Loving no. 23 (penwiil players 2)

פרק 14

פרק 14-
דידי-
עמדתי במרכז החדר שהיה למעשה התגשמות החלומות היצירתיים שלי ולא האמנתי שבאמת עשיתי את זה. העובדה שפרופסור ארווין בכלל בחרה בי לפרויקט הזה הייתה הזויה. הסתחררתי כמו בלרינה קטנה והחצאית שלי התנופפה סביבי. תחושת הסיפוק והאושר מכך שנותרו לי רק כמה שיפוצים אחרונים הייתה עילאית. מעולם לא הרגשתי ככה. טוב מלבד הפעם ההיא שגרמתי לבת הדודה הסתומה שלי שרלוט להביך את עצמה מול כל המשפחה אחרי שנים שבהם היא צחקה עליי באופן חופשי. עצמתי את עייני ולקחתי נשימה עמוקה נותנת להבנה שעשיתי את זה ואפילו טוב יותר ממה שחשבתי להתיישב בשלווה בליבי ובראשי.
״מה את עושה?״ הקול העמוק גרם לי לפקוח עיינים במהירות מסחררת.
הוא כנראה היה שקט מאוד כשנכנס כי לא שמעתי אפילו חצי צליל. והוא עמד מולי. ממש קרוב. פנים אל פנים. היה לו ריח נקי וגברי כתמיד. והעיניים שלו היו כמו צוהר נעול שנדמה שאיש לא העז לפתוח במשך שנים. והוא היה חתיך. אומנם בצורה מאיימת, אפלה ומהורהרת אבל בכל זאת חתיך בצורה קיצונית.
״מפנימה״ עניתי בכנות.
קצה פיו המלא התרומם מעט. שמץ של חיוך.
״למה אני לא מופתע שאת מושפעת מתחושות רוחניות וכל השיט הזה?״
״כי אתה מכיר אותי, רשע טהור״ חייכתי.
אלוהים... נכון שהוא ממש גבוה? למה הוא כל כך גבוה?.
״נכון. אני מכיר אותך״ הוא אישר בקול נמוך והסיט תלתל סורר מפניי.
״אני... אתה בטח מאושר שזה נגמר בשבוע הבא, אה?״ נסיתי לשמור על טון קליל לעומת הגוש הכבד שנותר בגרוני.
המחשבה שהאינטראקציות הקטנות שלנו, שהזמן שבילינו יחד, שכל הימים שהיו מלאים בו יסתיימו בבת אחת הייתה לא נעימה עבורי בלשון המעטה. הוא עדיין היה רשע טהור. קריר, אדיש ובעל לשון חדה אבל התרגלתי אליו. למדתי להעריך את הביקורת שלו. אהבתי לחלוק איתו תובנות. הוא רצה ללמוד והתעניין ונתן לי תחושה שאני חשובה. והוא הגן עליי מצ׳אד. והוא קנה לי אוכל. והוא היה שם כשהפכתי למתוסכלת והוא סבל את מצבי הרוח שלי ולקח בקור רוח את הפקודות שלי ואת העבודה הקשה שאילצתי אותו לעשות. הוא היה זן מיוחד- קקטוס צבעוני בלב הג'ונגל. קוצני ובודד ומצליח להתקיים ללא מים ומזון ובכל זאת ולמרות הקוצים מסתיר בתוכו דברים שכולם רוצים לפענח.
״לא הייתי אומר מאושר אבל פחות מחויבות אחת בהחלט תקל עליי״ הוא אמר בלי להניד עפעף.
״ותיפטר ממני סוף סוף״ ציחקקתי בניסיון להסוות את הקווץ׳ בלב שלי.
״את מנסה לגרום לי להעליב אותך בכוח?״ הוא צמצם את עיניו.
״מה?״
״שמעת אותי. את מנסה להוציא ממני הודאה שאני שמח להיפטר ממך או משהו כזה. אז תני לי לומר לך משהו, דאלאס את לא הולכת לקבל את זה ממני״.
לרגע נותרתי ללא מילים. דבר שמאוד קשה עבורי. תמיד היה לי מה לומר. מסתבר שעד שזה הגיע אליו.
״אז אתה בעצם אומר שאתה אוהב לבלות איתי?״ מצאתי את קולי מהר משציפתי וחייכתי אליו חיוך ממזרי.
״את נסחפת, תפוזית. אני סובל את הנוכחות שלך, זה הכל״ הוא נחר בבוז.
״אוי זה נוגע ללב, רשע טהור. אתה סובל את הנוכחות שלי? התרגשתי״ מחיתי דמעה בלתי נראית מהלחי שלי.
הוא הניד בראשו כאילו אני חסרת תקנה. ואולי באמת הייתי חסרת תקנה. ואולי באמת הצלחתי לחבב את הבחור הקשוח והמסוגר הזה.
״לא הרבה אנשים יכולים לומר שאני סובל אותם. תענדי את זה כמו מדליית זהב״ הוא הרים גבה מתגרה.
