Loving no. 23 (penwiil players 2)

פרק 12

פרק 12-
דידי-
השבוע היה... מוזר בלשון המעטה. רשע טהור התנהג לא כהרגלו. הוא לא עקץ או התנהג באנוכיות והוא אפילו לא צחק על האומנות שלי. הוא הגיע בזמן, עשה כל מה שאמרתי לו בלי להתווכח ואז הוא הזמין לנו אוכל וישבנו על שמיכה שהוא הביא שהייתה רכה להפליא ודיברנו. בפעם הראשונה הייתי בהלם. רשע טהור ידע לנהל שיחה. הוא הזמין לנו טאקו בל ומשקה ברד מאונטין דו. הוא בחר באופציה דיי בריאה ודלת קלוריות יחסית למזון מהיר ואילו אני התפרעתי כי הבטן שלי קרקרה ולא הספקתי לאכול כמו שצריך באותו היום. ואז כשהאוכל הגיע פתאום הרגשתי תחושת מודעות מוגברת. הבוריטו הכפול ותוספת הנאצוס הרגישו מוגזמים. לא ידעתי אם כדאי לי לאכול לידו. אם הוא יביט בי בשיפוטיות כמו שאנשים עשו לא פעם כשאכלתי משהו לא בריא בפומבי? אם הוא יחליט להגיד משהו ציני ומגעיל? אם הוא פשוט ישפוט אותי בלב?. ידעתי שדעתו לא צריכה להיות חשובה ושאני צריכה להפסיק לדאוג לגביו אחרי מה שהוא עשה לי כשטיפלתי בו. אבל בתוכי חוסר הביטחון והמודעות העצמית החלו לגבור. בדרך כלל השתלטתי עליהם מהר וידעתי לנווט את זה לכיוון אחר אבל יש אנשים שאיתם זה היה לא פשוט בכלל. איתו. הוא פתח את המכסה של קערת הבריאות שהזמין עם אורז, עוף, שעועית מקסיקנית ואבוקדו והתחיל לאכול. אני כירסמתי בקשית הפלסטיק של השתיה ולא נגעתי באוכל. אחרי כמה דקות הוא הניח את המזלג שלו.
״את לא אוכלת״ הוא ציין.
״אני... הממ...״
״אל תגידי שאת לא רעבה כי זה שקר״ הוא קבע.
והוא צדק. גוועתי ברעב אבל לא ידעתי אם כדאי לי לאכול לידו.
״אני אוכלת״ לקחתי נאצו אחד ונסיתי לכרסם אותו בעדינות. הבטן של קירקרה.
״מה העניין?״ הוא הרים גבה ועיניו היפות התמקדו בי.
״אני צריכה שתבטיח לי משהו, טוב?״
הוא הנהן.
״אל תזרוק אף הערה על איך ומה שאני אוכלת, טוב?״ שיחררתי את המילים מהר כדי שלא אוכל להתחרט לפני שאמרתי אותן.
הוא מצמץ והסתכל עליי כאילו הוא לא בדיוק מבין למה אני מתכוונת.
״למה שאעשה את זה?״ הוא שאל.
״אתה רשע טהור. אתה לא צריך סיבות כדי להעליב אותי או את מה שאכפת לי ממנו״ הזכרתי לו.
הוא נשך את שפתו בחוזקה וצל של משהו שדמה לחרטה חלף על פניו. ואז הוא פתח את העטיפה של הבוריטו שלי והושיט לי אותו.
אני נגסתי בו. אכלתי בשקט. הוא התרכז באוכל שלו.
״אם יכלת להיות כל חיה באיזו היית בוחר?״ נסיתי להפיג את השתיקה.
הוא הרים אליי את מבטו ונראה כאילו הוא תוהה בינו לבין עצמו מתי נפלתי על הראש ובכל זאת הוא ענה.
״כלב. כזה שהוא מרכז החיים שלי הבעלים שלו. זה נראה לי כמו אופציה טובה״.
