בבוקר הזה נכתב "לחשים" על הלוח כשנכנסנו לכיתה, ולילי התחילה לכתוב מילה נוספת מתחת.
כשהתיישבנו ולילי הסתובבה אלינו, הרגשתי שמשהו שונה.
אני לא יכולה לשים על זה את האצבע, אבל היה משהו מוזר בדרך שבה היא נשענה על הקיר ודחפה לפח נייר שלא הבחנתי עד אותו רגע שהיה בין אצבעותיה.
עושה רושם שאני לא היחידה שאני לא היחידה שהבחינה במשהו שונה, כי אן מרימה את ידה ושואלת בהיסוס "הכל, אה, בסדר?"
"בטח!" לילי עוטה על פניה חיוך "התלבטתי בין כמה לחשים שארצה ללמד אתכם, ובסוף החלטתי ללכת על כשף היעלמות. הוא קצת יותר מסובך, אבל יוכל לעזור לכם"
היא לא משאירה מקום לשאלות
היא גם לא מפרטת במה הוא יוכל לעזור
"כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לחשוב על חפץ ספציפי ולצייר באוויר ᛞ עם שתי אצבעות, ולהגיד דיספרואיט. תזכרו שחשוב להתחיל בפינה הימנית העליונה ולרדת באלכסון, אחרת התוצאות יכולות להיות בלתי צפויות"
"את לא צריכה להגיד בקול את המילים" ג'ון רוטן אחרי שצבע הספר שמולו רק דהה מעט.
"כי לי יש עשרים ושלוש שנות לימוד, ואת הכשף הזה אני מכירה מגיל עשר" היא עונה לו, אבל הטון שלה כל כך רך שחלק בי מרגיש כאילו אני שוב ילדה קטנה ואמא שלי מספרת לי אגדות עד שארדם.
לצידי, ויל לחש שוב ושוב את המילים וחזר על התנועה באצבעותיו כאילו חייו תלויים בזה. נראה היה שלא משנה כמה אימהית לילי תשמע, היא לא תצליח לגרום לו להירגע.
אני לא בטוחה כמה זמן עבר - אולי דקות, אולי שעות - אבל בסופו של דבר ג'ון נעמד במקומו בפתאומיות, עיניו נעוצות בספר ש... לא נראה
"כל הכבוד, ג'ון" היא אומרת בהתרשמות, אבל היא לא נראית מתרשמת.
היא נראית... מלאת הקלה
כמו שהיא אמרה, הכשף יוכל לעזור לנו.
אבל במה?
☆☆☆
כשהרעיון עולה בראשי בשעה מאוחרת בערב, אני כבר דופקת על דלת חדרו של ג'ון.
אני נכנסת לחדר ברגע שהדלת נפתחת ואומרת בלי להתעכב "אמרת שאתה מכיר את לילי".
"מה קרה ל'שלום, ג'ון', 'מדהים לראות אותך, ג'ון', 'תודה שהכנסת אותי, ג'ון', 'אתה צריך להיות המלך במקומי כי אתה תהיה שליט הרבה יותר טוב, ג'ון'"
אני חובטת בזרועו אבל בכל זאת מרגישה חיוך מעצבן עולה על שפתיי.
"היי, ג'ון" אני אומרת "אמרת שאתה מכיר את לילי, אתה יודע אם יש לה אח?".
ג'ון נד בראשו "לא שזכור לי" הוא אומר "אבל הפעם האחרונה שהייתי פה הייתה לפני כמעט שתיים עשרה שנים. למה?".
"בדרך החוצה מהכיתה - אני לא צותתי, עברתי ושמעתי את זה! - שמעתי את אן שואלת אם הכל בסדר, ולילי ענתה לה שאח שלה שלח לה מכתב, שהוא צריך עזרה במשהו"
"טוב, אני לא זוכר שהיה לה אח" ג'ון אומר "אבל הייתי צעיר, אז יש סיכוי שאני פשוט לא זוכר"
"הגיוני" אני מסכימה "אבל אני בכל זאת מרגישה כאילו משהו לא בסדר. זה לא מסתדר לי".
"באמת שאין לי רעיון מה יכול היה יכול לקרות" אומר לי ג'ון.
"זה הגיוני שהיא קיבלה מכתב" אני אומרת "אבל אין סיכוי שזה מאחיה הצעיר, זה בטח ממישהו אחר".
נראה היה שהצלחתי לעורר את סקרנותו של ג'ון כי מייד אחר כך הוא שואל "אבל ממי?".
ברגע שהמילים יוצאות מפיו הוא נראה כאילו יש לו השארה בנושא אבל אם יש לו רעיון הוא לא חולק איתי
"אין לי מושג, אבל יש לי תחושה שנגלה בקרוב" הוא אומר לי, אבל אחרי השאלה ששאל קודם עיניו החמימות מתקדרות.
"אני חושבת שכדאי ששנינו נלך לישון" אני אומרת לו.
"כן" הוא מסכים ואני מסתובבת על עקביי לכיוון הדלת.
אני עומדת מול הדלת הסגורה זמן קצר ואז מסתובבת חזרה לג'ון ומחבקת אותו "תודה שעזרת לי" אני לוחשת באוזנו ויוצאת מהחדר.
אני לא שומעת את דלת חדרו נסגרת עד שאני כבר במיטה.
----------------------------------
*אנחת יאוש* הנה עוד פרק קצר (ועוד שלושה בערך אותו הדבר)
אניוואי, היייייי
ממש מקווה שנהנתם
הספר הוקפא לאיזה יומיים כי נזכרתי באיך הספר נגמר, והיו לי כל כך הרבה שאלות
אבל כתבתי קצת מההמשך אז אני בערך יודעת מה קרה בין הספר הראשון והשני
סו
לאב יא אול 3>
חיים שקטים
בייי
YOU ARE READING
הכושפת
Fantasyהוא צוחק בשקט "את לא תגידי עד שאני אגיד, נכון?" הוא שואל. אני מהנהנת והוא צוחק שוב "אם ככה, שמי הוא ג'ון" "רק ג'ון?" אני שואלת אותו. הוא מהנהן "רק ג'ון. ואת?" "ונדי סמארט, נסיכת קאפלייר" ונדי סמארט היא האחרונה שמישהו יחשוד בה במעשי כשפים. היא נסיכת...