״אתה נפוח מחשיבות עצמית, רשע טהור״ גלגלתי עיינים ולקחתי כמה צעדים אחורה.
עמדתי קרוב מידי זמן רב מידי וחששתי שהריח והחום שקרן ממנו ישפיעו עליי לרעה.
״אמרו לי כבר דברים נוראיים יותר״ הוא משך בכתפיו.
רציתי לומר משהו אבל אז הטלפון שלי צלצל. זה היה ברואר.
״הלו?״
״היי אחותי. מה קורה?״
״טוב. מה איתך, ברו?״
״בסדר בהתחשב. אני צריך לדעת שאת מוכנה. אני אבוא לאסוף אותך לשדה ב-23:00״
״אני מוכנה. הכל ארוז וכבר בדקתי פעמיים שהכל כמו שצריך בבית. אני לא מאמינה שתכף נהיה בטקסס עם כולם״ לא יכלתי להסתיר את ההתרגשות בקולי.
״כן... מעניין כמה כסף סבתא בסי תדחוף לנו בכיסים״
״וכמה אוכל סבא ג׳ף יצליח להבריח בתיק המסמכים שלו״
״אני עדיין בהלם שהוא בטוח שאף אחד לא חושב שזה מוזר בטירוף שהוא מסתובב באירועים עם תיק מסמכים״ ברואר צחק.
״הוא קמצן, זה לא מעניין אותו״ גיחכתי.
״יש גיל שמאבדים בו את הבושה אבל סבא תמיד היה ככה״ ברואר נאנח.
״אין ספק. אז תבוא לאסוף אותי מהדירה ב-23:00?״
ברואר אישר וסגרנו את השיחה בכך שנתראה בקרוב.
״את טסה לטקסס הלילה?״ לדג׳ר שאל.
״כן. טיסת לילה. אני בטח אישן עד הצהריים ואז אתארגן וסוף כל סוף אחגוג את כל העבודה הקשה והזמן שהשקעתי במסיבה הזו״ אישרתי.
״זה מגיע לך. עבדת קשה בשבועות האלה.״
הוא ללא ספק העריך אותי וזה הרגיש נעים. קצת יותר מידי נעים קול בירכתי ראשי הזהיר.
״זה מגיע להורים שלי. בזכותם אני מאמינה באהבת אמת״ משכתי בכתפיי.
״אני עדיין תוהה איזה סרט דיסני איבד את הגיבורה שלו כשהמציאו אותך״ הוא הניד בראשו.
״הייתי אומרת שאני שילוב של בל ובת הים הקטנה... רק חבל שהנסיך שלי כנראה נשאר בסרט המצויר״ נאנחתי בכבדות.
״אל תדברי שטויות, טוב? אני בטוח שבקרוב איזה בחור חנון שאוהב אומנות יכנס לחיים שלך ותגלי שאת יכולה לסבול את הנוכחות שלו ליותר מכמה דקות״.
צחוק בעבע בגרוני. הוא היה כל כך... חסר מושג.
״אם זה הרעיון שלך לאהבת אמת אז אתה באמת חסר תקנה, רשע טהור״ טפחתי על כתפו באהדה מזויפת ונסיתי להתעלם מהחום שנוצר בתוכי בתגובה למגע הכמעט בלתי מורגש.
״אני לא מאמין באהבת אמת, מצטער״ המילים הבאות שלו גרמו לחום להתפוגג ולצינה לחלוף בי.
הוא לא האמין באהבת אמת. לא יודעת למה זה הכה בי חזק כל כך... מה כבר צפיתי מרשע טהור?. היה ברור שמישהו כמוהו לא חולק איתי פרספקטיבה. הוא לא מחפש אחר האחת. הוא לא מחפש כלום מלבד תהילת עולם על הקרח ולרצות את האיש המתועב שתרם ליצירתו.
״לא חשבתי אחרת״ נסיתי לשמור על טון קליל.
״אהבת אמת או לא. את הולכת להפציץ בציון שלך על הפרויקט הזה, תפוזית״ הוא העביר את הנושא והחווה לעבר האומנות שלי שסבבה אותנו.
״זו תהיה הצלחה משותפת, רשע טהור״ משכתי בכתפיי והסתובבתי כדי לקחת את התיק שלי.
הייתי צריכה ללכת מכאן. עברתי את מנת הרשע הטהור היומית שלי והרגשתי שאני עומדת להשתכר או לעשות משהו אחר גרוע אפילו יותר.
״רוצה טרמפ הביתה?״
״באתי ברכב שלי״
הוא הנהן. ואז יצאנו מהחדר ונעלתי אותו. בשבוע הבא יהיו הימים האחרונים שלנו יחד. זה מריר מתוק. זה היה... נפלא בצורה בלתי צפויה ומפתיע כמוהו.
נפרדנו בנפנוף קל והוא מיהר לנסוע ולהעלם לו. אני עוד ישבתי במכונית שלי ושמתי את הפלייליסט הרומנטי שלי. עצמתי את עייני וחזרתי על המנטרות החיוביות שנהגתי לומר בכל פעם שהרגשתי שהיקום מחבל בחיי האהבה שלי-׳את ראויה לאהבה׳, ׳כשיגיע הזמן האהבה תגיע אלייך׳, ׳מגיע לך כל מה שאת רוצה׳, ׳את עוד תחווי אהבת אמת׳, ׳אהבת אמת קיימת׳.