״לא היית רוצה להיות משהו אקזוטי יותר? אולי דוב קואלה או קאפיברה?״
״לרוב דובי הקואלה יש כלמידיה, תפוזית וקאפיברות נטרפות על יד כמעט כל חיה בסביבה. אז לא תודה״ הטון שלו היה מרוסן אבל עדיין מלא התנשאות כהרגלו.
״מחלות מין וטרף קל, הבנתי אותך. כמה מטבעות יש באוסף שלך?״
״62. את תמיד שואלת שאלות רנדומליות כשאת לחוצה?״ הוא תהה ולגם מהמשקה שלו.
״לפעמים״ הודיתי.
״תני לי לשאול אותך משהו״ הוא נשען על הקיר ושפתיו היפות נמתחו לחיוך מרומז.
״אוקיי...״
״למה אכפת לך מה אני חושב על מה שאת אוכלת?״
לא צפיתי לשאלה הזו. בכלל לא צפיתי לכל מה שקרה באותו היום.
״אני פשוט לא אוהבת שאנשים רשעים אליי. כבר חוויתי את זה מספיק. והלשון שלך חדה מספיק, אלוהים יודע״ משכתי בכתפיי.
״כן הקטע של רשע טהור וכל זה״ הוא הנהן.
״הייתי שואלת אותך מה הבעיה שלך אבל אני כבר יכולה לנחש״ זה הפיל בחנות החרסינה הארורה. האבא הזה שלו.
״תפסיקי להתעסק בי כל כך... אני עוד אחשוד שאת אובססיבית אליי או משהו״.
זה גרם לי לצחוק. גם הוא צחק.
אחר כך סיימנו לאכול והמשכנו לעבוד על הקיר עם הציור של הטקסטורות.
הוא ליווה אותי למכונית שלי. השבוע המשיך באותה אוירה כמעט מפויסת. נאלצתי להודות שדיי נהניתי מהישירות ומחוש ההומור הגיע מעוות שלו. הוא סיפר לי על המקומות שבהם ביקר בעולם. זה היה נשמע אקזוטי והופתעתי איך ההורים שלו הרשו לו לטוס עם אומנת בגיל כל כך צעיר. הוא אפילו ניסה ללמוד איך לצייר ובסוף השבוע הוא כבר התחיל להיות דיי בסדר בציורים פשוטים עם כל מיני טיפים וטכניקות. אני ציירתי אותו שוב. היום הוא היה לבוש בגופית סבא לבנה, מכנס ספורט ירוק ולבן וכובע מצחיה לבן. הוא צבע כמה מסגרות שיהיו חלק מקיר הטקסטורה שלי וזרועו התקפלה תוך כדי תנועה מגלה שריר ראוותני. אני שרטטתי אותו. הוא עדיין היה שחור ולבן אבל הבגדים שלו היו בצבע והעיניים שלו היו בצבע גם הן.
״מה אתה אומר?״ סובבתי לעברו את בלוק הציור.
״הוספתי לי קצת צבע. אני אוהב את זה״ הוא ענה בכנות.
״הנה אני אקדיש לך אותו... לרשע טהור הפעם הוספתי קצת צבע לקדרות הטבעית שלך. אין צורך להודות לי. בידידות, תפוזית״.
״זו ההקדשה הכי ארוכה ומגוחכת ששמעתי״ הוא נחר בבוז.
״אתה יודע מה מגוחך?״
״מה?״
״הדרך שבה גרמת לשחקן מהקבוצה היריבה במשחק אתמול לאבד את קור הרוח שלו ואז לנסות לתקוף אותך רק כדי שהוא יגמור מרוסק על הקרח כשחמקת ממנו״.
״ראית את זה?״ הוא נשמע מופתע.
״כן. למדתי למבחן וראיתי את זה בשידור חי באתר של מחלקת הספורט״ הודיתי.
״אז צדקתי. את באמת אובססיבית אליי, אה?״ החיוך שלו היה שחצן ומתגרה.
