נקודת מבט אנדראה:
"תזהרי אנדראה , עם את לא מוכנה לענות לי יפה , אני גם לא אתנהג יפה."
"תחזור בך." מי . הוא . חושב. שהוא.
הוא עבר כבר כל גבול!
"אני חושב ששמעת את מה שאמרתי."
אני שמה לב שמיה ונצ'ו מתרחקים קצת. מתאו לא מסיר ממנו את מבטו , בחיים לא ראיתי אותו כל כך עצבני. עיניו ננעלו על עייני , בן זונה.
אני יראה לו שהוא לא מפחיד אותי , אפילו לא קצת. אני מתקרבת אליו יותר , מראה את הטרטוריה שלי.
"אתה דופק לי בדלת באמצע הלילה , אתה מאיים עליי עם אקדח , ועוד מאשים אותי על משהו שבכלל לא עשיתי!" לפני דקה הייתי עייפה , אבל עכשיו אני רותחת מעצבים.
"את מתבלבלת. את שוחכת לפעמים עם מי את מדברת. ואני נשבע לך אנדאראה , אני מאבד כל סבלנות."
לשמוע אותו אומר את השם שלי נותן לי צמרמורות. איך הגעתי למצב שהקאפו של האמפיה יודע איפה אני גרה?
"לכו לרכב." מיה ונצ'ו מקשיבים לו , והולכים לרכב , ממש כמו רובוטים שמקשיבים לכל דבר שהאדון שלהם אומר.
הוא מחכה שהם רחוקים מספיק , וכשהם פונים לצד השני של הרחוב אני מרגישה את הידיים הגדולות שלו מושכות אותי לקיר ,
הוא מצמיד אותי , אני מנסה לזוז , אבל אני לא מצליחה. "תעזוב אותי!" אני מסננת עם שיניי , קר לי. ואני רוצה לחזור למיטה.
"אני אומרת לך שאין לי שום קשר לזה!" הוא מהדק את האחיזה , זה פאקינג כואב.
אני מנסה להתשתחרר , אבל זה לא עובד.
אני מחליטה לא לצעוק. אני לא רוצה להעיר את קרלו , ואני במיוחד לא רוצה לערב אותו בבעיות שלי. "את משגעת אותי. את יודעת את זה?"
לרגע אני קופאת ממילותיו. אבל חוזרת בחזרה .
"למה בכל מקרה כזה , את איכשהו קשורה לזה?"
אני לא עונה לו , מנסה עדיין להשתחרר.
אבל הוא לא עוזב אותי.
אני בסוף מוותרת , אני מפסיקה לזוז ומתנשפת , אני מרגישה כאילו עשיתי ספורט.
אני מבינה שהדמות הקשוחה שלי לא תעזור לי להשתחרר , לכן אני מנסה משהו אחר...
"אני נשבעת מתאו" אני מנסה לבטא את השם שלו בטון קצת שונה...אולי זה מה שיצליח להסיח את דעתו. אולי ככה אני יוכל לשכנע אותו.
"אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה , אני ילדה טובה." אני משחקת קצת באוצר מילים שיש לי.
אני מרגישה כמו פאקינג זונה.
"ילדה טובה? אני בטוח בזה . רואים על ההתנהגות שלך." הוא עוקץ אותי. "בבקשה תשחרר אותי , אני אתנהג טוב אני מבטיחה." המבט שלי משתנה לתמים , הוא מבולבל. הוא עדיין לא הבין מה אני מנסה לעשות.
אבל הוא משחרר אותי.
"חבל שאנחנו ככה , אתה יודע שאני בחיים לא יעשה דבר כזה.." אני מתקרבת אליו קצת ,
"מה את מנסה לעשות?" קולו גורם לי לצמרמורת. יש לו קול מחוספס , עמוק.
אני מחליטה להמשיך , ואני עושה את הדבר שלא תכננתי לעשות. אני מניחה את ידי על החזה שלו .
הלב שלי מתכווץ , אני נוגעת עכשיי בקאפו. אני חושבת שזה הפעם הראשונה שאני בכלל נוגעת בגבר. במגע שלי גורם לו להרים גבה
"את משחקת." אני קופאת. אני באמת עושה את זה עכשיו , ומה שהכי מעניין אותי , זה שהוא לא מזיז את היד שלי.
"ממש לא. פשוט קשה לי לראות אותך דואג ככה לאח שלך...אני מקווה שהוא בסדר." אני מדברת בקול פיצי קצת , עושה פרצופים תמימים. והכי חשוב , לא מסירה את עייני מעיניו.
וזה מה שמזכיר לי , הוא מבוגר. מאוד מבוגר. מה אני באמת עושה?
"פאק.." הוא מאבד את זה. אני מרגישה את זה. אולי זה באמת עובד?
