לב סדוק {1}

פרק 4

קים

נאנחתי, בעודי מקפלת את החולצה האחרונה ומכניסה אותה למזוודתי השחורה.

לפני שלוש שעות התחלתי לארוז את חפציי לקראת המעבר מחר לדירה שאנדרו מנצ'יני ארגן.
אין לי מושג למה אני נכנסת, כל שנותר לי הוא לקוות לטוב.

התרוממתי ממקומי על הרצפה והתקדמתי לעבר חדר המקלחת, אוספת את כל מוצרי האיפור והשיער שאני משתמשת בהם, בודקת 3 פעמים שלא שכחתי כלום.

שיערי המתולתל מאוד קשה לתחזוק, בלי הקרמים שלי אני אבודה לגמרי, ובלי האיפור? אני לא יוצאת מהבית.

בטני כאבה מלחץ שניסיתי למתן, תמיד חששתי מדברים חדשים. חששתי שאהיה לבד, שהעבודה תהיה קשה, שידרשו ממני יותר ממה שאני מסוגלת לעשות.

עבודה עבור הקונסיליירי היא משהו שמעולם לא העזתי לחלום עליו, ובטח שלא לרצות. ממחר, אתחיל לעבוד בארגון שמרוויח בעיקר מרצח ומכירת סמים.

המחשבה הגעילה אותי, זה מה שאני רוצה לעשות? לעזאזל. למה הסכמתי? כדי לנקום בג'יימס מנצ'יני?

אם אני יודעת משהו על הקאפו, הוא לא יעבור על זה בשתיקה.

במקרה הטוב? ימרר את ימיי בעבודה החדשה.
במקרה הרע? אהיה בן אדם מת ברגע שאדרוך בכתובת שנשלחה אליי.

אבל אין לי ברירה, חשבתי בתסכול, אין לי עבודה אחרת.
לא רציתי לאבד את הדירה שלי, וכל סיכוי שאי פעם היה לי לעשות תואר שני.

14.12.2022-
התעוררתי מצלצול הטלפון שלי *ניק* נרשם על הצג, גיחכתי לנוכח התנוחה בה נרדמתי.
רגליי מקופלות הצידה וראשי שעון על המזוודה, "איי" מלמלתי בעודי מתיישבת על הרצפה ומותחת את גבי שנתפס.

1:30, לפי השעון על הקיר. "ניק?" עניתי לטלפון בקול צרוד מעייפות.
"קים" קולו נשמע מצידו השני של הקו, "דילן פיטר אותך??" שאל בזעם.

"עזוב ניק, לא הייתה לו ברירה" הגנתי עליו, הוא מעולם לא רצה לפטר אותי, ולא היה עושה זאת לולא אנדרו מנצ'יני שהחליט להתפרץ לחיי.
"מה קרה שם?" שאל בבלבול.

"הקונסיליירי החליט שהוא רוצה לפטר אותי." חייכתי במרירות.
"את צוחקת עליי" קבע, אף שהבין טוב מאוד שלא התבדחתי בדבריי, "הוא מטורף" מלמל בייאוש ונאנח, "נשארת בלי עבודה קימי?" שאל בדאגה, גורם לחיוך קטן לעלות על פניי.

"הסכמתי לעבוד אצלו" הודיתי בתבוסה, מעט מאוכזבת מעצמי.
"את הסכמת?" שאל בהלם, "חשבתי שאמרת שזה מנוגד לעקרונות שלך?" דברים השתנו.