Loving no. 23 (penwiil players 2)

פרק 3

פרק 3-
לדג׳ר-
ניצחנו. וזה היה פנטסטי. בגופי זרמה אנרגיה בלתי נלאית אחרי שקרעתי את התחת שלי על הקרח כמעט שעתיים הייתי אמור להיות מותש. אבל כל מה שיכלתי להרגיש היה התעלות מלאת ריגוש. כולם הצטופפו סביב קונרד ג׳וסט במלתחות ושרו לו שירי הלל. אני ויתרתי על החגיגה אבל בתוכי הייתי פאקינג מאושר. אחרי תקופה לא קצרה על הספסל חזרתי ובגדול. לא יהיו עוד הפסדים. לא בזכות קונרד אלא בזכותי. הם יחגגו אותו אבל אני הייתי המנצח האמיתי. התחלתי להיפטר מהמדים שלי ואז ראיתי את הטלפון שלי זורח בתוך תיק הספורט שלי. אבא התקשר. לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי מהדלת הצדדית אל המסדרון שהוביל למשרדים מאחורה. היה כאן שקט ואף אחד לא יציק לי. הם היו עסוקים בלחגוג משהו שלא היה שלהם מלכתחילה.
״היי, אבא. ניצחנו. ראית את זה?״ ניסיתי לרסן את ההתלהבות בקולי.
״ראיתי. גם ראיתי שקונרד ג׳וסט הכניס הבקיע פעמיים. ואתה פעם אחת. גם את זה ראיתי״.
ליבי צנח מבין צלעותיי לתחתית בטני. ההתרגשות כבתה כמו להבת נר שברירית שמישהו נשף עליה חזק מידי ומחק את אורה כאילו מעולם לא היה קיים.
הוא צדק. קונרד הבקיע פעמיים. היה לו סיוע מלונגהורן והשאר ואילו אני נאלצתי להלחם למען השער שלי. למען האמת טרייס היה העוזר שלי אבל רוב הגול היה שלי.
״כן, אבא״.
שתיקה כבדה נשמעה מהצד השני של הטלפון. זיעה קרה כיסתה את צווארי. השתיקה שלו הייתה כמו איזו תוכנית עינויים סודית. לא ידעתי מתי הוא ישבור אותה ויכנס בי על פאקינג מאה.
״זו ההופעה שלך אחרי שישבת על הספסל כמו אידיוט חסר תועלת?! מה לעזאזל עשית כל הזמן הזה??? לא מספיק שבגלל ההתנהגות המחורבנת שלך הוציאו אותך מהקבוצה עכשיו אתה גם משחק כמו ילדה מחורבנת?? איך תהיה הקפטן של הקבוצה הזו אם אתה משחק ככה? אי אפשר להיות גם מטומטם וגם שחקן גרוע!! אתה שומע אותי???״
האם שמעתי אותו? כן. אפילו טוב מידי. המילים שלו חלחלו דרך הנקבוביות שלי לתוך מחזור הדם שלי. הן היו איתי תמיד. ללא דרך לצאת. ללא דרך לשכוח או למחות אותן.
״כן, אבא״.
״תחשוב טוב מה אתה הולך לעשות כדי לשפר את עצמך. אל תעז לאכזב אותי. שוב. כי המשחק הזה היה בזבוז זמן מבחינתך. ג׳וסט הוא הקפטן ואתה לא. מספיק לראות את המשחק הזה להבין למה. פשוט בדיחה.״
אצבעותיי התקפלו לאגרוף כשנסיתי לא לשקוע לתוך המילים שלו שאיימו לשבור איתי לרסיסים.
״אני מצטער״ מלמלתי בקול ריקני.
״תדחוף את הסליחה הזו לתחת העצלן שלך. נדבר כשתצליח להבקיע יותר ולהיות השחקן הכי טוב על הקרח״.
הוא ניתק לי בפרצוף. הייתי צריך לראות את זה מגיע. זה תמיד הגיע. הנזיפה, הצרחות, העצבים, ההרגשה שאני לא מספיק טוב.
אבא תמיד דחק בי עוד לקצה. אני ואל ג׳יי היינו הבנים שלו. ממשיכי השושלת שלו. שחקני ההוקי המושלמים. אל ג׳יי היה הקפטן בקבוצה שלו. המנהיג. השחקן הכי טוב על הקרח. אבל אני לא. קונרד עמד בדרכי. זה לא ששנאתי את המקום שלי... שנאתי את זה שלא הייתי מספיק טוב בעיניו. עבדתי קשה, שיחקתי טוב, ראיתי רק את הקרח, נפטרתי מכל הסחות הדעת, מכל מה שעמד בדרכי ועדיין לא הייתי מספיק.
לקחתי את הטלפון שלי ופתחתי את אפליקציית ההודעות שלי לוחץ על הצ׳אט עם אל ג׳יי. אחי הגדול לא יענה. הוא אף פעם לא ענה. אני בכל זאת המשכתי לשלוח הודעות.