Loving no. 23 (penwiil players 2)

פרק 6

פרק 6-
דידי-
ברואר לא הקשיב לי. זה היה ברור. מבטו החלול היה נעוץ בשמו שנכתב בחופזה בטוש שחור על כוס הקפה הענקית שהזמין ורגלו קיפצה מתחת לשולחן בעצבנות יתרה. חתונת הכסף של ההורים שלנו התקרבה בצעדי ענק. היינו חייבים לנהל הכל בשלט רחוק מפני שנולדנו וגדלנו בטקסס שם ההורים שלנו היו וכל משפחתנו המורחבת. הרעיון ללמוד בבוסטון היה של ברואר. קבוצת הפוטבול של פנוויל נזקקה לכישרון ודם חדש וכידוע בדרום היו שחקני הפוטבול הטובים ביותר. כשצייד הכשרונות של הקולג׳ הציע לאחי ללמוד כאן הוא היסס. רוב חבריו הלכו לאוניברסיטת טקסס אבל לבסוף ברואר החליט ללכת על זה. אחרי שאחי התלהב ככה מפנוויל החלטתי שגם אני רוצה ללמוד כאן. הייתה בפנוויל תוכנית ללימודי אומנות מהטובות ביותר בעולם אז זו לא הייתה התלבטות כל כך קשה בשבילי. התיכון לא היה בדיוק פיקניק בשבילי ובלי ברואר והגב שלו בתור שחקן פוטבול פופולרי לא ממש נהניתי בשנה האחרונה שלי. השנה ברואר מסיים בפנוויל אבל הוא הולך להישאר באיזור מפני ה-ניו אינגלנד פטריוטס גייסו אותו לשורותיהם. הוא יתחיל לשחק בליגת הפוטבול הלאומית. ההורים שלי לא כל כך צפו את נתיב הקריירה הזה בשבילו בעיקר כי עסקי הנפט והנדל״ן של המשפחה חיכו לו בתור היורש, הבא בתור. אבל כשהוא סיפר להם הם תמכו ועודדו אותו. ׳הכיסא במשרד תמיד יחכה אבל החלומות שלך לא, יקרי׳ כך אמר לו אבא בזמן שאמא בכתה בהתרגשות על איך הגור הקטן שלה הופך לגבר מהר מידי.
לא צריך לומר שברואר הפך לאדום ורצה להיבלע לאדמה כי השיחה הייתה שיחת וידאו בנוכחות רוב חבריו לקבוצה.
״ברו!״ בעטתי ברגלו הקופצנית.
״אה! בשביל מה זה היה??״ הוא נעץ בי מבט כאוב.
״אתה לא מקשיב לי!״ האשמתי.
״מתי אני כן מקשיב לך?״ הוא משך בכתפיו הרחבות.
ברואר היה האח הגדול הכי מעצבן והכי טוב שאפשר באותה נשימה כך שהיה לי מאוד קשה לכעוס עליו לפעמים. היה לו אופי שובב וקצת ליצני אבל הוא גם היה סבלני ומכיל והסתובב עם אחותו הלוזרית כשאף אחד לא רצה. הוא לא הרשה לשחקני הפוטבול לרדת עליי ובאותה נשימה נתן לי עצמאות להתמודד עם מה שרציתי לעשות בעצמי.
״זה לא מצחיק, ברו. אנחנו צריכים לסגור את כל הקצוות אחרת המסיבה הזו תהיה אסון״ נאנחתי.
״תראי לי את הרשימה שלך״ ברואר הושיט את ידו ואני נתתי לו את יומן התכנון שלי לכבוד המסיבה.
הוא היה אדום עם נצנצים והמספר 25 היה במספרים כסופים על הכריכה.
ברואר הוציא עט אדום מהכיס האחורי שלו והתחיל לסמן כמה דברים. ואז הוא הושיט לי את המחברת.
״אתה רוצה לומר לי שכבר סיימת עם כל הספקים?״ הלסת שלי כמעט נפלה לרצפה.
״עשיתי את זה בשבוע שעבר. להסיח את דעתי מ... טוב את יודעת״ הוא נאנח ולגם מהקפה שלו.
״אז הכל סגור כמו שצריך?״
הוא הנהן.
