צ'ארלי
היה לי יום נוראי כי ה"אבא" שלי שוב ניסה לתקשר איתי כי הוא וה"אימא" שלי שוב נפלו לסמים והם צריכים כסף.
דארן ואליינה הם משפחת האומנה האחרונה שעברתי בה, אני ועוד נער בשם דניאל עברנו לשם כשהתחלנו תיכון.
בהתחלה הם נראו נחמדים מאוד אך לאחר חודש הם התחילו לקחת סמים ולשתות ואלכוהול בכמות רבה מאוד ומאז הכל השתנה וזה היה משהו כמו אם המורה הייתה מתקשרת בום! אגרוף לפרצוף וללכת לחדר ללא ארוחת ערב, אם הייתי מקבל ציון פחות משבעים בום! ברך למפשעה וללכת לחדר בלי ארוחת ערב ואם הייתי עושה או נושם לא בסדר זאת כבר הייתה סדרה אחרת של כאב חד והשפלות.
אחרי כמה חודשים שבהם גבי הספיק להתמלאות צלקות סגלגלות וחתכים אדומים העובדת הסוציאלית שלוותה אותי מהיום שבו הוריי נטשו אותי שזה היה שבוע לאחר שנולדתי באה לביקור החצי-שנתי הקבוע שלה.
כשהעובדת הסוציאלית הגיעה דניאל פתח לה את הדלת שכולו מדמם וחבול והיא ראתה אותי שרוע על הרצפה ואת דארן מעליי מכה אותי.
היא קראה למשטרה והם עצרו אותם על התעללות ושימוש בחומרים לא חוקיים והעובדת הסוציאלית רצתה להעביר אותי אל משפחה אחרת אבל זאת הייתה המשפחה המתעללת השלישית שעברתי והאמון שלי באנשים האלה ירד אל מתחת לאפס אז עברתי לגור עם ניק שהיה כבר בן שמונה-עשרה וגר לבד.
ניק נואה וכריס ניסו להקל עליי ולעזור לי כמה שהם יכולים אבל אני הייתי כבר מקולקל וחסר תקנה הייתי שהמשיכו להסביר לו למה לא מגיע לו אהבה.
רק ניק נואה וכריס יודעים מכל מה שעברתי ומאז שהם גילו הפסקנו ללכת לים ונשארנו יותר בפנים.
מסתבר שהם -דארן ואליינה- שוחררו מהכלא ועכשיו הם התקשרו להגיד שהם בחובות ו"למה יש משפחה אם לא בשביל לעזור במצבים קשים" עד היום שתקתי אבל אחרי שהם כינו אותנו "משפחה" אמרתי להם כמה חרא הם הכניסו לחיים שלי כמה הם הרסו אותי וגרמו לי לחשוב שאני נטל גרמו לי לחשוב שזה מה שמגיעה לי הם גרמו לי לחשוב שלא מגיעה לי אהבה מכל סוג שהיא הם גרמו לי כאב כמו שלא חוויתי הם גרמו לי לחשוב שלהראות רגשות זה לא בסדר הם גרמו לי להבין שאני לא יכול להיות נאהב.
רציתי להשתחרר מהכעס והזעם שעטף אותי ובדרך כלל הייתי מנגן בגיטרה החשמלית השחורה-לבנה שלי אבל ראשי נדד רק אל העיניים התכולות והבהירות והמבטא הצרפתי העדין של הגמדונת שגרה איתי האחת שאיתה כל הכעס והעצב שלי מתפוגגים.
בכל זאת חזרתי אל הגיטרה שלי שאף פעם לא אכזבה אותי, הנחתי את האוזניות השחורות על אוזניי תליתי את הרצועה השחורה של הגיטרה על גבי וצווארי והתחלתי לנגן חזק יותר מכפי שאי פעם ניגנתי.
לאחר עשר דקות של נגינה חזקה בגיטרה שבהחלט שיפרה מעט את מצב רוחי הרגשתי שמישהו צופה בי "אתה מנגן ממש טוב אבל אתה לחוץ מה קרה?" כמו תמיד היא קראה אותי כמו ספר פתוח, היא התקרבה שני צעדים אל כיווני ונעצרה "צ'ארלי?"
