Loving no. 23 (penwiil players 2)

פרק 15

פרק 15-
לדג׳ר-
הפסדנו. בדקות הראשונות של המגרש כשהקפטן של הקבוצה היריבה שלח לעברי מבט מתגרה סימנתי אותו כמטרה. זרקתי לו בדיוק שני משפטים מתחת לאף וברגע אחד השחצנות הפכה לאגרסיה מגושמת. הוא הסיט אותי לקרב על הקרח והמאמן פורטר הוציא אותי מההרכב. ישבתי על הספסל עם לסת רוטטת מכאב וחצי גוף מוכה אחרי שהתרסקתי על הקרח. המחליף שלי היה חולה בבית ולכן המאמן הכניס את ליס רופר משנה א׳. רופר היה בחיתוליו, לא מוכשר מספיק ובטח שלא מאומן מספיק. איכשהו קונרד ולונגהורן הצליחו להחזיק את המשחק וגורסקי הצליח להדוף את מירב ההתקפות. סיימנו את החצי הראשון עם שתיים-אחת לטובתנו. ואז המאמן החזיר אותי. לצערי הכאב הסיח את דעתי, קונרד היה מותש מלהחזיק את המשחק על כתפיו ולונגהורן איבד את זה. טרייס באמת ניסה וגם השאר אבל זה היה אבוד. המשחק נגמר כשהם הצליחו לחדור את ההגנה שלנו שוב ושוב. השעון צלצל והפסדנו 3-2. המאמן פורטר נתן לנו שטיפה רצינית. אבל לא באמת הייתי שם כשהוא נזף בנו. בעוד שהשאר נראו מובסים והשפילו את ראשם אני אפילו לא מצמצתי. זה היה החלק הפאקינג קל. התקלחתי לאט בזמן שמסביב אנשים ניתחו כל צעד וצעד שגרם לנו להפסיד. לונגהורן נכנס בי ואמר שיש לי פה מלוכלך ושבגללי הכל קרה. אמרתי לו שזו לא אשמתי שבלעדיי הם לא שווים כלום כשהוצאתי בשבילם את הקפטן של הקבוצה השניה ואם הוא לא הצליחו לנצח אפילו שחצי מהמשחק הקפטן השני אפילו לא ראה קרח זו אשמתם. הוא המשיך לקלל אותי ואני פשוט טרקתי את הדלת של התא ושמתי מים כדי לחסום אותו ואת שאר רעשי הרקע. התקלחתי לאט והתעלמתי מהכאב שפעם בלסת ובחלק השמאלי של גופי. ידעתי שיהיו עליי חבורות אבל זה לא שינה כלום. הם יעברו עם הזמן. המילים שעמדתי לשמוע לעולם לא יחלפו. זה היה הקטע הכי קשוח... אם הוא היה מרים יד או מחטיף לי הייתי נעמד שוב מוחה את האבק מהבגדים, מתאושש וממשיך הלאה. זה היה עובר. אבל המילים נשארו ואף פעם לא עזבו. אף פעם לא התרפאו. כשיצאתי רוב האנשים כבר עזבו. מיק ישב על הספסל לבוש ואחרי מקלחת ועיניו היו עליי.
״מה?״ שאלתי אותו בטון חותך. לא היה לי סבלנות לחרא הזה.
״אתה צודק. לונגהורן חתיכת אפס. ההפסד עליו״ הוא לא מחייך כשהוא אומר את זה ונשמע כנה לחלוטין לפני שהוא אוסף את תיק הספורט שלו ויוצא מהמלתחות. הוא צריך מודל לחיקוי טוב יותר ממני.
אני מיהרתי להתנגב ולהתלבש ואספתי את הדברים שלי. מגרש החניה היה כמעט ריק ואני נכנסתי לרכב שלי. חיכתי בדממה. העיינים שלי היו עצומות והטלפון הדומם שלי חיכה בסבלנות ובמתח. הדקות התארכו והתארכו וכשהרשיתי לעצמי לחוש שביב של הקלה הצלצול החד מילא את חלל הרכב שלי. עניתי בצלצול השני. הטלפון היה צמוד לאוזני ורכנתי קדימה מצחי צמוד להגה המכוסה בכיסוי עור שחור.
הקול שלו זרם אליי. זיהם את דמי. חבט בליבי. שבר את נשמתי. מילים אכזריות יותר מסכין חדה ובכוונה כה חסרת רחמים. לא אמרתי מילה, לא היה טעם. הוא הכה בי ללא שמץ של מחשבה. מעטה הפלדה שלי לא נסדק ולא מתפורר ועדיין אני מרגיש שבא לי להקיא את נשמתי ולצאת מהעור שלי. פאקינג להשתחרר. כשהוא ניתק ושמעתי דממה לקחתי נשימה עמוקה. החזה שלי הרגיש חנוק וגופי היה נוקשה מאוד.
תשלח לה הודעה. האינסטינקט המיידי הזה מצליח להפתיע אותי ולזעזע אותי כאחד. תשלח לה הודעה. זה הרצון שלפתע פורץ מכל נים בגופי. אני עוטף את הטלפון שלי בידי וזיכרון בהיר חוצה את מוחי.
אל ג׳יי ואבא במטבח פנים אל פנים. אמא עומדת מאחוריי וידיה על כתפי כשמבקשות לרסן אותי ולאחוז בי קרוב אליה.
״אני לא מתחרט!״ אל ג׳יי התעקש גבוה אז בדיוק כמו אבא ורחב כמעט יותר ממנו.
״לא מתחרט?! ספגת פציעה שתשיב אותך על הספסל לחודשים! סיימת את העונה!״ אבא לא זז אפילו סנטימטר.
״חבר שלי עמד להפצע קשה! אני עצרתי את זה בגופי ולא אני לא מתחרט!״ הוא לא מצמץ.
״חבר?! ידעתי שלא הייתי צריך לתת לך להסתובב עם האנשים האלו! איזה מין רעיונות נכנסו לך לראש?? הדבר היחיד שחשוב זה לנצח! זה להשיג את המטרה שלך! להיות הטוב ביותר! שאתה תהיה הטוב ביותר לא מישהו אחר!!״ אבא חרק שיינים.
״אנחנו קבוצה, לואיס סניור! אם הם לא איתי אני לא יכול לנצח! תכניס לך את זה לראש!״ אל ג׳יי כבר אז לא קרא לו אבא אלא לואיס או לואיס סניור.
נזכרתי איך הייתי מתכווץ בכל פעם כשהוא קרא לו כך. כאילו הוא מרחיק את עצמו מהמשפחה הזו. הפעם לא הייתה שונה.
״אם תהיה זקוק למישהו אחר לעולם לא תוכל לנצח! תמיד תהיה לוזר עלוב! זה מה שאתה ילד! לוזר עלוב!״ אבא ירק באכזריות.
כתפי רעדו תחת מגעה של אימי. אל ג׳יי היה הגיבור שלי. בשנים האחרונות הבנתי שרק הוא הגיבור האמיתי שלי. לשמוע את הלוזר האמיתי צורח ככה על אחי היה מרתיח.
אל ג׳יי נסוג לאחור. מבטו ירד אל נעליו. ליבי צנח מטה.
״לך לחדר שלך ותביא את תיק הציוד שלך! קדימה!״ אבא נבח.
אל ג׳יי עשה כדבריו. הם הלכו. אמא בכתה. אני נסגרתי בחדר. שעות לאחר מכן העזתי לצאת החוצה לקחת מים מהמקרר. הופתעתי לראות שאל ג׳יי שכב על הרצפה במטבח. הוא היה לבוש במדי ההוקי שלו ופניו היו חיוורות. אבא לקח אותו לזירה. למרות שהיה פצוע. עיניו היו פקוחות והוא בהה בתקרה.
ירדתי על ברכיי לצידו.
״אל ג׳יי אתה בסדר?״
אחי שתק ולא אמר מילה. דקות ארוכות של שקט שגרם לליבי להתקמט.
״אתה לא צריך אף אחד, לדג׳ר. לבד. אתה פאקינג לבד״ קולו היה נמוך ואפל ופניו היו בתקרה.
הוא שבר אותו. נשכבתי לצידו ולא העזתי לומר דבר. פחדתי שהוא יגרש אותי. לא רציתי להיות לבד. אף פעם לא רציתי להיות לבד.
חזרתי למציאות שלי. הייתי ברכב שלי לבד. עם הטלפון שלי ביד. הלבד הדהד בתוכי ועשה לי רע. אף פעם לא רציתי להיות לבד.
לקחתי את הטלפון ולחצתי על שמו של אחי ברשימת אנשי הקשר.

