Obsessed

We all have a story

-הודעה קטנה לפני-
1) אהממ אז ככה, בזמן האחרון הרגשתי שהמספר של הכול יורד, הצבעות, תגובות.. אני יודעת שחלק גדול מזה כנראה אשמתי כי לא הייתי פעילה מלאנתה זמן.
קיצור הפואנטה היא כמו שכתבתי בהודעה הקודמת; אתן אוהבות את הסיפור? יש לכן תגובות? הארות והערות? אני יותר מאשמח לקבל..
אני ממש נהנת לכתוב את הסיפור הזה ואני מקווה שמי שקורא גם נהנה ממנו!
אני אשמח לקבל כול סימן אפשרי של עוד קיום שקורא את הסיפור חח :)
2) בכללי, אתן רוצות גם חלקים כחולים/ פשוט לעקוף את הקטעים האלה?
3) אני מתחילה סיפור חדש במקביל לזה שקוראים לו "Game on". עוד מעט יעלה מרתון קטן כדי לראות אם בכלל כדאי להמשיך אותו :).
-סוף-
חתכתי וקיפלתי חתיכות קטנות של נייר וניסיתי לקלוע אותם לאשפה.
השמש כבר ירדה מזמן ושום עובד לא נשאר במשרד.
הייתי במשרד כי לא היה לי עוד מקום ללכת אליו.
לבית שלי פחדתי לחזור בגלל ההודעות של אלכס שאיים למצוא אותי ולתת לי את הסקס הכי טוב והכי כואב שאי פעם היה לי.
לבית של פיט אני לא יכולה ללכת כי אני נותנת לו את טיפול השתיקה.
הבית של וונדי..אני פשוט לא יכולה להתמודד איתה.
אז מה נשאר אחרי כול זה? המשרד החמים והאהוב.
התוצאה לביינתים הייתה שלושים ושלוש כדורים בפנים וארבעים ושבע בחוץ. זה היה במשחק הכי טוב שהיה לי עד עכשיו. לפני זה הוצאתי עלה אחר עלה מתוך פרח שואלת דברים כמו ׳בלייק אוהב אותי, בלייק לא אוהב אותי.׳
בדיוק באתי לזרוק עוד כדור כששמעתי את הדלת מאחורי נפתחת. קפצתי ממקומי ותפסתי את הנשק שהיה הכי קרוב אליי, מנורה.
״הופה הופה מישהי שתתה יותר מדי קפה.״
נאנחתי והנחתי את המנורה בחזרה.
״הלחצת אותי, מארק.״
הוא התיישב על השטיח. ״אני שומע את זה הרבה.״
התיישבתי לידו. ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי מסוקרנת.
״כלום.״
גיחכתי. ״בול שיט. מה, זה לא כאילו שאתה סוכן חשאי או משהו כזה. יאלה אפרופו אמת.״
הוא שאף נשימה עמוקה. ״אם הייתי סוכן מה לעזעזל הייתי עושה?״ הוא שאל בציניות והעביר את ידו בשערו.
הרמתי את כתפיי ושתקתי.
כשחושבים על זה, בשיחות שהיו לי עם מארק אף פעם לא הרגשתי את הצורך למלא את החלל בשתיקות. אף פעם לא היה לנו שתיקה מביכה.
שתקנו במשך כמה דקות. הכול נראה ונשמע שלו. התחלתי לשכוח קצת את בלייק, קייל וכדור השכיחה.
נאנחתי בקול ושמתי את ראשי על מארק. הרגשתי איך נשימתו השתנתה קצת מהפתעה. ופתאום, ידו מצאה את שלי ושיחק עם אצבעותיי. הפעם הרגשתי איך הנשימה שלי משתנת בהפתעה. התכרבלתי לידו ולקח לי רק כמה שניות להרדם.
~נקודת מבט של מארק~
לקח לליזי יותר זמן להרדם ממה שחשבתי.
חיכיתי כמה דקות ואז הזזתי אותה וקמתי. זמן לעשות את העבודה.
יצאתי ממשרדה של ליזי בשקט ופרצתי למשרד של רונה. ניגשתי לשולחן שלה והתחלתי לחפש את המכתב שראיתי מקודם מאת ׳יגב ווילימס׳.
פישפשתי ופישפשתי בכול מקום שרק יכולתי לחשוב עליו. שעה חיפשתי ולא מצאתי.
שיט.
^פלאשבק^
״ברוכים הבאים למחלקת השוטרים הבכירה בארץ!״
