Obsessed

הלאה

^פלאשבק^
״אבאאאא״ ליזי אומרת ומושכת בידו של אביה.
היא אז בת תשע, היא ואביה חוזרים מהבית ספר.
״מה מותק?״ הוא שואל, ומחייך אליה.
ליזי שותקת כמה רגעים. ״ פייג וורינקה צחקו עלי היום.״
החיוך נמחק מפניו של אביה.
״הם אמרו לי שאני מטומטמת, מעצבנת,מכוערת.. הם אמרו לי שהשיער שלי מזכיר דלעת. ושאף אחד לא אוהב דלעת.״ ליזי שותקת לשניה ונוגעת בשן המנדנדת שלה.
״מותק, הם בטח לא התכוונו לזה.״ אביה אומר.
״אז למה הם כול הזמן חוזרים וחוזרים על זה?״ ליזי שואלת ושניהם מתיישבים בתחנת האוטובוס. ״אולי משהו באמת לא בסדר איתי. אבא?״
הוא מביט בה בהיסח דעת, לא יודע מה לומר לה.
הוריהם של ורוניקה ופייג הם המנהלים שלו.
הוא חייב להם הכול.
״פשוט תתעלמי מהם, ליזי.״
ליזי מביטה בו, מבינה שמשהו לא בסדר כי הוא קורא לה ׳ליזי׳, ולא מותק.
״אבל אבא,״ היא מתחילה לומר.
״ליזי. תתעלמי, אל תאמרי כלום נגדם.״
היא שותקת שוב. ״אז משהו באמת באמת לא בסדר איתי?״
אביה צוחק צחוק ללא הומור. ״כמובן שלא, מותק.״
שניהם שותקים.
״תזכרי רק משהו אחד, ליזי.״ אביה אומר.
היא מביטה בו בהשתוקקות.
״הרבה חוטים מושכים את החיים שאנו חיים,״ הוא מתחיל.
אז היא לא הבינה מילה מזה.
״קנאה, עבודה, כנות, כסף, מחויבות.. אבל, תזכרי גם אחרי שאני ואימך כבר לא בין החיים, אין דבר שלא יותר חשוב מאהבה. זה מה שמושך את החוט הכי חשוב בחיים.״
״שהוא?״ ליזי בת התשע שואלת.
״השמחה.״
היא שותקת ומשחקת עם אצבעותיה עם אצבעותיו של אביה.
״אתה לא חושב שאני צריכה לומר להן להפסיק?״
אביה בלב שבור אומר; ״ ליזי, את גם צריכה לזכור שיש עוד חוטים חוץ מאהבה וכנות.״
״קנאה?״
הוא מביט בה בעיניים קרות. ״צביעות. אנחנו חייבים לשחק לפי החוקים.״
^סוף פלאשבק^
לאחר שעתיים של שתיקה בפארק, מארק חוזר הבייתה ואני חוזרת לדירה.
פיט קם מיד כשהוא שמע את דלת הכניסה נפתחת. ״ליז! כבר התחלתי לד-״
״פיט, אין לי כוח לזה. לילה טוב.״
הוא מביט בי במבט שבור, ואוסף את דבריו.
הוא עובר דרכי ושואל: ״ממתי את מעשנת?״
״ממתי אתה עם וונדי?״
הוא נאנח. ״את יודעת, אני לא חייב לתת לך דין וחשבון.״
״אז אל. תראה, אני רוצה לשוחח איתך על זה, אבל לא היום. מחר.״
הוא נאנח לרווחה. ״אני שמח על כך לפחות. ואהמ.,״
״זה יכול לחכות למחר?״ אני שואלת ומשפשפת את ראשי.
״לא נראלי.. זה, זה לגביי אביך.״
אני נקפאת במקומי. ״מה איתו?״
״הוא.. הבניין שבו הוא עבד.. הוא..״
״מה פיט, מה קרה שם? דבר כבר! אתה מתחיל להלחיץ אותי!״
״הוא עלה בלהבות. הכול נשרף. מדרגות החירום לא היו מאובטחות על ידי החברה עצמה ו-״
אני אוחזת בגב הכיסא מתנדנדת באי שקט.
״-אין ניצולים, ליזי.״
אני נושכת את שפתי ומרגישה דם בפי. העולם נהיה מטושטש, ואני מרגישה ושומעת את עצמי בוכה.
אני לא זוכרת הרבה ממה שקרה שם.
