Loving no. 23 (penwiil players 2)

פרק 21

פרק 21-
לדג׳ר-
״בבקשה, אני חושבת שהצמיד יצא יפיפה... הבחורה שתקבל אותו ברת מזל..״ המוכרת מאחורי הדלפק בחנות התכשיטים חייכה חיוך רחב ופתחה את קופסאת הקטיפה השחורה המלבנית שבתוכה נח הצמיד שהזמנתי בהזמנה אישית לפני כמה ימים.
בחנתי את התכשיט העדין שנח על כרית הקטיפה. צמיד עשוי חוליות זהובות זעירות שהובילו ליהלום כתום בצורת טיפה שבצדדיו עוד שני יהלומים עגולים קטנים יותר. התכשיט באמת היה יפה ובדיוק מה שהזמנתי. הדבר היחיד שחשבתי עליו כשהזמנתי אותו היה היא. הוא היה דיי יקר בגלל היהלום הכתום אבל אם היה פלוס אחד בלהיות הבן של אבא שלי היה קרן הנאמנות המפוצצת שלי שנפתחה ביום הולדתי.
״תודה״ הנהנתי.
היא לקחה את זה כאישור וארזה לי את הצמיד בשקית יפה ויוקרתית. אני יצאתי מהחנות ונכנסתי לרכב שלי. היום היה הלילה הגדול של דאלאס. ההצגה של פרויקט הגמר. אתמול הקבוצה עלתה לרבע הגמר של הפרוזן פור. לפני המשחק הייתה לנו שיחה עם שחקן מקצועי. זו הייתה מן מסורת שפיתח המאמן פורטר. בשנה שעברה מי שהגיע לעשות לנו שיחת מוטיבציה והשראה היה לוק פרקינס. הוא עמד מולנו כמו טווס גאה וסיפר לנו על השנים שלו בפנוויל ונתן לנו טיפים לניצחון, זרק בדיחות פה ושם וענה על שאלות. השנה המאמן פורטר ביקש מאבא שלי לבוא לדבר עם הקבוצה. כולנו התאספנו בחדר התדריכים המפואר. האוירה הייתה נרגשת. אנשים הסתכלו בסרטונים ישנים של אבי, ניתחו מהלכים שנעשו לפני שנים והיללו משחקים אגדיים שהוא היה חלק מהם. הוא פגש אותי כבר לפני כן בחנייה. הייתה לנו שיחה קצרה ולא מאוד מלבבת. הוא נזף בי על המשחק האחרון, התלונן שוב על כך שאני נותן לקונרד לגנוב את ההצגה ונשף ברוגז כשנראיתי אדיש למילים שלו. כשהוא נכנס לחדר מחיאות כפיים סוערות שטפו את האולם. אבא חייך חיוך רחב ונראה כמו שחקן הוקי אגדי. מי שלא הכיר אותו היה לטעות ולחשוב שהוא מודל לחיקוי ודמות להערצה. רבים מהיושבים באולם אכן חשבו כך. הוא היה טוב בשקרים ורמאויות והעמדות פנים. היחדים שנראו פחות מתלהבים היו טרייס ומיק. מיק ישב לצידי בפנים חתומות וזרועות משולבות. תהיתי מה קרה לו... רק לפני כמה שבועות הוא חפר לי להביא לו חתימה וכל השיט הזה. כתמיד הוא היה כריזמטי ופתח בסיפור מעורר השראה שסיפר כבר מיליון פעמים בתוכניות אירוח וכו׳, אחר כך הוא עבר לחפירה על הקבוצה ועל הזמן שלו כאן בתור שחקן ואז הוא נתן טיפים על המשחק ואז סיים בשאלות. הוא ענה בסבלנות ופירוט והחליף בדיחות משועשעות עם חברי הקבוצה. אחר כך הגיע זמן הסלפי והחתימות. כולם קפצו על ההזדמנות לדבר ולפגוש מקרוב את האיש שכיכב על המסך שלהם. אני נותרתי במקומי. כך גם מיק.