חזרתי על המנטרות שוב ושוב אבל בניגוד לפעמים אחרות לא הרגשתי טוב יותר או מעודדת... הרגשתי מרוקנת ושקרנית וחשבתי על זה שהוא לא מאמין באהבת אמת. הוא לא מאמין. וחששתי שאולי גם אני כבר לא מאמינה.
*
כמה שעות לאחר מכן אני וברואר כבר היינו על המטוס שיקח אותנו הביתה, לטקסס. האמת הייתה שהתגעגעתי לבית. ההחלטה ללמוד בבוסטון בעקבות ברואר הייתה החלטה טובה ואני לא מתחרטת עליה אבל הדרום היה חסר לי. החקלאות, האסמים, המרחבים הפתוחים, האנשים החמים והעצבנים, המבטא הדרומי המתנגן, האוכל המנחם, הלחות, כל הדברים שגדלתי עליהם והיו לא קיימים במסצ׳וסטס העירונית להחריד. בדרום היה נדמה שהכל האט בכמה שניות. יכלתי לעצור לנשום ולא פיח של מכוניות אלא אויר צלול. במושב לידי ברואר נחר וחיבק את עצלן התמיכה הרגשית שלו. הבובה הייתה מרוטה משנים של כרבולים אבל ברואר סירב לוותר עליה. אני לא יכלתי לצחוק עליו כי החדר שלי היה מלא בובות פרווה. וחוץ מזה לדעתי זה היה מתוק שבחור ענקי כמו ברואר לא מרפה מצעצוע הילדות שלו. זה ריכך את כל תדמית כוכב הפוטבול הבלתי מנוצח שלו.
אני הייתי עסוקה בציור ג׳ונגל עמוס שבמרכזו צמח קקטוס צבעוני ומשונה. היה מוזר לחשוב כמה התפיסה שלי השתנתה בשבועות הללו. מפסל חסר אישיות בלי טיפה של צבע הוא הפך לקקטוס צבעוני. מעניין אם גם מה שהוא חשב עליי השתנה... לא שזה משנה משהו.
סיימתי את הציור רבע שעה לפני שהטייס הכריז שעלינו להתכונן לנחיתה. ברואר התעורר, חגרנו חגורות ותוך כמה דקות המטוס נגע בקרקע.
אחרי שאספנו את המטען שלנו יצאנו לנמל היוצאים ושם קיבל את פנינו אבא. היה כל כך טוב לראות אותו פנים אל פנים. ולקבל ממנו חיבוק דוב ונשיקה ענקית במצח.
״ברוכים הבאים, ילדים שלי״ אבא חייך באושר.
״טוב להיות בבית, אבא״ ברואר חייך חיוך ענקי שלא ראיתי על פניו כבר חודשים.
״אני מאושר שאתם כאן״ אבא חיבק את כתפנו והוביל אותנו אל הרכב שלו.
כל הדרך עברה עלינו בשיחה נמרצת. לא הרגשתי עייפה או חסרת כוחות. הרגשתי כאילו מישהו הזרים לי לורידים אנרגיה חדשה לחלוטין. הרגשתי כאילו חזרתי הביתה.
באופן לא מפתיע אמא חיכתה לנו על המרפסת הקדמית והתהלכה הלוך ושוב ללא מנוח עד שהבחינה בנו ואז רצה למכונית. היא עטפה אותנו בחיבוק והרעיפה עלינו נשיקות. היא הייתה מאושרת שבאנו הביתה. גם קודה, כלבת הרועים האוסטרלית שלנו הייתה מאושרת וקיפצה עלינו מקשקשת בזנבה ללא מעצור.
אמא הכינה לנו אוכל וקשקשה בלי הפסקה. זה היה נפלא. פשוט נפלא.
אמא הכינה עוגות ומאפים וכריכים. אני וברואר התמלאנו עד אפס מקום. אחר כך פרשנו לחדרים שלנו. אבא כבר העלה את המזוודה והתיקים שלי ואני רק הייתי צריכה לשכב על המיטה שלי ולנוח. החדר שלי היה בדיוק אותו דבר כפי שעזבתי אותו. הקירות היו צבועים בצבע לבנדר עדין מאוד ועליהם היו תלוים תמונות משפחתיות, לוחות השראה משעם בנושאים שונים החל מאומנות עד לנסיכות דיסני. על השידה והמיטה שלי היו עשרות בובות פרווה צבעוניות. בדיוק כמו שזכרתי ואהבתי.
הוצאתי מהכיס שלי את הטלפון וסוף כל סוף התפניתי להדליק את המכשיר ולבדוק מה קרה בזמן שחזרתי הביתה. מיד הודעות האירו את המסך.

