פרק 11 ☆

389 23 4
                                    

נקודת מבט אנדראה:

בחזרה להווה:
״אני לא יכולה לא לבוא מחר. יש לי מבחן , אבל עדיף שלא תבוא. כשאנשים יראו את הסימן הזה הם יתחילו לחשוב דברים..״ הוא נאנח , אנחנו שומעים צעקות מהסלון , את הצעקות של קרלו.
״איך את מעזה להביא בחור כזה לבית כשניקולס ואנדראה כאן!״ קרלו עצבני , ממש עצבני.

״אוי תרגע , הוא לא עשה להם כלום-״
״פשוט תהיי בשקט!״ הוא נאנח ומתנשף , מנסה להרגיע את עצמו.
״בבקשה..לכי לחדר״ אמא שלי נאנחת וקמה מהרצפה של הסלון , מתקדמת לחדר שלה וסוגרת את הדלת , כאילו לא קרה כלום. כאילו לא זקן שהיא הביאה לבית תקף את הילדים שלה.

אני מחליטה לעלות את ניקולס לחדר שלו , מרוב כל הלחץ כבר שחכתי שהיו לי שיעורי בית.
פאק , גם המבחן וגם שיעורי בית? אני לא יעמוד בזה. אחרי שהייתי בטוחה שניקולס מרגיש יותר טוב השכבתי אותו במיטה שלו , הוא כבר נרדם.

ומרחתי לו משחה על הצוואר , לאחר מכן נכנסתי לחדר שלי . הוצאתי מחברת מדעים והתחלתי לפתור את השאלות. המשכתי לעשות את השאלות , אבל אז נזכרתי.

ואוו , אני וליזי כבר הרבה זמן לא דיברנו , עם כל מה שקורה בזמן האחרון שחכתי לעקוב אחריה ולדבר איתה. שיט , אני פשוט חברה גרועה.
ישר הוצאתי את הטלפון שלי בתקווה שהיא לא נרדמה עדיין , השעה נורא מאוחרת.
"הלו?"
הקול של ליזי היה נמוך , שונה. היא בוכה?

"ליז ,אני כל כך מצטערת שלא חשבתי להתקשר אלייך. המון דברים בזמן האחרון....
את בסדר?" יכולתי לזהות לפי הקול שלה שהיא לא בסדר.

"הכל בסדר אנדראה , אני פשוט..סתם היה לי ריב עם ההורים שלי אני בסדר."
ליזי מאז ומתמיד לא הייתה כל כך מסתדרת עם ההורים שלה , ואני חייבת להודות...ההורים שלי קצת מפחידים.

"את רוצה לדבר?"
אני וליזי תמיד מדברות כשמשהו קורה לה או לי. אבל היא הייתה עייפה מדי..

"תכננתי בדיוק ללכת לישון , מחר בבית ספר מבטיחה לך שאני אספר הכל."
נזכרתי שמחר בצהריים תכננתי ללכת לבקר את קול. עברו כבר יומיים מאז התאונה..הרופאה עדיין לא עדכנה אותי על אישתו.

My Sweet girl {1}Where stories live. Discover now