"כדאי שנלך להגיד לוויל ולאן" לוחש ג'ון באוזני.
אני לא רוצה, אני רוצה להישאר כאן מחובקת בזרועותיו, אבל אני מהנהנת ונעמדת.
אנחנו הולכים לכיוון חדרה של אן ואני רואה שהדלת פתוחה מעט.
אנחנו נכנסים לחדר.
אן יושבת על המיטה שלה, מדברת במהירות בפיירית כשפניה קבורות בכפות ידיה
ויל יושב לידה ומשיב בנרמגית, כנראה בניסיון לנחם אותה.
כשהם שומעים אותנו מבטם כמעט אוטומטית מסתובב לכיווננו.
הדמעות שלי כבר נגמרו, אבל אני מתחילה שוב לבכות כשאני רואה את מבטיהם מלאי התקווה.
אן מתנשפת ועיניה מתמלאות שוב בדמעות.
נראה שוויל אפילו לא שם לב שהוא חוזר לחבק אותה.
"אנחנו צריכים לקבור את הגופה" אומר לנו ג'ון כאילו בביטחון, אבל אני שומעת את קולו נסדק.
אני מהנהנת ומוחה את הדמעות "אן ואני יכולות ללכת לחפש מקום טוב" אני אומרת ואז פונה לאן במבט שואל.
היא מהנהנת ומסלקת אבק לא קיים משמלתה הסגולה.
אנחנו יוצאות מהחדר.
☆☆☆
הדממה ששוררת כבדה יותר מכל שתיקה אחרת שהייתי נוכחת בה.
קליפת העץ נפתחת, וכשרוח ינואר פוגעת בנו אן אומרת "אמא שלי נהרגה לפני כמה שנים"
"הו" אני לא מצליחה לחשוב על משהו אחר להגיד, ואז כשאני כן מצליחה זה רק "איך זה קרה?"
"אבא שלי הוא היועץ של המלך, אז אנשים מנסים לגרום לו לתת להם מידע. ערב אחד כמה אנשים פרצו לבית שלנו. אני לא זוכרת איך הם נראו, רק שכשהגעתי אחד מהם החזיק את אמא שלי. הייתה לו סכין נשלפת כזו, שנכנסת לתוך עצמה. אני לא בטוחה על מה הם דיברו, אבל כשזה שאחז בה השליח את אמא שלי היא כבר דיממה"
אני יכולה לדמיין את אביה אוחז באשתו, מחפש רופא שיעזור להם
מעולם לא פגשתי אותם, אבל אני מאמינה שזה לא רחוק מההתרחשות המקורית.
"הכרת אז את ויל?" אני מוצאת את עצמי שואלת
אן צוחקת ומוחה כמה דמעות "כן, הכרנו כמה שנים לפני. אני לעולם לא אודה בפניו כמה הוא באמת עזר, אבל הוא הסיח את דעתי כשהייתי צריכה"
"איך הכרתם?"
אני צמאה דעת עליהם יותר, ובינתיים למדתי על אן יותר משהיא חשפה בכל חודש הכרותינו
"בגבול" היא משיבה "לפני עשר שנים בערך. הלכתי על החומה והוא הבהיל אותי, ואז הוא עזר לי כשנפלתי והבנתי שאני מכירה אותו"
"כי הוא הנסיך?"
"כי לפעמים הייתי רואה אותו מתאמן עם המלך" אן מתקנת אותי "אני זוכרת שחשבתי שזה מוזר שהילד הזה נפגש עם מלך נרמגיה כל הזמן"
אני צוחקת
אני לא יכולה שלא
גם אן צוחקת, ואז היא אומרת "לא ירדנו לפה מסיבה אחרת?"
"אוי, כן, צודקת" אני מסתכלת סביב "יש לך רעיון?"
"אממ" היא רצה לכיוון מסויים, נעצרת כמה מטרים ממני בשטח מעט יותר נקי מעצים "איך זה?"
אני מתקרבת אליה
האדמה עדיין לחה מהגשם של אתמול בערב, כך שלא יהיה קשה חפור בה
"זה מעולה"
אן מחייכת, ואז היא לוקחת שלוש אבנים ומניחה אותן על הקרקע, תוקעת בניהן כמה פרחים
"מה את עושה?" אני שואלת
"אני מסמנת את האדמה" היא משיבה
אנחנו מתקרבות חזרה למעלית, הפעם השתיקה פחות מעיקה
אן שוברת אותה שוב כשהיא שואלת "איך את וג'ון הכרתם?"
"הוא, אה, ניסה להרוג אותי פעם ראשונה שנפגשנו"
"מה?"
"כן" אני מהנהנת "אבל אחרי הראשם הראשוני הגרוע הוא נהיה די נחמד"
אן פותחת את דלת המעלית ואנחנו נכנסות
המעלית נוסקת מעלה.
---------------------------------------------------------------
נחשו מה?
עוד פרק!
גם הפרק הבא כתוב לי, ואני רק צריכה לשכתב אותו
ואז חלק 2 בספר, שאני לא אעשה ספויילרים, אבל יש למה לחכות בפרק 23
ארמ, מקווה שנהנתם
הפרק הזה היה בעיקר שיחה עם אן, אני יודעת, אבל כאילו
אן>>>>>>>>>
חיים שקטים, כולם
לאב יא 3>
YOU ARE READING
הכושפת
Fantasyהוא צוחק בשקט "את לא תגידי עד שאני אגיד, נכון?" הוא שואל. אני מהנהנת והוא צוחק שוב "אם ככה, שמי הוא ג'ון" "רק ג'ון?" אני שואלת אותו. הוא מהנהן "רק ג'ון. ואת?" "ונדי סמארט, נסיכת קאפלייר" ונדי סמארט היא האחרונה שמישהו יחשוד בה במעשי כשפים. היא נסיכת...