״נראית לחוץ לפני כן. הייתי בטוחה שתפשל והיה בא לי לחגוג את זה״ החזרתי לו.
״אוי תפוזית את שקרנית גרועה ואת לא רשע טהור כמוני״ הוא הניד בראשו וחיוך ננסך על שפתיו.
הייתי חייבת להודות שהחיוכים שלו היו יפים. הוא כמובן נותר קשה ותמיד עם עננה של קדרות וקוצים שלופים למתקפה אבל הוא גם חייך. וצחק. והכניס אותי טיפ טיפה לעולם שלו. להכיר את לדג׳ר לויד היה קסום וגם קצת (טוב הרבה מפחיד). הוא אהב צבעים חיים כמו ירוק, כחול וחום, הוא לא ויתר לעצמו אף פעם וניסה לעשות הכל בשלמות ודייקנות, היה לו חוש הומור מעוות והוא אהב ממים מתוחכמים, הוא הבין בנושאים מסובכים כמו הנדסה וחשבון דיפרנציאלי ופיזיקה, הוא אהב הוקי עד לשד עצמותיו, הוא אהב קפה בלי סוכר ועוגיות עם קינמון ושיבולת שועל. הוא אהב ספרים על היסטוריה אירופאית ושירה קלאסית, הוא היה צופה מושבע של תוכניות פשע ומשטרה, הוא אהב לשמוע רוק קלאסי וזמרים מיושנים, הוא תמיד הזמין אוכל ולא נתן לי לשלם, היה לו צחוק נדיר ויפה כל כך, הוא תמיד היה חד מספיק כדי לקלוט טעויות שעמדו להתרחש בזמן אמת, הוא היה מסוגר ובכל זאת העז לפתוח פתח קטנטן באחד החלונות שלו בשבילי. זה אומנם היה מעט מאוד אבל זה הרגיש כמו עולם שלם. אני ידעתי שלעיתים אני רגשתי יתר על המידה, ספר פתוח עד לרמה מזעזעת אבל אף פעם לא היה לי אכפת. איתו זה היה אחרת... זה הרגיש כאילו אסור לי לתת לו פיסות ממני כי בבוא היום הוא פשוט יקח את כולן ולא תהיה לי דרך להחזיר אותן.
״אני יכולה להיות מרושעת, אל תדאג״ הבטחתי לו.
״אין לי ספק״ הוא גיחך.
״אל תגחך עליי. רק אתמול צרחתי על הספק שהעז להביא את הפרחים הלא נכונים למסיבה של ההורים שלי״ עמדתי מולו בעמידה נחושה עם ידיי על מותניי.
הוא בלע רוק בכבדות. לא היה לי מושג מה עובר לו בראש כשהוא מביט בי בעיינים גדולות וכהות. הלוואי שיכלתי לקרוא את המחשבות שלו כרגע.
״אני בטוח שרעדו לו הביצים״ הוא אמר לבסוף.
עמדתי לומר לו שהייתי מסוגלת לתלוש לו אותן דרך הטלפון אבל אז הדלת נפתחה ואל החלל צעד בביטחון צ׳אד קרפט. צ׳אד היה הסטודנט הנוסף שקיבל חדר תצוגה לפרויקט שלו. הוא היה מוכשר וגם אחד הבנים היותר שווים במחלקת האומנות. הוא היה גבוה, בלונדיני ועם קעקועים אבסטרקטיים לאורך זרעותיו שהוא בעצמו צייר. הוא היה קנבס אומנות והרבה אנשים התפעלו מזה.
״היי דידי״ הוא חייך חיוך חושף שיינים לבנות מושלמות.
״היי צ׳אד. באמת להציץ לי?״ צחקתי בשובבות.
״כן, קצת. מותר?״ הוא המשיך לחייך.
״מותר״ הנהנתי.
