בבוקר למחרת אנחנו שוב בדרכים, ממשיכים במסע לכיוון הבירה.
עד הערב אנחנו כבר מגיעים לכפר רואמי בשם "לה פרינסה".
בקאפלייר פזורים מקומות רבים ששייכים לממלכות אחרות, בעיקר בשביל "חיזוק קשרים דיפלומטיים עם השכנים שלנו", אבל רוב התושבים שלהם קאפליירים, והכפרים פועלים לפי החוקה הקאפליירית, אז אין לי מושג בשביל מה הכרחי להמשיך לשייך אותם לרואם או ספטה.
בכל מקרה, עם שקיעת השמש אנחנו כבר בתוך הכפר, מתחילים בחיפוש אחר מקום להעביר בו את הלילה.
אנחנו נכנסים למלון מפואר שאנחנו מוצאים, בעיקר בגלל השלט הגדול שעליו נכתב "מבצע! חמישה מטבעות כסף ללילה לכבוד יום כיבוש סקוטלנד! זיקוקים שקטים בערב, כולם מוזמנים לצפות".
מתוך תחושת איבוד זמן - שכחתי שכבר הגיע יום כיבוש סקוטלנד, אבל ברגע שאני קוראת את השלט אני נזכרת שהיום הראשון בפברואר.
אתם יודעים מה אומרים, הזמן רץ כשנהנים.
בקבלה יושבת אישה בגיל העמידה, שיערה השחור מתוח לאחור בפקעת שבה שזורות שיערות שיבה, ומדיה הכחולים חלקים יותר ממה שבגדים אמורים להיות על כל צורה תלת ממדית.
כשהיא מבחינה בנו, חיוך נמתח על פניה בעודה סורקת אותנו. "שלום ילדים, ההורים שלכם בסביבה?" יש לה מבטא שאני לא מצליחה לזהות.
ג'ון משיב לה מבט מצמית. "בת כמה את חושבת שאנחנו?" הוא שואל אותה.
"אני לא יודעת, אבל לפי התקנון מתחת לגיל שמונה עשרה תצטרכו מלווה מבוגר" היא מסובבת אלינו שלט שמונח מולה, ואם הכתב היה מעט יותר גדול אולי היינו מצליחים לראות על מה היא מדברת.
"תקשיבי, גברת." מאי צועדת קדימה "אני מאוד מעריכה את העובדה שאת מסתכלת עלינו וחושבת אותנו לבני נוער, אבל חמישתנו מעל גיל שמונה עשרה, אז את יכולה פשוט לתת לנו חדרים לעזאזל?"
היא מחייכת, אבל בטון שלה יש תקיפות שלא הכרתי כשהיינו צעירות.
מאי הודפת את שיערה מעבר לכתפה, ומושיטה את ידה כדי שהאישה תניח בה את המפתחות.
האישה אכן עושה כך, כשהבעה ברורה של אי רצון על פניה.
אני יודעת שהיא יודעת שמאי משקרת.
כשהיא בוחנת אותנו שוב, אני גם יודעת דבר נוסף, אם כי אני לא בטוחה מה הדבר הזה.
כשאני בחדר אני מייד נופלת על המצעים האדומים כדם של המיטה ונרדמת.
אני לא יודעת מה גל העייפות הזה ששטף אותי, אבל העיניים שלי כבדות ואני שוקעת בשינה מהר יותר מאי פעם.
אני נמצאת ביער, ולוקחים לי מספר רגעים להבין שאני חולמת.
אני גם מזהה את המקום, בעיקר בזכות האורות המרחפים סביבי.
YOU ARE READING
הכושפת
Fantasyהוא צוחק בשקט "את לא תגידי עד שאני אגיד, נכון?" הוא שואל. אני מהנהנת והוא צוחק שוב "אם ככה, שמי הוא ג'ון" "רק ג'ון?" אני שואלת אותו. הוא מהנהן "רק ג'ון. ואת?" "ונדי סמארט, נסיכת קאפלייר" ונדי סמארט היא האחרונה שמישהו יחשוד בה במעשי כשפים. היא נסיכת...
