. אני מנסה לנהל את זה כמה שיותר רגיל או קרוב לזה, זה לא עובד. אז אני הולכת על שיטת טילור״ אמרתי בנבזיות.
״אוי אלוהים. מה הפעם?״ שאלה ויקטוריה יודעת שאין ברירה.
״אני אגיע מוקדם ונהנה מהפרצוף שלו״ עניתי.
*****
״את עדיין לא מוכנה?״ חייכתי בעונג כשסיימתי להתארגן לפני ויקי.
״תתחילי להרגיע, כי אז תמצאי את עצמך גם נגדי״ היא השיבה ודחפה אותי בשובבות.
״אז קבלי את התנצלותי, כי ישלי מספיקשונאים במקום הזה. ואני הולכת לאחד מהם עכשיו״
הבטתי במראה מרוצה מהשיער האסוף שלי.
לא תהייה לו אפילו הערה אחת לגביי.
״לכי, אני מסיימת ובאה. חבל שתהרס לך התוכנית״ היא קרצה
״בסדר. אבל תגיעי מהר״ צחקתי ויצאתי.
התחלתי לרוץ לעבר מקום המפקד.
רבע לשבע, יש מעט תלמידים שהתגודדו בקבוצות ודיברו.
השקעתי את הזמן בחימום במקום.
מתחתי את ידי ורגליי.
מהר מאוד הגיע הזמן של המפקד אבל ויקי לא באה.
התלמידים הסתדרו בשורות שורות, עומדים דום ודניאל הגיע.
״בוקר טוב״ הוא קרא בקול.
כולם ענו בחזרה במקהלה בוקר טוב.
הוא החל להקריא שמות ואז שהגיע לויקטוריה היא נכנסה בטיימינג מושלם.
״סליחה המפקד פשוט...״ היא נקטעה על ידי המפקד בגסות.
״לא מעניינים אותי תירוצים. יש לך אישור כלשהו?״ שאל.
היא הנידה את ראשה לשלילה.
״בסדר תעמדי כאן״ הוא הניח לה עד לסוף הקראת השמות.
כשהגיע לשמי היה מופתע מהנוכחות המוקדמת שלי.
״אני רואה שהחלפתן תפקידים״ אמר בסופו של דבר, מעביר את מבטו ממני אליה.
היא נתן את היומן שלו למפקד שלצידו והתקדם אליה.
״לא צפיתי שתדרדרי ככה.״ דניאל ציקצק.
זה הרגיז אותי.
ידעתי שעכשיו הוא עצבני עליי, הוא יוציא את זה עליה, זה לא מגיע לה.
ראיתי את עינייה הלחוצות כשהוא הטיל עליה משימות. אחת אחרי השנייה.
הרגשתי רע.
״כולם אחריה״ הוא קרא בקול, נזכר שיש לו כיתה שלמה להפעיל.
חיכיתי שהסיוט הזה יסתיים, לא ככה תיכננתי את המפקד שלי. לא ככה תיכננתי להרגיז אותו.
כשהמפקד קרא לסוף אימון רצתי לעבר ויקטוריה, והיא כמעט התמוטטה לי בידיים.
״אני כל כך מצטערת״ אמרתי מאחורי גבה.
התלמידים חלפו על פניי עם מבטים מרחמים, לא איכפת לי.
״איך עברת את זה במשך שבוע?״ היא לחשה בין נשימה לנשימה.
״לא יודעת. זה לא הגיע לך״ השבתי.
הדבר היחידשרציתי באותו רגע זה להרוג אותו.
*****
״סוף סוף״ ויקי אמרה כשהצילצול לסיום השיעור האחרון נשמע.
זה אומר ארוחת צהריים.
״באמת עבר עלייך יום קשה״ אמרתי בכאב.
״עזבי, שטויות. זה עובר״ היא חייכה וסיימנו לארוז את תיקנו.
״טוב, בואי. אני מתה מרעב״ אמרתי בצחוק.
״אז תגידי״ ויקי פתחה כשצעדנו לחדר האוכל הגדול.