"תפסיקי . עכשיו." הוא מחזיק את ידי חזק ומוריד אותה למטה , זה היה כל כך מוזר.
עם ליזי הייתה פה , היא הייתה נחנקת מרוב צחוק. מזל שאח שלו ואחותו לא פה.
"שוב. מה את יודעת על אח שלי?" אני נאנחת ולוקחת נשימה ארוכה.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר!" הוא מוציא את האקדח שלו בחזרה כדי לאיים עליי.
"אתה מפלצת."
"ידוע."
"אני אשאל אותך פעם. פאקינג. אחרונה.
ואל תגמרי לי לחזור על זה.-"
"טוב בסדר! רק תחזיר את האקדח הזה בחזרה לכיס!" הוא מגחך , אין לו שום בושה.
אני לוקחת נשימה עמוקה. עוצמת את העיניים שלי לכמה רגעים. הייתי אמורה בכלל להיות עכשיו במיטה ולישון.
אבל שום דבר טוב לא יקרה עם הקאפו הזה.
"אני וחברה שלי הלכנו לאותו בר , ראינו שם את לוקאס , לא הבנו למה הוא שם...אז ברחנו. זה הכל . אני מבטיחה." אני מרגישה פתאום כל כך חלשה , אני באמת צריכה להסביר את עצמי?
מתאו עומד במקום , הוא עדיין מסתכל עליי , הוא לא אומר כלום. הוא כנראה לא מאמין לי
"אני מבטיחה , זה הכל." זה המילים היחידים שיכולתי להוציא , אני לא יודעת מה עוד יגרום לו להאמין לי.
"אני אוסף אותך מחר כשתסיימי בית ספר. את באה איתי מחר. ואני נשבע לך, עם אני לא יראה אותך , את תשלמי על זה מחיר."
הוא מסתובב בלי לומר עוד דבר ומתחיל ללכת לכיוון הרכב שלו , איפה שמיה ונצ'ו מחכים כבר שעה. "מה רגע! חכה-"
אני רצה אליו , ואז אני מבינה כמה הרצפה קרה. כי יצאתי בלי נעליים. אני מתחילה לרוץ יותר מהר , למה הוא הולך כזה מהר? "רגע! מתאו!"
"מה זאת אומרת?" אבל הוא ממשיך ללכת .
"הרכב שלי זה פרארי שחור . תודיעי להורים שלך שאת צריכה ללכת לאנשהו אחרי בית ספר." אני מנסה לדבר איתו , אבל הוא כבר רחוק. עם הוא היה עוצר לרגע , הייתי יכולה לספר לו שאין לי הורים בבית. רק אמא נרקומנית שיוצאת כל יום , ואבא שעזב. ממזמן. וכבר מאוחר. וכבר קר לי. לכן אני מחליטה לוותר ולחזור הביתה , אני הולכת בחזרה ועוטפת את גופי עם הידיים , כל כך קר לי. אני נכנסת לבית ונאנחת. אני נשכבת על הספה ועוצמת עיניים.
מה עכשיו? מה הוא רוצה?
ולאסוף אותי מהבית ספר שלי? אסור שאף אחד יראה אותו שם. ואיך אני אמורה להגיד לליזי שאני לא חוזרת איתה באוטובוס כי הקאפו הגדול של ניו-יורק החליט לאסוף אותי מבית ספר. אני ממסה להירדם על הספה , אבל אני לא מצליחה. למה הוא מתכוון? הוא הולך לקחת אותי לחדר העינויים לו ולענות אותי? או שבכלל הוא ירה בי ויסיים את זה שם.
אני מחליטה ללכת לחדר שלי ונכנסת מתחת למיטה , כל כך קר לי. אני מנסה להירדם , אבל אני לא מצליחה . אני מתהפכת לצד , אבל זה לא עוזר. כדי לי ללכת לחדר של ניקולס? אני יוצאת מהחדר שלי , ונכנסת לחדר שלו.
הוא ישן , מוזר שהוא לא התעורר. אני מחליטה לא להעיר אותו , אני מרימה בעדינות את השמיכה שלו , ונכנסת לידו. אני נשכבת.
כדי לי תספר לו? הוא אחי התאום.
אני כבר לא יודעת......
------------------------------------------------
-הבטחתי לכם שני פרקים!
לכן מחר יעלה עוד פרק😉-
YOU ARE READING
My Sweet girl {1}
Romanceקוראים לי אנדראה רומנו, החיים? נוראים. אמא נרקומנית , אבא שעזב את הבית שהייתי עוד ילדה , הדבר היחיד שלא היה כזה כושל בחיים שלי היה אחים שלי ואחותי. היחידים שהכי תמכו בי , היו שם בשבילי , בזכותם אני עדיין מחייכת כל יום. "האנשים היחידים שבאמת מכירים...
