אני יוצאת אחריו ומודה לגורל שהחדר נמצא בקומה הראשונה.
אין לי מושג איזו סיבה יכולה להיות לו לצאת באמצע הלילה, אבל כרגע אני יותר עסוקה בלעקוב אחריו מלנחש.
ג'ון ספק הולך במהירות ספק רץ ברחובות, ולוקחים לי כמה רגעים להדביק את הקצב שלו מבלי להתגלות.
הוא מנווט בקלות, כאילו הדרכים חקוקות בראשו, ובכל זאת הדרך לוקחת דקות ארוכות.
בערך עשר דקות אחרי, המצפון שלי כבר דוחק אותי לפינה עם שאלות מיותרות כמו "היית חייבת לעקוב אחריו?" או "מה אם הוא רוצה להיות לבד, ועכשיו הוא ישנא אותך לנצח נצחים?".
מסיבה מסויימת השאלה השנייה מאוד מפריעה לי.
ג'ון נעצר מול הריסות מבודדות, רחוק משאר הבתים בעיירה. אני יכולה לראות אדים חיוורים כשהוא נושם את אוויר הלילה הקפוא
הוא עומד ככה במשך כמה שניות ארוכות, לא מבחין בי מאחורי העץ, ואז מרים אבן כבדה מהקרקע ומשליך אותה על הקרשים המפוחמים שכנראה הרכיבו פעם בית יפה.
הוא מרים אבן נוספת, גדולה יותר, ומשליך גם אותה לאותו כיוון.
הוא מסתובב וקובר את פניו בכפות ידיו, מתרחק משם כמה צעדים כושלים וחוזר לבעוט במבנה.
הוא צועק, ואני חושבת לעצמי שככה נשמעים אנשים בהוצאה להורג של אהוביהם.
אבל אני לא בטוחה מה הוא צועק, כל מה שאני מצליחה לשמוע הוא "-מה אתה דיי- אן?!", וכל השאר נעלם כשמשב חזק של רוח מגיע
למה אתה עדיין עומד כאן, אני מבינה
הוא מדבר על הבית
הדבר הזה בטח נמצא כאן שנים.
בלי שאני שמה לב, אני מתקדמת לתוך סבך עלים שמרשרש כשאני צועדת פנימה.
ג'ון כנראה שמע את הרעש גם מהמרחק, כי הוא שולף סכין ומסתובב בחדות.
"מי שם?" הוא שואל והמבטא שלו, מבטא ממרכז הממלכה, כבד יותר
"מי שם? תגידו לי, אני חמוש"
אני יוצאת מהמסתור-לא-מסתור שלי בידיים מעט מורמות
"ג'ון, זו אני" אני אומרת
הוא מנמיך את הסכין
"ונדי" הוא לוחש, כמעט בהקלה.
אנחנו עומדים ככה רגעים ספורים, ואז הוא קורס על הקרקע.
לוקחות לי אולי עשר שניות להבין שהוא בוכה, אבל זה מרגיש יותר מדי.
אני מצמצמת את המרחק שנשאר בנינו בחצי ריצה, ואז אני מתיישבת ליידו.
"אני הרגתי אותם, ונדי" הוא לוחש.
אני אוחזת בו, והוא בוכה לתוך הבד של הבגדים שלי.
"אני לא התכוונתי להרוג אותם, לא רציתי שהם ימותו" הוא אומר.
"זה בסדר" אני אומרת "אני יודעת שלא התכוונת" הידיים שלי בתוך השיער שלו, וחלק בי מופתע מכמה הוא רך.
"אתה גרת פה?" אני שואלת, והוא משתחרר מהאחיזה שלי.
הוא מגשש לרגע אחר משהו, ואז הוא קולט את הסכין בידו.
אני תופסת בידיים שלו. "תניח את זה" אני אומרת.
הוא שומט את הסכין, אבל אני לא משחררת את ידיו.
אני לא זוכרת אם פעם החזקתי את הידיים שלו.
צלקות חיוורות מכסות את מפרקי האצבעות שלו.
"אבא שלי הביא לי את הסכין" ג'ון אומר, קולו עדיין רועד "הוא היה של דוד שלי"
"הולמס?" אני שואלת
"לא, אח של אבא שלי. הוא מת. התאבד"
"הו"
"אולי עם הסכין הזה, מי יודע?" ג'ון צוחק, אבל אין שעשוע בקול שלו.
אני מחבקת אותו שוב, והצחוק שלו הופך לבכי.
"אל תשנאי אותי, ונדי. בבקשה, אל תשנאי אותי" הוא בוכה לתוך הבד של השמלה שלי.
"אני לא שונאת אותך"
"אני לא רוצה שתשנאי אותי"
"אני לעולם לא אשנא אותך" אני אומרת ומצמידה את שפתיי לשיערו
"לא התכוונתי להרוג אותם, זה היה בטעות" הוא מרים את ראשו, ועיני הזהב שלו ננעצות בעיני, כאילו כדי להוכיח שהוא לא משקר
"אני יודעת, אתה אדם טוב"
הוא נד בראשו וטומן אותו שוב בכתפי
"אתה רוצה לחזור?" אני שואלת אותו
"לא עכשיו, בבקשה לא"
"בסדר" אני אומרת "אתה רוצה שאלך?"
הוא נד בראשו
"תישארי"
אני מחייכת. "בסדר"
----------------------------------------------------------
עוד פרק קצר שאולי אאריך בשכתוב!
קצת רוצה לחזור בזמן ולמנוע את המוות של ההורים של ג'ון, אבל עכשיו יש לו מלא צלקות מגניבות (שחלק הוא רק בעקיפין עשה לעצמו!)
פאן פאקט, השם השני של ג'ון זה השם של הדוד המת שלו
קוראים לו ג'ון רוי ריצ'ארד
עוד כזה שנתיים שלוש הוא יהיה ג'ון רוי סמארט, ונשוי באושר למלכה ונדי אוליביה סמארט (אבא שלי שוכב במיטה. שיער הערמונים שלו טיפה ארוך מדי, ושערות אפורות נשזרות בו למרות גילו הצעיר.) (אבל זה לא אמור להדאיג אף אחד כרגע חוץ מאת המלכה הנוכחית כי לא ממש החלטתי ממתי ג'ורג' יהיה חולה)
או, עוד פאן פאקט!
לילד העתידי של ונדי וג'ון יקראו ג'ורג' אדם סמארט, כי אין דבר מתחשב יותר לעשות מלקרוא לילד שלך על שם שני אנשים מתים (לבת של ויל ואן יקראו גרייס) (וזה לא השם של אמא של אן!)
אניוואי מקווה שנהנתם :)
לאב יא אול
תשמרו על עצמכם!
חיים שקטים, ידידיי!
להתראות
YOU ARE READING
הכושפת
Fantasyהוא צוחק בשקט "את לא תגידי עד שאני אגיד, נכון?" הוא שואל. אני מהנהנת והוא צוחק שוב "אם ככה, שמי הוא ג'ון" "רק ג'ון?" אני שואלת אותו. הוא מהנהן "רק ג'ון. ואת?" "ונדי סמארט, נסיכת קאפלייר" ונדי סמארט היא האחרונה שמישהו יחשוד בה במעשי כשפים. היא נסיכת...