״חשבתי שאתה מעריץ את לואיס לויד״ פניתי למיק.
״גם אני חשבתי ככה״ הוא משך בכתפיו.
״מה קרה?״
מיק לקח נשימה עמוקה ומבטו התמקד בידיו שנחו בחיקו כשדיבר לבסוף.
״שמעתי חלק מהשיחה במגרש החניה. זה כל כך דפוק, לדג׳. כל כך פאקינג דפוק. אם לא היית בקבוצה הזו אנחנו בחיים לא היינו מנצחים. איך הוא יכול לדבר ככה?״
הדם בוירדי קפא. הסוד התגלה שוב. עוד מישהו שידע כמה עלובים היחסים בנינו. כמה אבא שלי חושב שאני אפס, פתאטי וכלומניק. מנגנון ההגנה הנושן שלי נכנס לפעולה אבל אז התאפסתי על עצמי. היה ברור שמיק לא בצד שלו. לא הייתי צריך לירוק לעברו מילים קשות או להרחיק אותו מעליי.
״אל תיקח את זה קשה, מיק. לא כל הנוצץ זהב. אני יכול לסמוך עלייך שתשמור על זה בנינו?״
מיק הנהן בהחלטיות. נשארנו לשבת שם עד שהחרא הזה נגמר. ליוותי את אבא לרכב. הוא לא אמר הרבה כנראה כל העמדת הפנים שאבה ממנו אנרגיה אדירה. כשהוא נעלם לו הרגשתי שהצלחתי לנשום שוב.
התכוונתי לא לחשוב עליו עד שנצטרך להתאסף לארוחת הערב החגיגית לכבוד יום ההולדת של אמא שעמדה להתקיים למחרת בערב.
ידעתי שהערב הזה יהיה עמוס אבל סירבתי להחמיץ את הצגת הפרויקט של דידי. ידעתי כמה הוא חשוב לה וזה אמר שזה חשוב גם לי. עבדנו עליו יחד ואני חושב שהוא יצא מדהים. אני אצטרך למהר אבל לא היה לי אכפת. נתתי גז והגעתי הביתה במהירות. השאר כבר היו מוכנים בסלון והייתה המולה שלמה. אני כהרגלי התעלמתי מהם ומיהרתי להתארגן. חולצה שחורה מכופתרת, מכנס שחור אלגנטי וסניקרס שחורות. ברגע האחרון החלטתי להוסיף חגורה בצבע ירוק כהה רק כדי לשבור את השחור וגם בשביל שתהיה נקודה של צבע, בשביל דידי.
הגעתי לחדר התצוגה דקות לאחר מכן. האנשים שהגיעו לראות את התצוגה והמרצים כולל פרופסור ארווין כבר התחילו לזרום פנימה. אני נכנסתי ושוב נדהמתי ממה שהיא יצרה במשך שבועות ארוכים. החדר הפך מחלל ריק ועירום ליצירת אומנות רב מימדית שנוגעת בכל החושים. צבעים עזים, צורות ומשחקים של אור וצל. טקסטורות מרתקות וציור קיר מלא בפרטים שמשכו את העין. הייתי גאה בדידי ובעצמי. מסביב אנשים התפעלו בגלוי וצילמו תמונות. אני עקבתי במבטי אחר האנשים שמילאו את החלל עד שמצאתי אותה. היא עמדה באחת מפינות החדר ודיברה עם פרופסור ארווין כשזרועה משולבת בזרועה של טליה. היא לבשה שמלה יפיפה בצבע כתום שהתאימה לה כמו כפפה ליד. בניגוד לבת הדוד שלה שנראתה בשמלה הכתומה כמו מקל ציטוס עקום היא נראתה מדהים. התלתלים הזוהרים שלה מסגרו את פניה והיא אופרה בקפידה אך בעדינות. לא יכלתי שלא לדמיין מה היה קורה אם הייתי מסכים לבקשה שלה. כהרגלו הזין שלי התעורר לחיים וניסה לעודד אותי לעשות משהו שלא הייתי אמור להעלות על דעתי.
