נקודת מבט אנדראה:
נכנסו לבניין , הכל היה כל כך הרבה מפחיד מכל כך הרבה בחינות. אני עומדת עכשיו מול שלוש אנשים , אני מזהה רק שתיים. מיה ונצ'ו , יש שם עוד בחור , הוא נראה יותר צעיר ממתאו. בשנות העשרים שלו אולי? היה לו משקפיים , הוא היה נראה נורא נחמד , לא כמו שאר האנשים שעומדים כאן איתי...
"מה שמך?" אותו בחור שאני לא מזהה שואל אותי. אני עומדת מאחורי מתאו , מנסה להתגונן כאילו עכשיו מישהו יבוא אליי וירה לי בראש.
וזה לא שמתאו באמת יגן עליי , אבל בכל זאת.
אני פתאום שמה לב כמה הוא בחור גדול , אבל הוא מאוד חתיך ביחד עם זה....
מה עובר עליי? הוא פאקינג הקאפו של המאפיה , ואני ממש לא מעוניינת בבחורים שחושבים שהם איזה גנגסטרים ומתנשאים מעל כולם.
כמו שהוא עושה לי , פתטי.
לאחר כמה שניות שאני לא שמה לב שלא עניתי לבחור עם המשקפיים , מתאו מסתובב , הוא מסמן לי לענות למייק . אוף , אני מרגישה כל כך פתטית. אני עומדת שם כמו איזו ילדה מסכנה שאיימו עליה שעם היא לא תבוא לכאן יהרגו אותה , זה מה שבאמת מתאו עשה.
"אנדראה. אנדראה רומנו." לא חשבתי שזה כזה דרוש להגיד את השם משפחה , אבל אני צריכה להעמיד את עצמי במקום. אני לא יכולה להראות להם את החולשה שלי , אני יראה להם. אני לא מפחדת מהם. אני לא פוחדת מאף אחד. אז כנופיה קטנה של מאפיה לא תהרוג אותי.
מיה מסתכלת ומחייכת אליי , הסטואציה מאוד מוזרה לי , אבל היא חמודה אליי. ולא נעים לי לצאת מגעילה , אז החזרתי לה חיוך קטן.
אני עדיין מאחורי מתאו , תזכרי אנדראה המטרה שלך זה להראות שאת לא מפחדת.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומתקדמת קדימה קצת.
"נעים להכיר אותך , אני מייק" מייק מתקדם אליי ומושיט לי ללחוץ לו את היד , למרות שאני קצת מבולבלת אני לוחצת את ידו והוא מחייך אליי חיוך ענקי , אני מחבבת את המייק הזה.
אני שולחת לו בחזרה חיוך , אני באה להגיד לו משהו , אולי..מה זה הפאקינג מקום הזה?
אבל כשאני פותחת את הפה שלי-
"נראלי שסיימנו עם הדיבורים , קדימה."
מתאו עובר בנינו , מה שגורם לידי לעוף מהלחיצת יד. מה עובר עליו? למה פתאום הוא מתנהג כאילו עשיתי לו משהו?
"בואי , נראה לך קצת את הבניין" הבניין אכן היה מאוד מפואר , רוב הרהיטים היו בשחור לבן , מה שגרם ליפה יותר ואסתטי. לא ידעתי שמתאו כזה מבין בדברים האלה , אנחנו מתקדמים לאט לאט , מייק מראה לי קצת את המקום. הוא מדבר על דברים אבל אני לא מקשיבה , כי המוח שלי מרוכז כרגע בעובדה שאני עדיין בבגדי בית ספר.
שזה נורא מביך , כי דווקא היום החלטתי ללבוש את החצאית הכי קצרה שהייתה לי בארון.
התיק של הבית ספר אצל מתאו ברכב , וגם הטלפון שלי. אלוהים יודע רק מה יקרה , מאיפה לי אולי הם ישברו לי את הטלפון כי הם יפחדו שיש לי מעקב.
YOU ARE READING
My Sweet girl {1}
Romanceקוראים לי אנדראה רומנו, החיים? נוראים. אמא נרקומנית , אבא שעזב את הבית שהייתי עוד ילדה , הדבר היחיד שלא היה כזה כושל בחיים שלי היה אחים שלי ואחותי. היחידים שהכי תמכו בי , היו שם בשבילי , בזכותם אני עדיין מחייכת כל יום. "האנשים היחידים שבאמת מכירים...