מארק ומאתיים שוטרים אחרים מחאו כפיים. זה הרגע שלהם, הרגע שהם ציפו בכול החיים.
״כמו שאתם מבינים, המחלקה הזו שונה והרבה יותר מסוכנת מהמחלקות שאי פעם הייתם בהם. אם מישהו מתחרט, הדלת שמה.״
לאחר שאף אחד לא קם, המרצה פיזר את כולם לכיתות היענו ׳אם׳ שלהם.
בחור אחד ניגש למארק. ״הי! אתה מארק נכון? אנחנו באותו כיתה.״
מארק הנהן בחוסר עניין. הבחור שלצידו סקר אותו בעודם צועדים.
״בן כמה אתה תגיד?״
״23.״ מארק ענה בלי למצמץ.
״23? יאוו אז שברת את השיא! יגב היה השוטר הכי צעיר שאי פעם התקבל בגיל 25, כול הכבוד לך אחי.״
למרות שמארק לא ידע שהוא שבר את השיא הוא נתן לבחור השני את ההרגשה שהוא כבר ידע זאת.
״אז מה,״ הבחור השני ניסה שוב להתחיל שיחה, ״הרגע יצאת מהצבא ועדיין יש לך את הגו׳ק הזה של להיות רציני ולשתוק או שיש לך פשוט אגו מנופח?״
מארק לא טרח אפילו לענות.
הם הגיעו לכיתת האם וקיבלו הסברים. מארק ידע שכול עיניי השוטרים והשוטרות עליו בגלל שהשמועה שהוא השוטר הכי צעיר שאי פעם התקבל ובגלל שהוא היה גם הבחור הכי חתיך שם.
למארק לא היה אגו ענקי או משהו כזה, הוא פשוט היה מודע, מודע מאוד.
חייו של מארק במחלקה זו שרדה שישה שנים, שישה שנים הכי טובות, הכי קשות, והכי מסוכנות שהוא אי פעם עבר. הוא היה חלק מהרבה משימות שכמעט לקחו את חייו. חוץ מהחלק הזה, חלק נכבד מחייו שם היה קשור ליגב. הוא ויגב היו חברים טובים בהתחלה, אך לאחר כמה זמן מארק ראה את השנאה והקנאה בעיניו. יגב שנא את מארק שנאת מוות בגלל שהוא נהיה השוטר הכי טוב שלמחלקה היה אי פעם. בנות זרקו את עצמן על מארק (למרות שהוא לא נענה להם, חייו היו אך ורק העבודה), במקום על יגב.
המשימה האחרונה שמארק עשה היה על יגב. המשטרה שלחה אותו למצוא לאן הסמים של המשטרה (מה שנעצר ונלקח) הלכו. הוא מצא שהאשם הוא יגב. הוא רצה קודם כול לדבר איתו ולבדוק שהוא צודק, אך כך הוא ראה אותו רוצח בדם קר תשעה אנשים.
ואז יגב גילה שמארק יודע. הוא ניסה לחסל אותו אך לא הצליח.
מרגע זה חייו של מארק השתנו מקצה לקצה. המשטרה הכניסה אותו לתוכנית עדים, החליפו לו זהויות. העבירו אותו למדינה אחרת, החליפו לו עבודה ואפילו את השם.
העתיד הזוהר שנראה פעם באופק למארק התרסק.
^סוף פלאשבק^
״פאק! לאן זה פאקינג הלך??״ צרחתי בשקט.
התיישבתי על אחד הכיסאות והנחתי את ראשי בין ידי.
לא טוב לי. אני רוצה את החיים הקודמים שלי בחזרה. אני רוצה את העבודה שלי בחזרה.
הדלת מאחורי נפתחה ואיתה נכנסה ליזי.
״מארק?״ היא קראה בפחד.
הסתובבתי אליה. היא שיקשקה מפחד.
״הכול בסדר?״ שאלתי וניגשתי אליה.
״מי.. מיזה יגב?״
הרגשתי את שערותיי סומרות. ״על מה את מדברת, ליזי?״
פניה התקווצו וראיתי דמעה זולגת על פניה. היא פתחה את כף ידה שהייתה מלאת דם.
התקרבתי אליה במהירות. ״מה עשית?״
״זה.. זה לא שלי.״ היא גימגמה בין הדמעות, ואז פתחה את כף ידה השניה שאחז בפתק.
פתחתי אותו במהירות וקראתי. ליבי נעצר.
׳אנחנו יודעים איפה אתה. זמנך יבוא, בקרוב.
יגב׳.

הפרק הכי ארוך שכתבתי עד עכשיו חחחח :)
מקווה לקבל תגובות והצבעות!
מתה עליכם😘