ניערתי את ראשי יחד עם הרעיון הטיפשי. רק עמדתי במקומי והבטתי עליה. היא ופרופסור ארווין סיימו לדבר והיא וטליה חייכו חיוכים רחבים ומאושרים והתחבקו בהתרגשות. כנראה זו שיחה טובה. ואז היא הבחינה בי. היא מיד ניגשה אליי. טליה הזעיפה פנים אבל היה לי אכפת. ניגשתי אליה ונפגשנו באמצע הדרך.
״אוי רשע טהור אתה פה״ היא מפתיעה אותי בחיבוק וריחה המתוק חודר לנחירי וזורם בדמי.
הגוף שלה רך וחם כנגדי וכל חושיי מתחדדים ומשתוללים. אני מחבק אותה חזרה.
״זה הולך טוב, אה?״ אני מנסה להישמע רגיל.
״פרופסור ארווין אהבה את זה״ היא אישרה.
״אני שמח לשמוע... הבאתי לך משהו קטן כדי לציין את התוצאה המוצלחת של העבודה הקשה שלך״ הושטתי לה את השקית.
היא נראתה דיי המומה לכמה שניות אבל לקחה את השקית בסופו של דבר.
״לא היית צריך״ היא נשמה נרגשת.
״אבל רציתי״.
היא רק חייכה ועיניה החתוליות נצצו. הבטן שלי התהפכה. היא הוציאה את קופסאת הקטיפה ופתחה אותה. אצבעותיה נגעו בעדינות בתכשיט בהזמנה אישית.
״אתה מטורף, לדג׳ר לויד... זה בטח עלה לך הון עתק״ היא הנידה בראשה ואז הרימה אליי זוג עיינים אסירות תודה.
הזין שלי שוב התחיל להתלהב כמו מעריצה של וואן דיירקשן ב- 2014.
״זה מגיע לך, תפוזית. הנה אני אענוד לך אותו״ לקחתי את הצמיד וענדתי אותו בזהירות מפרק ידה.
חיוך בלתי נמנע עלה על שפתיי כשמשהו שאני נתתי לה היה עליה. זה היה אינסטינקט.
״זה יפיפה פשוט... אין לי מילים״ היא הרימה את ידה בוחנת את התכשיט הנוצץ תחת האור הבוהק של גופי התאורה שמעלינו.
״זה מתאים לך״.
היא לקחה לפתע את ידיי בידיה ועמדנו זה מול זה באמצע החדר השוקק. פתאום חום כיסה את צווארי וליבי הלם כאילו סיימתי לרוץ ריצת מרתון.
״זה לא היה קורה בלעדיך. תודה, לדג׳ר. תודה על הכל. אני יודעת שזה היה לא קל, לשנינו. ושלקח לנו זמן להגיע לנקודה הזו אבל... אני שמחה שהכרתי אותך ואתה בחיים שלי. פשוט תודה.״
מילותיה החמות הדהדו בתוכי וריפאו פצעים ישנים. תקווה שלא הרגשתי שנים החלה לצמוח שוב. משהו שהיה נעול בתוכי בעיקשות החל להפתח. הרגשתי טוב. טוב מכפי שהרגשתי זה שנים.
״תודה שסבלת אותי. אני יודע שאני...״
״לא. אתה בסדר גמור. מי שגרם לך לחשוב שאתה לא מספיק טוב או ראוי או לדאוג להרחיק ממך את כולם הוא פאקינג אפס. אתה בסדר גמור, הבנת?״
בלעתי את רוקי בכבדות אבל הנהנתי. היא חייכה ונישקה את הלחי שלי.
״דידי!״ לפתע טרייס הופיע וחיבק את דידי חיבוק חזק.
״טרייס! כמה טוב שאתה כאן!״ דידי חיבקה אותו חזק חזרה בזמן שהוא הרים אותה בקלות וסיחרר אותה כמו נסיכה.