״בנות עשירות ומפונקות כמוך לא אמורות לאכול חסה לארוחת בוקר צהריים וערב?״ היא שאלה. חיוך נמרח על פניה.
״ככה את מכירה אותי?״ דחפתי אותה והיא התפרצה בצחוק.
״אויי, צריך לתקן את הקטע עם הסטיגמות. באמת, אני היחידה שנענשה כאן הכי הרבה ואני עדיין עומדת על הרגליים. וסליחה באמת שאני אוהבת אוכל״ המשכתי בנאומי חוצב הלהבות כשהצחוק של ויקי מתגלגל ברקע.
״אוקיי, אוקיי. שיכנעת אותי״ היא הרימה ידיים בהכנעה.
״יופי. עכשיו לכי לשבת שלא יראה מוזר שאני מביאה חמש מאות צלחות״ קרצתי לה והיא התפרצה שוב בצחוק.
״אלוהים את הורגת אותי היום״ היא מחתה דימעה מעינייה ונעלמה מעיניי.
״שתי צלחות של פסטה ברוטב עגבניות ובכל צלחת שים שלוש הנקניקיות״ אמרתי לאדם שנראה בגיל העמידה, חבוש בכובע טבחים.
הוא הניח שתי צלחות על מגש ועבד באיטיות מדהימה.
בנתיים מילאתי צלחות עם ירקות.
״תודה״ עניתי כשהתקדמתי בתור.
לפתע הסתובבתי וראיתי קבוצה גדולה של אנשים מתגודדת.
הלכתי כדי לראות מה קורה שם.
אנשים מטבעם פינו לי את הדרך עד שראיתי את מקור הבעיה, וזה לא מצא חן בעיניי בכלל.
המפקד דניאל צועק ומעביר ביקורת על החברה הכי טובה שלי ויקי. והיא עומדת שם שבורה מנסה להכיל את הדברים הקשים.
איך הוא מעז? איך זה קורה בכלל? למה מישהו לא עוצר אותם? למה הכי הרבה שכולם עושים זה להסתכל?
התקרבתי אלהם בעצבנות, לכל אחד יש קו אדום ודניאל חצה את הגבולות.
המגש נפל על הריצפה והתרסק.
זה משך המון תצומת לב, במיוחד של דניאל וויקי.
ויקי סימנה לי לשתוק אבל התעלמתי ממנה. עינייה היו מבוהלות.
זה לא מגיע לה.
״מה אתה חושב שאתה עושה אדוני המפקד?״ ידי נחו על מותניי בכעס.
״לא כל דבר קשור אלייך טיילור.״ הוא גילגל את עינייו.
״תקשיב לי, ותקשיב לי טוב״ ידיי הוטחו על חזהו ודחפו אותו, למרות זאת הוא עמד איתן ועצבני יותר.
״מיילא אתה יורד עליי, מתעלל בי כל מפקד, משפיל אותי וקורע אותי לגזרים. מכל מיני מובנים, אני אתאמץ להבין אותך.
אבל ויקטוריה הילדה הכי חרוצה והכי שקדנית בכל בית הספר הזה, איחרה בפעם הראשונה וזה במיפקד האדיוטי שלך.
אז סליחה אדון מפקד שהיא איחרה בשתי דקות, אבל להשפיל אותה מול כל בית הספר שלא לדבר על הנזק הפיזי שגרמת לה היום, בכלל לא בא בחשבון״ אמרתי בשקט תוקפני.
תפסתי בצווארון המדים שלו וקירבתי את עינייו לעיניי.
״אז תיקח את עצמך בידיים ותתבגר. כי חבל שאני יעשה לך את הגהנום!״ צרחתי עליו.
הוא הרחיק את עצמו ממני והביט בי בזילזול.
״בסדר, סליחה״ הוא מילמל בהתנשאות מזלזלת וגילגל את עינייו.
״קח את הסליחה שלך, ותזרוק אותה לאלפי עזעזל!״ זעקתי בעצבנות.
תפסתי בידה של ויקטוריה ורצתי איתה לחדר.