"סתם משהו עם משפחת האומנה האחרונה שלי עזבי זה באמת בסדר" משהו בה גרם לי לרצות לספר לה הכל, תליתי את הגיטרה
חזרה על מקומה ואת האוזניות הנחתי על המגבר הקטן והתיישבתי לצידה במיטתי.
"צ'ארלי אני רואה עליך שמשהו קרה אתה יכול לספר לי הכל צ'ארלי אתה יכול לשתף אותי" במשפט אחד קטן היא גרמה לי להיפתח "אז הם, דארן ואליינה הם לקחו אותי ועוד איזה נער שהייתי בן שש-עשרה -הייתי שם עד גיל שבע-עשרה בערך- אחרי איזה חודש הם התחילו עם סמים ואלכוהול והחומר לא השפיע עליהם בצורה טובה הם נעשו כועסים יותר ו....." לא ידעתי איך להסביר או מה להגיד אז פשוט הורדתי את החולצה השחורה שלבשתי והסתובבתי וקריאת ההפתעה שלה הייתה מלאת עצב ורחמים. שמעתי אותה נשנקת והרגשתי את מגע אצבעותיה על קו הצלקת שעברה מכתפי השמאלית עד אמצע גבי התחתון וזרם חשמלי עבר בכל גופי וחמימות עטפה את גופי לנוכח מגעה.
היא העבירה את האצבע שלה על כל אורך הצלקת שלי וכשהים הגיעה לסופה היא העבירה את האצבע שלה על צלקת אחרת שהמשיכה עד מותני הימנית ומשם הורידה את אצבעותיה מגבי. "צ- צ'ארלי אני לא מא- מאמינה לזה זה נוראי" הסתובבתי בחזרה וראיתי אותה עם יד על פיה ועיניה נצצו מדמעות "ול? את בוכה?" היא לא ענתה ודמעה נוספת ירדה מעינה הימנית "למה?" זה כל מה שהיא הצליחה להוציא מהפה שלה וזה היה הדבר היחיד שלא ידעתי, משכתי בכתפיי ולבשתי בחזרה את החולצה השחורה שלי.
"צ'ארלי" היא נפלה עליי בחיבוק שמאוד הפתיע אותי והרגשתי איך כתפי נרטבת מעט. חיבוק שגרם לכל המתח מכתפיי להעלם חיבוק שגרם ליום שלי להשתפר ולגופי להפיג את כל מתחיו חיבוק אחד קטן והיא גרמה ללב שלי לפעום כמו שבחיים לא פעם.
"ול הכל טוב זה נגמר מזמן בבקשה תפסיקי לבכות" ליטפתי את גבה והרגשתי את ראשה מהנהן על כתפי.
נשארנו כך למשך דקה ולא ידעתי אם אני שמח או עצוב, ולרי מחבקת אותי היא דואגת לי אבל מצד שני היא בוכה לי בין הידיים ואני הסיבה לזה שהיא בוכה.
"צ'ארלי תבטיח לי שלא תתקרב אליהם יותר בבקשה?" היא העמיקה את מבטה אל עיניי ושמעתי את ליבי הולם חזק באוזניי, היא דואגת לי אכפת לה ממני הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ ומכל המכות שקיבלתי עד היום המבט הזה בעיניה של ולרי היה הכי כאב זה מבט שלא רציתי לראות שוב וצבען הכחול של עיניה דעך ועכשיו הוא נראה עצוב.
"מבטיח, בואי נראה "חברים" או משהו אני לא יכול לראות אותך בוכה אני מעדיף אותך צוחקת".
YOU ARE READING
shadows
Romansa-_-גמור-_- "שאדווז" להקת רוק מצליחה עם שירים נהדרים ומעריצים בכל רחבי העולם. ארבעה בנים שמאז חטיבת הביניים היו בלתי נפרדים מוצאים את עצמם מקימים להקה. לאחר אלבום מצליח ותקליט פלטינה הבנים מחליטים לצרף ללהקה קולות נשיים במטרה לשפר את הלהקה. הלהקה מצל...