״את מטורפת, ילדה! איך עשית את הדבר היפה הזה?״ עייניו נצצו כשהוא הניח אותה והחווה סביב על החדר שהיה יצירת אומנות רב מימדית.
״מה אומר? אני מוכשרת, ילד״ היא חייכה חיוך גאה ויפיפה.
״אני מזמין אותך למשקה, מה את אומרת?״
עיניה של דידי נדדו אליי בשאלה אילמת. אני הנהנתי. מגיע לה לחגוג. להינות עם האנשים שהיא אוהבת אבל לא אהבו אותי.
״בוא נזוז״.
הם התרחקו ממני ואני הצצתי בשעון. אם רציתי להגיע בזמן לבוסטון הייתי צריך לצאת בדקות הקרובות. הוצאתי את הטלפון ושלחתי לדידי הודעה. אחר כך החלטתי שאני רוצה לראות את חדר התצוגה של האידיוט שהעז להעליב ולמתוח ביקורת על האומנות של דידי. ניגשתי אל חדר התצוגה שלו שהיה כמעט ריק. המקום כוסה בקווים השחורים האבסטרקטיים המכוערים שעיטרו גם את זרעותיו. באמצע המקום היה פסל מט ליפול עשוי כנראה עיסת נייר וצבוע בשחור. הצורה שלו הייתה לא ברורה. ועליו נח אגרטל לבן עם ורדים נובלים. אני חייב לומר שזה היה מאוד מכוער. לא שהיה לי ספק שהסנוב האידיוט בחיים לא יתעלה על דידי. אבל זה גרם לי לחייך. יצאתי לדרך בלב קליל לקראת מה שידעתי שהולך להיות ערב לא ממש נעים. הנסיעה לבוסטון הייתה קצרה מידי לטעמי אבל ידעתי שאני חייב לעמוד בזה לפחות לשעה הקרובה. המארחת בכניסה קיבלה את פניי בחיוך פלסטיקי צבוע באדום והובילה אותי לשולחן באיזור הויאיפי בקומה השנייה שהשקיף על הקומה התחתונה. המשפחה שלי כבר ישבה סביב השולחן. אבא לבוש חליפה שחורה ועניבה בצבע אפור, אמא ולין בשמלות שחורות מהוגנות. כולם תלו בי את מבטם כאילו פלשתי לרגע פרטי. לא היה לי אכפת. התיישבתי ליד לין מול אבא.
״איחרת״ אבא ציין בטון שטוח.
״היו פקקים״ שיקרתי.
״זה בסדר, לואיס. הגענו לכאן רק לפני כמה דקות״ אבא הניחה יד עדינה על זרועו של אבא.
״שיהיה. גם ככה הוא לא עושה שום דבר נכון״ אבא נחר בבוז.
אמא שלחה לעברי מבט מתנצל כאילו היא אחראית לחרא שיוצא לבעלה מהפה. תמיד מתנצלת בשמו, מנסה לתרץ, מנסה לתקן מה שהיא לא שברה ולא הצליחה למנוע ממנו לשבור.
הסטתי את מבטי ממנה אל הכיסא הריק בצד השולחן. הכיסא של אל ג׳יי. אחי המוצלח והיפה והגדול מהחיים. כיסא שתמיד ישאר ריק.
״תרצו לפתוח ביין?״ קולה של המלצרית ריחף באויר אבל הראש שלי לא היה פה.