״תבכי. תוציאי את זה״ אמרתי אחרי שסגרתי את הדלת והיא התפרצה בבכי.
********
״הכל בסדר?״ שאלה ויקי בדאגה.
היה לי ממש חם. חם כאילו אמצע אוגוסט.
״אני.. חושבת״ התרוממתי והבטתי בשעון.
״אני יאחר למפקד, דניאל ירצח אותי״ קמתי.
״עזבי עכשיו את דניאל האדיוט הזה. הפנים שלך בצבע של קיר״ היא הושיבה אותי חזרה על המיטה.
״מה יש לי?״ החזקתי בבטני.
״אני חושבת שחטפת חיידק או משהו כזה״ היא השיבה ומיהרה להביא לי כוס מיים.
לגמתי אותה בשקיקה וחזרתי לשכב מתחת לשמיכה.
״אני צריכה אחות?״ שאלתי. עייפות תקפה אותי.
״אני לא חושבת. מה שאת צריכה זה בסך הכל אקמול ויש לי אקמול״ היא מיהרה לפתוח מגרה כלשהי.
״אבל את חייבת לאכול לפני כן. תהייה לך בחילה אם לא תאכלי. חוץ מזה שלא אכלת מאתמול בצהריים.״ היא אמרה בחשש.
״לא בא לי לאכול. פשוט תביאי את הכדור״ לקחתי אותו מידייה ובלעתי.
״שאני חושבת על זה גם צהריים לא אכלת״ היא תהתה לעצמה.
״עזבי את זה. אני אהייה בסדר. לכי לפני שמה שקרה אתמול יחזור על עצמו. הדניאל הזה קצת משוגע שזה מגיע לחוקים שלו״ גיכחתי.
״בסדר. אם את אומרת״ היא אמרה, מביטה בי בספק ויוצאת.
אוי אלוהים.
הרגשתי כאילו אני באמצע מדבר ומערכת תופים נמצאת בראש שלי, דופקת ללא הפסקה.
הדבר היחיד שאכלתי אתמול זה ארוחת הבוקר ותפוח בתור ארוחת ערב.
דניאל הזה, באמת חושב שיש לו סמכות להעליב ככה את ויקי. לאף אחד אין סמכות לעשות דבר כזה. שלא לדבר על הביטחון העצמי הנמוך שיש לה.
אני חייבת לעשות עם זה משהו. שתרגיש טוב עם עצמה. בנתיים אני צריכה לעשות משהו עם עצמי כדי שארגיש טוב.
לאחר עשרים דקות במיטה, הבטן שלי החלה להתהפך. התרוממתי במהירות אוחזת בביטני והשמיכה מבולגנת על רגליי.
מה לעשות?
לאט לאט כאב הבטן הפך להחילה ומהר מאוד הרגשתי משהו עולה בגרוני.
רצתי לשרותים במהירות דוחפת את ראשי לאסלה ומרוקנת את תכולת ביטני.
מה זה היה עכשיו?
שטפתי פנים ויצאתי מהחדר. זה כנראה תופאות לוואי של האקמול...
סחרחורת תקפה אותי.
הדפיקות בראשי התחזקו. דפיקות חזקות. בום, בום, בום.
זו הייתה הדלת.
״מי זה?״ לחשתי לפני שנפלתי לריצפה.
״טיילור! מה קרה?״ העוזרשל דניאל התכופף להביט בי.
״אני לא מרגישה ממש טוב״ קמתי מחזיקה בראשי.
מיד אחר כך דניאל הגיע.
״מה קרה לה?״ שמעתי אותו שואל.
הכל הסתחרר סביבי.
הוא מילמל משהו על ראיתי וריצפה ומייד נעלם.
״מה קורה לך?״ הוא שאל ומייד אחר כך הרגשתי את כפות רגליי מתרוממות ושתי זרועות אוחזות בי.
״אני חושבת שחטפתי משהו. מה אתה עושה פה?״ עיניי נעצמו. הוא הניח אותי על המיטה וישב לידי.
