כשקור מקפיא עצמות מכה בגופי, אני נאלצת להיתעורר.
לא מרצון, כמובן
אתמול בערב ההורים שלי ערכו נשף, ונאלצתי להישאר ערה עד שאחרון האורחים הלך, כך שיצא שישנתי מעט בלילה.
עיני מרפרפות ונפתחות, ואני נאבקת להשאיר אותן ככה כשאני מסתכלת סביב על חדרי.
השמיכה הכבדה שלי נזרקה לצד השני של המיטה הגדולה, ולייד אחד החלונות עומדת ליוויה - מי שאמורה להיות העוזרת האישית שלי - ומסיטה את הוילונות כדי שאור הבוקר יחדור לחדר.
זה לא באמת עובד
כל מה שנכנס לחדר הוא רוח מקפיאה של אמצע דצמבר, כי זה כל מה שיש בקאפלייר בתקופה הזו של השנה.
"זמן להתעורר, נסיכה" ליוויה אומרת בקולה הגבוה והצרוד שצורם באוזני.
היא אומנם לא הייתה מכשפה, אבל מכל בחינה היא דמתה להן יותר מרוב הכושפים שהוצאו להורג בקאפלייר.
הקול שלה היה צורמני, העור שלה היה מקומט ואפור, שיערה הצהבהב דמה לקש הרבה יותר מאשר לשיער אמיתי.
היא נראתה בדיוק כמו שאנשים חשבו שמכשפות נראות לפני מלחמת העולם השלישית, וזו רק אחת מבין סיבות רבות שבילדותי הייתי שואלת רבות את הורי אם היא באמת כזו.
אני חושבת שהיא עבדה בארמון עוד כשאמא שלי הייתה ילדה, אבל גם אם כן, לא נראה שהעובדה שהיא יכלה להתפגר בכל רגע הפריעה למישהו.
היא לא הייתה היחידה בארמון שעבדה פה במשך דורות על גבי דורות.
בעצם, העובדים הכי חדשים בארמון הצטרפו לצוות לפני חמש שנים.
"נסיכה" ליוויה רוכנת מעלי ונוקשת באצבעותיה מול פני "זמן להתעורר"
אני רוטנת ומתגלגלת לצד השני של המיטה כדי לרדת, וכמעט ברגע שרגליי היחפות נוגעות ברצפה הקרה ואני מזדקפת ליוויה זורקת עלי שמלת קטיפה בצבע ירוק בקבוק וטייטס בצבע שחור.
"תתארגני במהירות, נסיכה," ליוויה אומרת "ואז תרדי לחדר האוכל. את יודעת שהורייך לא אוהבים לחכות"
זה לא בדיוק נכון
להורים שלי אין בעיה עם איחורים, אם הם לא גדולים או קבועים
אבל אני לא אומרת מילה.
היא יוצאת מהחדר וסוגרת אחריה את הדלת, ואני מחליפה בגדים.
אני לובשת את השמלה ואוספת את שיערי בעזרת סרט סאטן בצבע דומה.
אני מורחת על שפתי שפתון ורוד בטעם דובדבן, נועלת מגפיים בצבע חום, ואז אני יוצאת מחדרי ורצה בסדרון ובמורד המדרגות לחדר האוכל.
אני מתיישבת במקומי מול הורי לייד השולחן הארוך, איפה שכבר מונחים כוס קפה וצלחת מלאה בפנקייקים.
"משימות מיוחדות היום?" אני שואלת בעודי דוקרת את פנקייק הראשון בערימה בעזרת הסכין.
ההורים שלי - איזבל וג'ורג', המלכה והמלך של קאפלייר - מחליפים מבטים מתוחים, ואז אמא שלי מזיזה קווצת שיער מפניה ופותחת את פיה כדי להתחיל לדבר.
YOU ARE READING
הכושפת
Fantasyהוא צוחק בשקט "את לא תגידי עד שאני אגיד, נכון?" הוא שואל. אני מהנהנת והוא צוחק שוב "אם ככה, שמי הוא ג'ון" "רק ג'ון?" אני שואלת אותו. הוא מהנהן "רק ג'ון. ואת?" "ונדי סמארט, נסיכת קאפלייר" ונדי סמארט היא האחרונה שמישהו יחשוד בה במעשי כשפים. היא נסיכת...
