חלק 1 פרק 6

68 12 194
                                    

"אני יכולה כבר לפקוח את העיניים?" אני רוטנת לתוך ידיו של ג'ון אשר מכסות את עייני וכתוצאה מכך גם את שאר הפנים שלי.

"את יכולה, אבל זה לא אומר שתראי משהו" ג'ון עונה לי "את צריכה לחכות בסבלנות עד שנגיע לשם"

"אתה מבין שאתה לא יכול להגיד לי שאתה תראה לי דבר יפהפה שהוא ממש פלא טבעי שאני אפילו לא יכולה לתאר לעצמי, ואז למנוע ממני לראות כל דבר, נכון?"

"קודם, זה לא מה שאמרתי" זה לגמרי מה שהוא אמר "שנית, אל תגררי רגליים, את תפלי"

מה שהיה מיותר לגמרי כשאחת מרגלי הסתבכה בשורש בולט והדבר היחיד שמנע ממני להתרסק על הפרצוף הוא ידיו של ג'ון סביבי

"אם את לא יודעת ללכת, סמארט, יהיה הרבה יותר פשוט אם ארים אותך" ג'ון אומר "אפשר לעשות את זה אם זה מה שאת מעדיפה"

אני מכניסה לו מרפק לצלעות מבלי באמת לדעת לאן אני מכוונת "אל תקרא לי סמארט" אני אומרת לו "אתה לא מורה שלי"

"אפשר להתווכח על זה"

"אתה לא חבר שלי"

"גם על זה אפשר להתווכח"

"אל תקרא לי סמארט!"

הוא צוחק, אני יכולה לשמע את זה, וזה גורם לי לרצות לחייך כי לעזאזל, יש לו צחוק שיגרום לאדם האומלל בעולם לרצות לחייך
"בחיי, אני מוכן להישבע שאת האדם היחיד בעולם שלא מסוגל לקבל מחמאה!" הוא אומר

אני לא אומרת שום דבר, רק מחייכת בשקט

אנחנו מתקדמים ככה עוד כמה דקות בדממה, ואז הוא עוצר

"מה?" אני שואלת

"אני עומד להוריד את היד שלי, תשאירי את העיניים שלך עצומות" הוא עונה

"מה?" אני שואלת שוב, אבל הוא לא עונה
במקום זה הוא מוריד את ידיו כך שהן לא מכסות את עיני, ואז אני מרגישה אותן נכרכות סביב מותניי

לפני שאני מספיקה להגיד משהו אני מרגישה שרגליי מרחפות מעל הקרקע, ולפני שאני מספיקה להגיד על זה משהו ג'ון מטפס על משהו

אני מרגישה את זה כי אני בזרועות שלו
ואני נלחצת כי אני לא רואה שום דבר

אבל אז הוא יורד ממה שזה לא היה, ואנחנו עוברים דרך משהו שמלטף את פני, ואז הוא מוריד אותי

"אני יכולה כבר לפקוח את העיניים?" אני שואלת אותו, כמעט בתחינה

"כן, את יכולה"

אז אני פוקחת את העיניים, והמראה פשוט עוצר נשימה
ממש עוצר נשימה, כי אני מפסיקה לנשום לכמה רגעים מרוב תדהמה ויופי.

אנחנו עומדים באמצע היער, אבל זה נראה כאילו קירות בלתי נראים גורמים למקום הספציפי הזה להיות יפה פי כמה וכמה

הכושפתWhere stories live. Discover now