Obsessed

Temptation

~נקודת מבט של טומי(מארק)~
ליזי דוחפת אותי לכיוון השירותים בעודינו מתנשקים.
ברגע שהיא קראה לי טומי ולא מארק, הבנתי שהיא יודעת משהו. וברגע שהיא ׳זרמה׳ עם הסיפור שלי, נהייתי מודע לכך שהיא עשתה את זה בכוונה.
שיט. שיט. שיט.
״מארק,״ היא אומרת בין הנשיקות ״אני חייבת לשאול אותך משהו.״
״זה יכול לחכות לאחר כך?״ אני שואל עם חיוך זחיח, מנסה לא לחשוב יותר מדי למרות שאני חייב.
היא מכווצת את עיניה ואני יודע שהיא מתפתה לענות משהו ציני. אבל היא עוצרת את עצמה, שזה עוד סימן לא טוב.
ממתי ליזי חושבת שלוש פעמיים לפני שהיא פועלת?
עיניה קופצות לשבריר שנייה לנקודה שמעלי, וזה מספיק בשבילי להבין שאנחנו לא לבד.
״מארק, עד כמה שאני נהנת מהרגעים האלה, אני חייבת לשאול אותך משהו. ותהיה כנה.״ היא אומרת.
למרות שמיליון ואחד שאלות עוברות בראשי ואני מת מסקרנות, אני חושב לעצמי שאפשר אולי לנצל את ההצגה הזו.
״אפשר להיות כנה כבר מעכשיו?״ אני שואל בערמומיות.
היא מביטה בי בשאלה. ״בטח.״
אני מתקרב אליה כך שבלי נגיעה אני דוחף אותה בחזרה לחדר לכיוון המיטה.
״אני רוצה אותך כאן ועכשיו, ליז. לזכר הזיכרונות שלנו.״
היא מביטה בי בשעשוע ומתחילה להבין מה אני מנסה להשיג.
״הזיכרונות שלנו? הזיכרון האחרון ׳שלנו׳ היה כשנתת לי, אהמ, למות.״ היא אומרת ודוחפת אותי טיפה לאחור.
״והנה, את פה. את באמת חושבת שהייתי נותן לך ככה למות?״ אני אומר כשאני יודע שהתשובה שלה תהיה כן. ״ותני לי לחדש את הזיכרון האחרון שלנו.״
מבטה נהיה יותר משועשע וכועס מרגע לרגע. היא נושכת את שפתה התחתונה בעודה חושבת ומתפתה.
ומשום מה, זה מדליק אותי עוד יותר.
בחיי, תמיד שמתי עבודה לפני בנות ודברים אחרים. זה היה ככה עם יגב, וכשהשארתי את גורלה של ליזי בידיו במקום להציל אותה.
עבודה לפני הכול. תמיד.
אבל עכשיו, כשאני חושב על אלף דברים שאני צריך לעשות, חייב לעשות, אני מעדיף להשטתות עם ליזי. לנצל את זה שהיא משחקת דמות.
׳ואוו, לנצל? באמת? עד כדי כך אתה רוצה אותה?׳ התת מודע שלי מלגלג.
׳זה לא אותה ספציפית, פשוט הקטע של רוצה בחורה׳ אני עונה לתת מודע.
׳אלף כול זה אף פעם לא הפריע לך בעשור האחרון, ב׳ כול זה לא כאילו בנות לא נופלות לידך כמו דומינו.׳ התת מודע חוזר ובגדול.
אני לא טורח לענות לו ואני לא יכול להפסיק לחשוב עד כמה אני מתפתה.
״לא תודה. אבל באמת, תודה על ההצעה. אני אחשוב על זה פעם הבאה כשמישהו מכוון אליי אקדח.״ ליזי מגלגלת עיניים ומתרחקת ממני.
אני תופס אני פרק ידיה בעדינות ובחוזקה גם יחד ומושך אותה לכיווני.
״מארק-״ היא מתחילה למחות לפני ששפתינו מתרסקות אחד על השני.
בנשיקה הזו אני מרגיש כול כך הרבה; ציפיה, רעב, כעס, תשוקה, רצון ואירוניה.
היא מתנתקת קודם וסוקרת אותי בבלבול.
אני ניגש אלייה שוב מנסה להמשיך את הנשיקה אבל היא עוצרת אותי. ״תענה עכשיו בכנות.״
״עכשיו ליז? זה לא יכול לחכות?״
״לך לעזעזל, מארק.״
״אני מבין שלא. לצערי, אין לי כרגע את הכוח או הזמן לתת לך דין וחשבון או לענות על שאלתך.״
״אפילו עוד לא שאלתי אותה.״
״ואני כבר יודע מה תהיה התשובה.״
״לך לעזעזל,״ היא מסננת.
״כן, כבר הבנתי שאת רוצה שאני אלך לשם.״
היא נאנחת. ״פשוט תגיד לי מי הוא השו-״
״ליזי,״ אני קוטע אותה ומניח את ידי על כתפיה. ״אני באמת לא רוצה לשמוע.״
אנחנו עומדים ככה לכמה שניות ואני סוקר את פניה. פניה של ליזי הם כמו ספר פתוח. ספר מפתיע, אכן, אבל ספר פתוח ללא ספק.
ידיה מתעגלות לאגרופים והיא מתחילה ׳להרביץ׳ לי.
אני בקושי מרגיש את ידיה נוגעות בי אבל פניה מראות לי כמה היא מתוסכלת, כועסת ונואשת. דמעות זולגות במורד פניה בעודה ממשיכה להרביץ לי עד לקצה השני של החדר. כשגבי נוגע בקיר והיא עוד משתמשת בי כשק אגרוף, היא נצמדת לחזה שלי, בוכה ומפסיקה להרביץ לי.
אני יכול לשמוע אותה לוחשת ״די״.
כואב לי עליה, באמת, יותר ממה שאני מוכן להודות.
סצנה עוברת בראשי מתוך איזה שהוא סרט קיטשי שראיתי עם אחותי מלפני כמה שנים. הם עמדו איך שאנחנו עומדים, ואם זה היה הסרט ההוא, היינו עכשיו מתנשקים, שוכבים ואז מבינים עד כמה שאנחנו אוהבים אחד את השני ומה שעצר אותנו עד כה היה האגו של הבחור והחוסר אמונה באנשים של הבחורה.
אבל אני וליזי בסצנה לגמרי אחרת שזה לא האגו או החוסר האמינות שמפריעים בינינו.
כול מה שעומד בינינו זה יגב.
ואולי, גם, העובדה שדי נטשתי אותה.
״אני מצטער,״ אני לוחש באוזנה של ליזי.
היא מרימה את ראשה טיפה מחזי. ״על מה?״
״על זה,״ אני אומר ומוציא מכיסי מזרק שלקחתי מהשירותים. דחפתי את המזרק על צווארה של ליזי.
פניה המבולבלת נהיות כבדות כמו שאר גופה. אני סוחב אותה למיטה ומוציא מהשירותים שקית גופות.
אני מכניס אותה לשם בזהירות למרות שאני יודע שהיא לא מרגישה כלום. אני מוציא אקדח ואוזניה מגופה. אני שובר את האוזניה ומביט במצלמה שבפינה השנייה של החדר.
כשאני ומוציא אצבע שלישית אני שואל את המצלמה ״מרוצה?״ ושובר אותה עם בעיטה.
הגיע הזמן לעוף מפה, ומהר.

Marek can be so nice sometimes, rly.
3⃣ votes
1⃣ comment
😝