טליה:׳טיסה נעימה אחותי!׳
טליה:׳מקווה שנחתת בשלום! אל תשכחי את העוגיות שהבטחת לי!׳
טליה:׳❤️❤️❤️׳

איזבל:׳את כבר חסרה לנו, דידס! תעשי חיים משוגעים. אנחנו רואות הייסקול מיוזקל ומראות הערכה לזאק אפרון כמתבקש! אוהבת אותך 🩷׳

קונרד ג׳וסט:׳מקווה שהייתה לך טיסה נעימה. אל תלכי לאיבוד בטקסס׳
קונרד ג׳וסט:׳ותהני מהמסיבה הזו, זה מגיע לך׳

טרייס אלכסנדר:׳בטקסס עושים הכל בגדול, לא? אז תהני לך בגדול לפני שחוזרים לבחינות סוף סמסטר דידי׳
טרייס אלכסנדר:׳ואל תשכחי את האוכל שהבטחת לי׳

לדג׳ר:׳אם את צריכה אותי אני כאן׳

מצמצתי בעייני שוב ושוב. ההודעות של כולם היו מעודדות ונחמדות ואיחלו לי שהות נעימה וליהנות מהחזרה הביתה ואז... ההודעה שלו. כאילו הוא ידע בחושים מחודדים כמה אני חוששת שמשהו הולך להשתבש. חיבקתי את דוב הקוטב הלבן שלי ולא יכלתי להתיק את עייני מהמילים שלו. הוא כאן בשבילי, אם אני אצטרך אותו. כמו שאני הייתי בשבילו כשהוא היה חולה. המילים שלו כיווצו את ליבי וסיחררו את מחשבותיי עד שסוף כל סוף הצלחתי להרדם. וגם כשעצמתי עיינים הוא היה הדבר היחיד שחשבתי עליו.