אני זוכרת שבאיזה שהוא שלב הרבצתי לפיט, ושבאיזה שהוא שלב זרקתי אפונה על הטלוויזיה ששידרה את האירועים האלו.
לאחר כמה שעות פיט עזב אותי במנוחה.
העולם כבר לא נראה אותו דבר.
הדברים שפעם נראו לי חשובים נראים לי מטומטמים וחסרי תועלת.
כמו בלייק.
גאד, אני אפילו לא צריכה לחשוב על זה עכשיו.
אני קמה מהרצפה ופותחת בקבוק וודקה. אני גומרת אותו בלי לעצור.
אני נזכרת בשיחות הישנות שהיו לנו.
אני נזכרת במילים, במעשים שעזרו לי להיות מי שאני עכשיו.
אני נכנסת לשירותים ושוטפת את פניי.
אני יודעת שאני חייבת להמשיך הלאה.
זה מה שאבא היה רוצה. הוא תמיד אמר שאבל זה דבר מטומטם.
ואני תמיד חשבתי שצביעות זה דבר מטומטם.
אני שומעת צלצול פאלפון ואני מרימה אותו.
״הלו?״
״ליזי?״
״בלייק?״ אני לוחשת.
״ליזי, אנחנו יכולים לדבר?״
אני שותקת. אני יודעת שאם אני אפתח את פי עוד זרם של דמעות ירוצו על פניי.
״ליזי, את שם?״
קול השתנקות יוצא מפי. אני שמה יד על פי ומחליקה לרצפה.
״היי, את בסדר? ליזי? מה יש?״
״אני.. אני לא יכולה לדבר כרגע.״ אני אומרת בגמגום.
אני שומעת שתיקה מהצד השני של הקו. ״את בוכה?״
חייכתי לעצמי במרירות. ״בליי-״ אני מתחילה לומר, אבל אני לא חזקה מדיי כדי להמשיך את שמו.
אני בוכה.
״ליזי,״ אני שומעת את בלייק אומר. טונו השתנה מתחילת השיחה. ״אני.. אני יכול לעזור? או שזה... חלק מהתרגיל שלך?״
״מה?״ אני שואלת ומביטה בטלפון כלא מאמינה.
״אני יודע שסוזן לא הבריזה אתמול.״
״ואתה חושב שזה עוד ׳תרגיל׳ שלי מר בלייק המזוין?״ אני שואלת ועם כול מילה קולי נחלש.
״אני לא יודע מה לחשוב.״
אני שותקת, כול כך רוצה לנתק עליו. לומר לו שאני ממשיכה הלאה, לומר לו עד כמה שאני מצתערת על השעות שבהן חשבתי עליו, השעות שהשקעתי עליו.
׳..אהבה הוא החוט הכי חשוב׳ אני זוכרת את מה שאבי היה אומר.
נאני מנגבת את הדמעות מעיני, וקמה מהרצפה.
״ואני לא יודעת מה לענות.״
הוא שותק לכמה שניות, ואז הוא אומר לאט: ״את לא צריכה. אני לא רוצה שום קשר אלייך. ״
אני משתנקת ואוחזת בשולחן כדי לא ליפול.
״שיהיו לך חיים טובים, ליז.״ הוא אומר ובזה הוא מתנתק.
אני רוצה להתקשר אליו בחזרה, להמציא איזה שהוא תירוץ. כול תירוץ שרק יחזיר אותו לחיי.
אבל..אני רוצה להמשיך הלאה.
הלאה מפיט ווונדי.
הלאה מאבא שלי.
הלאה מבלייק.
--שלושה ימים אחרי--
היום יום חמישי, יום הלוויה של אבי.
החלטתי שאני לא הולכת ללוויה שלו.
הוא חשב שזה מטומטם, אז אני מכהדת את זה. אני לא יהיה באבל.
אני מחכה עכשיו עכשיו לאלכס, הוא היה אמור להיות פה לפני כמה דקות.
אני מטופפת בקלות על הרצפה, ומחכה.
אני מרגישה את הפאלפון של מצלצל. אני מוציאה אותו ורואה על הצג מי מתקשר.
״מה?״ אני שואלת בעצבנות מבלי לבזבז זמן.
״ליז? אנחנו חייבים לדבר.״

מטרונת: שני הצבעות✌️