Loving no. 23 (penwiil players 2)

פרק 2

פרק 2-
לדג׳ר-
ההורים שלי היו נשואים 27 שנים. הם הכירו ממש כאן, בקולג׳ בפנוויל. אמא למדה מדעי המדינה והייתה במסלול המהיר לוושינגטון, היא הייתה מבריקה ומלאת מוטיבציה. היא חלמה להיות הנשיאה האישה הראשונה של ארצות הברית ואני מאמין שהיא גם יכלה. אילולא היא פגשה את אבא שלי. הוא היה אתלט מצטיין, על המסלול המהיר לליגה המקצוענית ואנשים העריצו אותו כבר אז וסגדו לקרקע שעליה צעד. אמא הייתה במערכת יחסים ארוכת טווח עם בן של סנאטור שלמד איתה בכל הקורסים. היא כבר תיכננה עתיד שלם. ואז היא הגיעה למשחק הוקי כחלק מניסיון להיות מעורבת יותר ברוח הקולג׳ ולעודד את נבחרת הספורט הכי טובה בקמפוס. מישהו תיקל את אבא והוא כמובן התנער והתרומם תוך כמה שניות. הוא הרים את מבטו ליציע וראה את אמא שלי. היא הייתה יפיפה... בלונדינית עם עיינים כחולות גדולות ועור פורצן. הוא החליט שהיא תהיה שלו. לא היה אכפת לו שיש לה חבר או שהיא לא הייתה מעוניינת. הוא רדף אחריה. הקטין את בן הזוג שלה. גרם לה לראות רק אותו. הפציץ אותה באהבה, מתנות, תשומת לב. הוא לא הרפה. הוא היה כמו עוף דורס שהתביית על טרף. שום דבר לא יכל לעצור אותו. ואכן הוא השיג את מבוקשו. אמא עזבה את החבר שלה והם הפכו לזוג. הוא נסק לקריירה בהוקי שהייתה מוצלחת מעל לכל ספק. הוא היה סופרסטאר. אמא עבדה בעיריה של בוסטון. החלומות להפוך לנשיאה הראשונה היו זיכרון רחוק. היא לקחה צעד אחורה כדי שאבא יוכל להיות באור הזרקורים. הם הביאו לעולם את אחי הגדול לואיס ג׳וניור, אל-ג׳יי, אותי ואת אחותי הקטנה לין.
למה אני חושב על ההורים שלי כרגע? כי אני מקלל את הרגע שבו אבא שלי הרים את עיניו וראה את אמא שלי ביציע. אני מתחרט על הרגש שנוצר בו ועל ההחלטה שלו לדרוס הכל ואת כולם כדי להשיג אותה. כי הוא לא השתנה. הוא עדיין היה בדיוק אותו הדבר. דורסני, כוחני, לא מוכן לקבל לא כתשובה. בחייו המקצועיים ובחייו האישיים. על הקרח אבא כונה ׳הדורס׳ אבל גם אחרי שפשט את מדי ההוקי הוא נשאר בדיוק אותו דבר. מכונה דורסת וחסרת רגש. הוא היה הסיבה לכל. לכל הסיבוך הזה.
״תחזיק את הפלס ישר!״ דאלאס צווחה לתוך אוזני.
הנדתי בראשי וישרתי את היד. להחזיק במשך דקות ארוכות את הפלס בתנוחה הזו היה הגיהנום. ועוד פאקינג ישר. היא באמת לקחה את התפקיד של הבוסית ברצינות. הזכרתי לעצמי שהכל כדי שאוכל לחזור לשחק. אבא התקשר אליי כל יום ושטף אותי בצרחות איומות על חוסר האחריות שלי ועל זה שאם לא אחזור לקרח בקרוב אהפוך לחסר תועלת והקבוצה לא תצטרך אותי. עם השנים למדתי לסנן את המילים של אבי. לקחת את מה שהיה חשוב ולא את הקישוטים המכוערים מסביב. שמעתי את השורה התחתונה- אם לא יהיה לי זמן קרח אני אאבד את מקומי בקבוצה. הוא צדק. מי שהחליף אותי היה לא רע. לא טוב כמוני אבל גם לא רע. אבל יכלתי בקלות להידחק הצידה במיוחד כשהם רצו לדחוק אותי. קונרד, הקפטן לא סבל אותי. מת׳יו לונגהורן שנא אותי. טרייס אלכסנדר חש בגידה אכזרית ממני. והשאר? הם סבלו אותי אך בקושי. יהיה להם קל לוותר עליי. ולא האשמתי אותם. אבל אני הייתי זקוק לקרח יותר מהם. עבורי הוא סימל את החופש. את האישור. את זה שהדורס יפסיק סוף כל סוף לכתוש אותי. הייתי חייב למצוא דרך מילוט. דרך הפאקינג קרח.
״תחזיק אותו ישר!!!״ הצווחה החרידה את אוזניי.
״אני פה לידך! את לא צריכה לצווח כמו תרנגולת שחוטה!״ נהמתי בתגובה.
״תרנגולת שחוטה? אפילו עולם הדימויים שלך דוחה, רשע טהור!״ היא האשימה.
״רשע טהור?״
״כן... אתה יודע שורש כל רע, רוע צרוף, רשעות מרושעת... בתקציר לדג׳ר לויד״ היא גיחכה.
״אל תשאלי כמה נעלבתי... אני עוד רגע מזיל דמעה״ גיחכתי חזרה וניערתי את זרועי הכואבת.
״טוב הדמעות שלך מעניינות את התחת העסיסי שלי. תחזיק את הפלס, רשע טהור״ היא לא ביקשה אלא דרשה.
אני החזקתי את הפלס הארור שלה עוד חצי שעה ארוכה ומייסרת. הרגשתי שהיד שלי מרותקת כשסיימנו.