״למה לא התקשרת להודיע לי?״
״לא היה בא לי לדבר. אני יודע שאת... לא רציתי ניתוח פסיכולוגי ממישהי שאפילו לא החזיקה מערכת יחסים מעל ל-3 חודשים, בסדר?״ הוא נשמע עצוב ולכן החלטתי להתעלם מהעקיצה שלו.
״בסדר״.
התחלתי לעבור שוב על הרשימה שלי ונסיתי לא לדבר על הפרידה שלו. כמובן שבאופן טבעי רציתי לומר לו את דעתי ולעודד אותו אבל הוא כנראה לא רצה את זה לפחות בשלב הזה.
״היי ברואר״ קול מתקתק גרם לי להרים את עייני.
אחת מהעובדות של הקפה עמדה ליד השולחן שלנו. היא הייתה לבושה במדים הרגילים- ג׳ינס שחורים, חולצה לבנה עם הלוגו המוזהב של פנוויל קפה, סיכה עם השם שלה- לידיה. היא הייתה בלונדינית וקטנטנה עם משקפיים שהיו קצת יותר מידי גדולות לפניה העדינות.
״היי ליד״ ברואר אפילו לא הצליח לחייך.
״הבוקר לא הייתי כל כך רעבה אז חשבתי להביא לך את מאפה השקדים ומאפה הקינמון החינמיים שלי״ היא הניחה לפניו צלחת עם שני המאפים הכי מגרים שאי פעם ראיתי בחיי.
״תודה, ליד. זה נראה טוב״ ברואר ליקק את שפתיו.
אם יש משהו שתמיד פעל היטב אצל ברואר היה חוש הרעב הבריא מידי שלו.
״אין בעד מה. שיהיה לך יום מתוק, ברואר״ היא חייכה והסמיקה כולה לפניי שמיהרה לחזור לעמיתיה לעבודה ששירתו את התור הבלתי נגמר של תלמידים, אנשי סגל ועובדי מנהלה.
״מה זה היה?״ הרמתי גבה.
״מה היה מה?״ ברואר שאל בפה מלא מאפה קינמון.
״לידיה״ אמרתי וחתכתי לי חתיכה ממאפה השקדים.
״מה איתה?״ אחי שיחק אותה מטומטם.
״היא מחבבת אותך משום מה״ הצבעתי על המובן מאליו.
״היא לא בשבילי״ הוא אמר בטון נחרץ.
״למה לא?״
״היא פשוט לא הטיפוס שלי... אנחנו לומדים ביחד בשיעור מגדר ופמיניזם. כן השיעור שפיל אנדרוז הכריח אותי להרשים איתו אליו כי חשב שזו דרך מעולה להכיר בחורות רק כדי לגלות שרוב הבנות בשיעור הזה הן או שונאות גברים או אוהבות נשים. היא חכמה כזו ותמימה... כל הזמן שעולים דברים מיניים בשיעור היא מסמיקה כמו עגבניה. וכשהיא מדברת איתי היא מגמגמת ובולעת מילים. היא כמו חתול רחוב מפוחד וחמוד בשבילי... לא כמו אישה שאני יכול לקחת ברצינות״.
אחי היה שיעור מעניין בשבילי על גברים ודרך החשיבה שלהם. הוא היה כמו האב טיפוס של כל גבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו שהסתובב בקמפוס הזה. אני בטוחה שלידיה מחבבת את אחי וליבה ישבר אם היא תדע שזה מה שהוא חושב עליה. אני בטוחה שאחי היה נותן לעצמו ולה הזדמנות לולא החשיבה העקומה והגבריות הרעילה שמסתננת באופן טבעי לכל חדרי ההלבשה של הספורטאים.
״אני חושבת שמגיעה לה הזדמנות הוגנת. לך תדע מה תמצא אם תקלף ממנה את השכבות״.
״אין לי שום כוח או רצון לקלף שכבות. אני רוצה משהו קל עד שאני אעוף למחנה האימונים של הפטריוטס״ הוא גיחך וסיים את מה שנשאר על הצלחת.
אני נאנחתי. גברים היו טיפשים. גם אם מדובר באחי. אהבתי את ברואר אבל המוח שלו היה שרוט. וכנראה גם הלב.