אני:׳נזכרתי ביום ההוא ששכבנו על הרצפה במטבח בחושך. שאמרת לי שאני לא צריך אף אחד. אני אולי לא צריך אבל רוצה׳
אני:׳זה מגיע לי׳
אני:׳ומקווה שאתה גאה בי שאני מורד בו׳
אני:׳אני לא משפיל את ראשי בפניו. לא עכשיו.׳

ידעתי שאחי לא ישיב להודעות. הוא אף פעם לא השיב. כבר לא ועדיין הרגשתי כאילו סלע נגול מליבי. ואז גללתי ברשימת אנשי הקשר עד לתפוזית. התקשרתי אליה. חיכתי בנשימה עצורה בזמן שהטלפון צלצל. עוד צלצול ועוד צלצול ועוד אחד.
״לדג׳ר?״ מיד שמעתי שמשהו לא בסדר.
״מה קרה?״
״כלום״ היא שיקרה.
״את משקרת לי. אל תבלבלי לי את המוח. מה קרה?״
״לא משהו רציני. אמרו לי כמה דברים לא כל כך נחמדים. אתה מכיר אותי... רגישה מידי״ קולה רעד והיא משכה באפה.
״מה אמרו לך?״ לא הסכמתי לשחרר.
היא שתקה. כנראה מהרהרת אם כדאי לה לומר משהו. לבסוף אחרי שכבר חשבתי שהיא לא תאמר דבר קולה נשמע מעבר לקו.
״משהו על המשקל שלי וזה שאף פעם לא היה לי חבר. אבל אני בסדר. באמת. תכף אני אסיים לבכות ואשים את תחתוני הילדה הגדולה שלי, רשע טהור״ היא ניסתה להשמע קלילה אבל הרגשתי את המתיחות בקולה.
וההחלטה גמלה בליבי. זו הייתה החלטה פזיזה שכלל לא תאמה את העקרונות שלי אבל היום הרגשתי אמיץ. אמיץ מידי.
״תחזיקי מעמד תפוזית, טוב?״
״אל תדאג, אני אהיה בסדר״ היא הבטיחה אבל עדיין שמעתי את הדמעות בקולה.
״אני לא דואג... את זוכרת שאין לי לב בין הצלעות, נכון?״
צליל של צחוק זהיר נשמע מעבר לקו.
״אי אפשר לשכוח את זה, רשע טהור״ היא הבטיחה.
״עכשיו למחות את הדמעות ולחזור לשם. כל פעם שמישהו מעליב אותך רק תחשבי מה רשע טהור היה אומר ותעשי בדיוק את זה״.
״זה רעיון לא רע״ היא השיבה.
״יופי. לילה טוב.״
״לילה טוב״ היא הייתה זו שניתקה.
ואז אני הזמנתי כרטיס טיסה לטקסס. עוד הלילה.