״זה נראה טוב, אה?״
הבטתי על השרטוטים הלא מובנים על הקיר. זה לא אמר לי כלום.
״טוב כנראה שמרסל דושן צדק וכל דבר יכול להיות יצירת אומנות״ נחרתי בבוז.
״אתה מדבר על האידיוט ששם אסלה במוזיאון?״ עיניה הירוקות, חתוליות נפערו בתדהמה.
״בול, תפוזית״
היא דחפה לי מרפק מתחת לצלעות בכוח ואני השתנקתי. זה כאב.
״יש לי שם והוא לא תפוזית״ היא נזפה בי.
שפשפתי את הצד שלי בכאב.
״טוב ולי לא קוראים רשע טהור״ החזרתי לה.
״נסכים לא להסכים אחרי מה שעשית, לדג׳ר רשע טהור לויד״ היא חרצה לשון כמו ילדה בת שש.
״יש לנו עוד רבע שעה. אני אעזור לך לארוז פה ואתחפף. אין לי זמן להתחכמויות שלך.״
היא גלגלה עיינים אבל לא אמרה כלום. ארזנו את הציוד שפרקנו מהרכב שלה כשרק הגענו.
היא התכופפה להרים דלי של צבע ואני בדיוק סיימתי להזיז קרטון והרמתי את מבטי בדיוק בזמן כדי לקבל תצוגה מרהיבה של התחת העסיסי שלה, זה שהיה היחיד שהיה לו אכפת מהדמעות הדפוקות שלי.
משהו במכנס שלי התעורר לחיים. פעימה קלה. בלעתי את רוקי בכבדות. פשוט לא הזדיינתי הרבה זמן, זה כל העניין המוח שלי השלים את החסר.
״נראה לי שסיימנו כאן. אתה חופשי, רשע טהור״ היא הסתובבה ובזמן שהתרוממה נתן לי נוף מושלם למחשוף המכובד שלה.
׳הציצי שלה יהיה כל כך מושלם בכף היד שלך׳ קול מלא תאווה הדהד בירכתי מוחי.
״המממ... כן...״ מלמלתי וניערתי את ראשי.
ואז ברחתי משם בלי מילה נוספת. אני חייב להזדיין דחוף. זו מתחילה להיות בעיה אם אני נמשך באיזה רמה אל תפוזית. אני לא יכול להימשך למישהי כמוה, אין פאקינג מצב. הכל בגלל ההתנזרות הדפוקה שגזרתי על עצמי. בשלב הזה אפילו תפוז סיני יגרום לי לזקפה. שיט... למה אני חושב על תפוזים עכשיו? הייתי צריך לברוח מכאן לפני שאאבד את שפיות דעתי.
לחצתי על דוושת הגז ומיהרתי אל הזירה של פנוויל. כשהגעתי למלתחות רוב הקבוצה כבר התארגנה לאימון. כולם פטפטו, צחקו, החליפו עקיצות ודיברו. כולם חוץ ממני. לא היו לי חברים. היחיד בקבוצה שדיבר איתי היה מיק מלקוב משנה א׳ שרק חפר לי כדי לקבל חתימה או איזו מזכרת מאבא שלי בחינם.
הרמתי את חומת ההגנה שלי ולבשתי את פניי ה׳לא כדאי לכם לפנות אליי אלא אם אתם אוהבים את הבריאות והשקט הנפשי שלכם׳ שלי.
לבשתי את הציוד והחלפתי עם מיק משפט או שניים לגבי החולצה החתומה שלו שישבה אצלי ברכב כבר ימים.
הבטחתי לו שאחרי האימון הוא יקבל אותה. אחר כך עליתי על הקרח. המשחק הקודם של הקבוצה היה מזעזע. חטפנו על הראש מפורטר. בפעם השלישית. באותו נושא. המשחק ההוא. אני כבר הסתכלתי קדימה. לחזרה שלי לזירה.
פורטר סיים לצרוח ואז לקח נשימה עמוקה. הוא הוריד את הכובע שלו וחשף את פניו לחלוטין. היה קל לשכוח שהוא דיי צעיר כשהוא עם הכובע משוך על עיניו והוא צורח עלינו מלוא הגרון.
״כפי שכולכם יודעים לדג׳ר חוזר להרכב שלנו...״
״בוז!״ כמה אנשים בראשות לונגהורן כמובן קראו.
״בלי קריאות ביינים!״ המאמן הזהיר.
״הוא בוגד!״
״הוא ניסה להפליל את הקפטן!״
״אנחנו לא צריכים אותו!״
״הוא מיותר!״
״ההרכב טוב יותר בלעדיו!״
הגיעו קריאות הביניים הצפויות. לא היה לי אכפת. לא ספרתי אותם. לא הייתי צריך חברים או פופולריות או שום דבר אחר. הייתי צריך להיות שם. על הקרח. חי וקיים. ולחמוק מזעמו של הדורס.
״תשמרו את הדעות שלכם לעצמכם! לויד חוזר להרכב. הוא עדיין מרצה את עונשו והוא הושאל למחלקת האומנות לשבועות הקרובים. כולם מוזמנים לראות את היצירה הקטנה שלו בהצגת פרויקט הגמר״ המאמן חייך.
השאר צחקו על חשבוני וזרקו ירידות ילדותיות להחריד. חרא עליהם.
״עכשיו תזיזו את התחת שלכם! עוד ביזיון כמו המשחק הקודם וההרכב יהיה היסטוריה בכל מקרה! קדימה!!״ המאמן צרח ואז שרק.
האימון החל. האדרנלין פעם בדמי. נשמתי לרווחה. הייתי שוב במשחק. פאק כן!.