הוא נכנס פנימה והביט סביב על כל מה שהספקנו לעשות עד עכשיו. חיכיתי בסבלנות למוצא פיו. הוא אומנם היה סטודנט אבל הוא היה טוב במה שעשה.
״נחמד. למרות שלא הייתי משתמש בגופי תאורה מסובכים כאלה, זה מאפיל על החדר וציור הקיר? לטעמי הוא מיותר. ההשקעה בטקסטורות יכולה לבוא בדרך מתוחכמת יותר. הציור זה לא בדיוק הצד החזק שלך. הייתי אומר שהוא גם לא ממש יפה, דיי ההפך למעשה״ הביקורת שלו הייתה קטלנית.
הוא לא אמר אותה בטון מרושע או משהו כזה. הוא אפילו נשמע רגוע, דיי נחמד. אבל הוא קטל אותי. הרג אותי ברכות.
״ומי נתן לך את התואר מבקר אומנות?״ קולו החד של לדג׳ר הדהד בין הקירות.
״סליחה?״ צ'אד הפנה אליו את מבטו.
״סלחתי. ואני לא חושב שמישהו עם קעקועים שנראים כאילו ילד בן 5 עם פיגור שכלי צייר אותם יכול לומר משהו על היצירת אומנות האמיתית שמולנו״ לויד נעמד לפניו בלי למצמץ.
פתאום צ'אד הפך לנמוך בהשוואה ללדג׳ר והוא נתן לו להתכווץ ולקחת צעד אחורה.
״עם כל הכבוד אני לא חושב שבריון כמוך יכול לדעת את ההבדל בין אומנות לבין... משהו כזה...״ צ'אד לא נסוג לאחור.
״הבריון הזה״, לדג׳ר הצביע על עצמו,״יודע יפה מאוד להבדיל בין צבוע פלצני שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת לבין בחורה שעובדת יום וליל כדי לעשות משהו שלא יהיה רק יצירת אומנות אלא גם משהו יותר משמעותי מקשקושים שנראים רע במקרה הטוב״.
לדג׳ר נתן לצ׳אד את אחד המבטים שלו שגרמו לבן אדם להרגיש כמו גרגר חול בלתי משמעותי על החוף. קצת ריחמתי עליו. וקצת... טוב... נדלקתי. משהו בבטן שלי התחיל לרתוח. הוא הגן עליי. הייתי חייבת להודות שזה סקסי בטירוף. וגרם לעלבון של צ׳אד להראות כמו משחק ילדים.
״חבל שאת לא מעמידה במקום את החבר שלך, דידי״ צ'אד הפנה את מבטו אליי.
״שמענו אותך מספיק, עוף מפה״ לדג׳ר הצביע על הדלת.
״אתה מסלק אותי? ברצינות?״ צ'אד גיחך ושוב פנה אליי להצלה.
אבל לא רציתי להציל אותו. האומנות שלי הייתה יפה והייתה הביטוי העצמי שלי. ולא אתן לו להוריד אותי למטה.
״כן״ הטון של לדג׳ר היה חד משמעי.
צ'אד עמד שם עוד כמה שניות לפני שהוציא נחרה יבשה ומיהר לברוח עם הזנב בין רגליים.
״אידיוט״ לדג׳ר סינן אחר שטרק את הדלת אחריו.
״אומנות היא סובייקטיבית״ הזכרתי לו.
״אומנות יכול לבקר רק מי שיש לו יותר מחצי תא של מוח״ לדג׳ר משך בכתפיו השריריות.
״אני חייבת לציין שזה היה ממש סקסי איך שהגנת עליי, תודה״ לא יודעת מה השתלט עליי שהתרוממתי על קצות אצבעותיי ונישקתי בחיבה גלויה את לחיו.
״הממ... יש לנו עוד הרבה מה להספיק. חייב לבזבז את הזמן״ הוא אמר בקול חנוק ופנה שוב לעמדת העבודה שלו.
אני רק חייכתי. מה קורה לי איתך לדג׳ר לויד?.