פרק 37

67 6 4
                                    

ניק

"תודה רבה ניק עזרתם לי מאוד" דניאל הרים אליי את מבטו מילדו הקטן שחיבק את רגלו "זה בסדר-"

"אתם לא חייבים לי כלום אבל בכל זאת עזרתם לי מאוד" דניאל הניח את טום על ספסל שהצבנו בשביל הגישה שלנו ואז חזר ועמד מולי

"דניאל, זה בסדר היה לנו ממש כיף עם טום אתה חייב להביא אותו יותר" רק עכשיו שמתי לב עד כמה דניאל קרוב על פניי וליבי התחיל לפעום מסיבה לא ברורה ולחיי בערו והרגשתי הרגשה מאוד מוזרה בבטני

כשאלכס וולרי מספרות על מה הן מרגישות אל כריס וצ'ארלי הן תמיד אומרות שהפרפרים בבטן שלהן משתוללים במין הרגשה מוזרה וחמימה בעת ובעונה אחת, הן אומרות שהלחיים שלהן בוערות וכשהן מסתכלות אל תוך עיניהם מוחן מפסיק לחשוב, כל המידע הזה רץ לי בראש

זה לא יכול להיות, אני לא יכול להיות מאוהב בדניאל נכון?

חיוכו של דניאל דעך ובעיניו ניצתה אש ששאבה אותי עמוק אל תוך עיניו הירוקות-אפרפרות ואז אל שפתיו, דניאל נמוך ממני כך שעיניו מגיעות אל שפתיי מה שגרם לעיניו לנוח על שפתיי שניות ארוכות.

לא ידעתי מה אני עושה אבל הייתי חייב לדעת מה הרגשתן של שפתיו ומה טעמו של דניאל.

התקרבתי אליו מעט עם ראשי ועצרתי ששפתיי סנטימנטים ספורים משפתיו ועיניי עברו אל עיניו שכבר הסתכלו אל תוך עיני הברקת שלי ותשוקה נשקפה מעיניו אך אני לא זזתי אז הוא עשה זאת במקומי.

שפתיו נצמדו אל שפתיי בנשיקה עדינה וחמה שהפכה לחזקה ומלאת תשוקה, הרגשתי איך ליבי הולך להתפוצץ בחזי כשידיו נכרכו סביב צווארי

לא הכרתי את ההרגשה הזאת וכל התשוקה והמשיכה הזאת הייתה זרה לי התנשקתי עם בחורים לפני אבל הנשיקה

הזאת הייתה שונה הנשיקה הזאת הייתה מיוחדת ונעימה ולא יכולתי להפסיק, ידיי נעו אל עבר גופו ונכרכו סביבו אך אז הרגשתי את שפתיו מתרחקות משלי.

"אני מצטער ניק" דניאל התנשף ועורו עדיין היה סמוק ואני חשתי בלבול עז "מה?"

"אני מצטער כל כך ניק, אני- אני לא יכול אני מקולקל ניק, אני חייב ללכת תודה רבה על הערב תמסור גם לבנות" דניאל התחיל לרוץ אל כיוון טום והרגשתי עם כל צעד שלו איך ליבי נסדק יותר ויותר עד שהמכונית הלבנה שלו נעלמה משדה ראייתי וליבי נשבר לגמרי.

-_-_-

אני לא רוצה לקום מהמיטה כל מה שאני רוצה לעשות זה להתכסות כולי בשמיכת הפוך עם הסדינים הלבנים שלי ולבכות עד שלא תהיה דמעה אחת בגופי, הרגשתי איך ליבי כואב בחזי והכאב רק הלך וגדל.

מה עשיתי? פגעתי בו? הכאבתי לו? יכול להיות שהוא לא רצה שאנשק אותו? למה הוא פשוט ברח? מה לא בסדר בי? למה הוא פשוט ברח ממני? אני לא מספיק טוב?.

"ניק?" שמעתי את המבטא הצרפתי העדין של ולרי מכיוון דלת חדרי אך לא הרמתי את ראשי מהכרית "ניק מה קרה?" ולרי סגרה את דלת

חדרי והיא התיישבה לידי על המיטה.

"ניק דבר איתי"
"דניאל" זה כל מה שהצלחתי להוציא מגרוני והמילה הזאת חידשה את הצריבה בעיניי ונלחמתי בדמעות שאיימו לצאת.

"אוי ניק" ולרי משכה אותי אליה בחיבוק ואני התיישבתי לידה וחיבקתי אותה חזק יותר ממה שהתכוונתי

חיבוקה של ולרי היה כל כך מנחם ומלא סימפטיה כך שלא הצלחתי לעצור את הדמעות והן זלגו מעיניי על כתפה של ולרי.

"מה קרה איתו?"
"נישקתי אותו" ולרי הוציאה קריאת הפתעה וכיסתה את פיה בשתי ידיה "ואז הוא פשוט ברח"
"ברח?"

"הוא אמר משהו על זה שהוא מצטער והוא לא יכול לעשות את זה ושהוא מקולקל ואז הוא לקח את טום והלך" סובבתי את גופי כך ששכבתי על גבי ואותה הרגשה של דחיה עטפה את גופי

"הוא אמר לך שהוא מקולקל?"
"כן"
"ניק הוא חושב שאתה לא תוכל לאהוב אותו תחשוב על זה לרגע, כל הילדות שלו אמרו לו כמה הוא לא מספיק וכמה לא מגיע לו להיות
נאהב והוא עדיין מאמין בכל זה הוא חושב שאי אפשר לאהוב אותו הוא לא מאמין שמישהו יכול לאהוב כמו שצ'ארלי הרגיש, וכולנו עזרנו לו עכשיו הגיע הזמן לעזור לדניאל".

shadowsWhere stories live. Discover now