ההורים ולין דיברו אבל הקולות שלהם היו הדים רחוקים. הזמנתי משהו לאכול. אמא סיפרה על עמותת הצדקה שלה ועל חוג הפילאטיס עם שיגעון הספורטיבי האחרון והטרנדי, לין דיברה על הטורניר הקרב והבא והאולמפידיה. אבא כרגיל הזכיר לה שהרוסייה והספרדייה כרגע מובילות עליה והיא מודרגת ׳רק׳ במקום השלישי בעולם בקטגוריה שלה. כאילו שזה דבר רע. היא הייתה פאקינג אלופה בטניס והוא הסתכל עליה כאילו הייתה איזה לכלוך תחת נעליו. היא השפילה את מבטה לסטייק היקר מידי שבטח הרגיש כמו גומי חסר טעם. אני סתמתי את הפה כי לא התחשק לי לשמוע אותו. לא רציתי שיזהם את המילים של דידי. הצצתי מהמרפסת הגבוהה שבה ישבנו באיזור הוי איי פי. ואז נשימתי נעתקה. היא ישבה שם. באחד השולחנות כשמולה בחור שבחיים לא ראיתי. היא צחקה ממשהו שהוא אמר ואגרופי נקמץ אוטומטית. פאק. מי האידיוט הזה?!.
נעצתי את המזלג שלי באגרסיביות ובחוסר תשומת לב בתפוח האדמה על הצלחת שלי. מבטי עקב אחרי כל תנועה, על צחוק, כל הטיית ראש, כל נגיעה בשיער ואחד בשני. ואז היא קמה והלכה לכיוון השירותים. זה היה הרגע שלי. ידעתי שזה פאקינג סטוקרי אבל לא היה לי אכפת.
״אני הולך להתפנות״ לא חיכתי לתגובה לפני שקמתי ומיהרתי לשירותים.
חיכתי בסבלנות במסדרון שהוביל לשירותי הנשים והגברים. ההמתנה הייתה מורטת עצבים אבל לבסוף היא הופיעה. עדיין לבושה בשמלה הכתומה היפה שלה ועדיין נראית יותר מידי טוב.
״לדג׳ר... מה אתה עושה כאן?״ גבותיה התכווצו בשאלה.
״ארוחת ערב ליום הולדת של אמא שלי. שלחתי לך הודעה.״
״איזה צירוף מקרים״ היא חייכה אבל אני נשארתי קפוא במקומי.
״מה את עושה כאן?״
מיד סומק הציף את לחייה. ידיי נקמצו לאגרופים מאחורי גבי. מבטי היה ממוקד בה והיא ניסתה לחמוק ממבטי אבל לא נתתי לה.
״המממ... לקחתי את העצה שלך, רשע טהור. אני ומייקל דיברנו בטינדר כמה ימים. והלילה חשבתי שזה יכול להיות הלילה. פשוט להיפטר מזה והכל״.
ציפורניי התחפרו בכפות ידי ככל שאגרופיי התהדקו. היא הולכת לשכב עם היצור הזה? לתת לה את הפעם הראשונה שלה??. הזין שלי הביע מחאה והזכיר לי כמה טיפש ויהיר הייתי בשיחה ההיא. סקס זה לא ביג דיל. לא ביג דיל בשבילי. אבל בשבילה זה היה אחר. היה מגיע לה יותר. היה מגיע לה מישהו שידע והכיר אותה. מישהו שאכפת לו. שלא יכאיב לה. שלא יגרום לה להרגיש לא בנוח. שיכבד אותה. שיתן לה כל מה שהיא צריכה. שלא יגרום לה להרתע מסקס או לחשוב שזה דבר איום ונורא. לא יכלתי לסמוך על המייקל הזר הזה. ׳אנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד!׳ הזין שלי הדגיש. לקחתי החלטה ונשימה חדה.
״כן״ המילה יצאה מפי בביטחון מלא.
״כן, מה?״ היא הרימה אליי מבט מבולבל.
״אני ואת. אנחנו הולכים לעשות את זה. אני אשכב איתך.״
היא נאלמה דום והסתכלה עליי כאילו השתגעתי.
״תני לי רבע שעה. תיפטרי ממנו וחכי לי בחוץ. טוב?״
היא הנהנה. אני נשקתי ללחי שלה ומיהרתי לחזור לשולחן עם תוכנית בראש. אין סיכוי שמישהו אחר יקבל את הפעם הראשונה שלה. לא אם זה תלוי בי.