״את לא נראת טוב״ ידו נחה על מיצחי.
״אני מתקשר לאחות״ הוסיף בלי הסברים ושלף את הפלאפון שלו.
״לא צריך. לקחתי... לא משנה. הקאתי אחרי שלקחתי אקמול״ מילמלתי.
את השיחה שאחר כך לא שמעתי כי ככל הנראה נרדמתי או התעלפתי.
התעוררתי כשמגבת רטובה נחה על מיצחי והרגשתי קריר על פניי.
״מה קרה?״ הרגשתי מטושטשת.
״את חולה. התעלפת לפני כמה דקות. איך את מרגישה?״ הקול של דניאל נשמע קרוב.
״כאילו לקחו אותי לגהנום ודופקים לי פטישים בראש״ אמרתי וניסיתי להתרומם אבל הסחרחורת חזרה.
״את צריכה לשכב״ הוא דחף אותי לשכיבה.
״למה האחות לא באה?״ שאלתי מביטה בו.
״היא הייתה בחופש היום אז היא באה מהבית כי המחליפה עסוקה״ הוא אמר בשקט.
״ברור, עם המזל שלי למה שיתפנו אליי בכלל? למה לי לחלות בזמן שיש אחות?״ התעצבנתי.
הוא גיחך.
״לא הכל הולך לפי התוכניות של טיילור אדאמס אה?״
״תגיד, אין לך ימי חופש או משהו כזה?״ שאלתי בכעס.
״למה לך יש?״ הוא החזיר.
״תעשה טובה ושתוק ליום אחד״ סגרתי את עיניי.
״איך שאת משגעת אותי...״ הוא לחש ויכולתי לדמיין אותו מחייך שהוא אומר את זה.
פקחתי את עיניי וראיתי אותו מביט בי. אצבעותיו מצאו דרך לשערי מתעסקות איתו כדי שלא יפול לפניי.
העיניים בכחולות האלה. ראיתי בהם משהו אחר. מעבר לכעס ולעצבנות ולזלזול שאני רואה מדיי יום.
משהו... שונה.
״סליחה שאיחרתי״ הרופאה נכנסה מביטה בי.
״נראה שמישהי מרגישה לא טוב. בואי נבדוק מה קורה״ היא חייכה בסימפטיות.
דניאל פינה לה מקום והיא ביצעה פעולות רגילות לבדיקות.
״טוב אפשר להסביר את ההקאות וההתעלפות הקלה. מתי אכלת בפעם האחרונה?״ היא שאלה.
״אתמול בבוקר״ הבטתי בדניאל באשמה.
״טוב, אני לא צריכה להגיד לך שאת צריכה לאכול ולשתות נכון? תקחי את אלה אחרי ארוחה אם את לא רוצה להקיא שוב״ היא שלפה כדורים מהתיק שלה.
״ותנוחי. הכל אמור להסתדר כבר מחר בבוקר או בערב. אם קורה משהו תתקשרי״ היא שלפה פתק עם המספר שלה.
״אוקיי, אני זזה. יש מי שדואג לך נכון?״ היא הביטה בדניאל.
״הוא?״ גיכחתי ״בטח״
היא כנראה לא שמעה את הצניות בקולי ונראתה מרוצה.
״יופי. רפואה שלמה״ היא יצאה וטרקה את הדלת.
״טוב. אתה צריך ללכת. יש כיתה שמחכה לעונשים שלך המפקד״ נכנסתי מתחת לשמיכה.
״את תהיי בסדר?״ הוא שאל וחשבתי ששמעתי דאגה בקולו.
״בסוף אני תמיד בסדר״ הנחתי את ראשי על הכרית.
״אני רק מנסה לעזור פה ואת לא ממש נותנת לי״ הוא שילב את ידייו מביט בי.
״אני לא אשמה.״ השבתי.
״בסדר״ הוא נאנח
הוא סידר השמיכה שלי, הסיט את שיערי מפניי ויצא.
זה הרגיש מוזר מדיי.
אבל אולי זה בגלל שאני חולה.