סיימנו את הישיבה שלנו אחרי עוד רבע שעה. אני אצטרך לעשות עוד כמה טלפונים אבל השאר סגור.
ברואר ליווה אותי לשיעור הראשון שלי. שאר היום חלף במהירות. בצהריים ישבתי עם איזבל וטליה. סיפרתי להן על הפגישה הבוקר עם אחי, על ההתקדמות בהכנות לחתונת הכסף ועל לידיה. טליה הסכימה איתי שברואר אידיוט גדול. איזבל הייתה קצת מרוחקת אבל לפעמים זה קרה לה כך שלא הייתי מודאגת מאוד. לפחות לא עד שמת׳יו לונגהורן נכנס לקפטריה עם בחורה יפיפה והתחיל לשחזר איתה סרט פורנו ממש מול העיינים שלנו באמצע קפטריה הומה על אחד השולחנות. איזבל הנידה בראשה זרקה משהו על שירותים ומיהרה להעלם לנו. אני וטליה החלפנו מבטים.
״בנים הם פאקינג אידיוטים״ סיננתי דרך שיינים חשוקות.
״פאקינג אידיוטים״ טליה הסכימה איתי.
החלטנו שבערב נוציא את איזבל לראות סרט בקולנוע ונסיח קצת את דעתה. כמו שהכרנו אותה כרגע היא הייתה צריכה ספייס ואם נרוץ אחריה ונחנוק אותה היא תסגר ותעלם לנו לגמריי.
אחר כך המשכתי לשארית השיעורים שלי, שלחתי הודעה לאיזבל לפני שנכנסתי לחדר של מיצג האומנות בידיעה שאני הולכת לפגוש את האידיוט המרכזי של חיי.
הוא עדיין לא הגיע אז אני הרשיתי לעצמי להציב את הרמקול האלחוטי שלי. שמתי את המוזיקה שאני אוהבת. החלטתי שלא אכפת לי מדעתו יותר. הוא יצטרך לסבול את אריאנה גרנדה, אוליביה רודריגו, קרדי בי וג׳סטין ביבר. זה מה יש.
הבטתי על 2 הקירות שעדיין היו נקיים ומוחי עבד שעות נוספות. הרעיון המקורי היה לתת להם טקסטורות מיוחדות כך שחוש המגע יתן עוד מימד ליצירה שלי אבל אז מישהו שלגמרי לא מבין באומנות שתל במוחי את הרעיון של ציור קיר. יכלתי לשלב בין טקסטורה לציור ושפע של רעיונות זרמו במוחי.
כשהוא הגיע שמעתי אותו משתעל. עייני מיד נמשכו לצורתו הנעימה לעין. הוא היה נראה סמוק מעט. לבוש בג׳ינס כחול וחולצת הוקי. עיניו היו מבריקות כאילו הוא... חולה...
״אתה בסדר, רשע טהור?״
״למה שאני לא אהיה?״ הוא הרים גבה ואז השתעל שוב, חזק.
״כי אתה לא נראה משהו״ עניתי בכנות.
״עכשיו את יורדת על המראה שלי? מוסר כפול קצת?״ הוא ניסה להשמע משועשע אבל אז הוא השתעל ומיד אחר כך התעטש.
הוא היה חולה.
״אולי כדאי שנדחה את זה למתי שתרגיש....״
״אני בסדר גמור. בואי נתחיל ככה נסיים מהר יותר״ הוא משך בכתפיו.
לא אמרתי לו עוד מילה על החולי. הוא היה נראה מותש. וגם הוא לא היה עוקצני כהרגלו. עשינו כמה מטלות קלילות ואז שיחררתי אותו. הוא לא התווכח. דאגה חלחלה אליי אבל ידעתי שאני לא יכולה לדאוג למי שלא רצה בזה.
נאלצתי ללכת הביתה עם מועקה בלב. תהיתי מי יטפל בו אם הוא באמת חולה... לא היו לו חברים למיטב ידעתי והקבוצה הייתה עוינת כלפיו כמובן שמסיבה מסוימת אבל עדיין. פשוט קיוויתי שזה משהו לא רציני.