Obsessed

סיגריות

״מה??״ ליזי אמרה.
וונדי קמה מכיסאה וניגשה לפיט.
״אני מצטער.. ״ הוא אומר בשקט.
מבלי לחכות שניה נוספת, וונדי סותרת לו סטירה מצלצלת. ״אני לא בהיריון.״ היא אומרת בשלווה.
פיט שם את ידו על לחיו, והביט המום בוונדי. ״למה את משקרת?״
״אני לא,״ היא נושכת את שפתה ומנסה לא לשבור את קולה. ״איבדתי אותו לפני כמה ימים.״
פיט ווונדי עמדו אחד מול השני מבלי למצמץ.
הסטתי את מבטי לכיוון ליזי, אבל זאת לא הייתה שם.
סקרתי את החדר, מנסה לחפש איזה שהוא תזוזה. ופתאום, שמעתי את דלת הכניסה נסגרת בחרש.
״את..את הפלת?״ פיט שואל בסופו של דבר.
וונדי נאנחת. ״זה היה בטעות, באוטובוס..״
״מה??״ פיט שואל ומתקרב לוונדי.
פתאום קלטתי את הסיטואציה, והבנתי שאני כול כך לא קשור.
אני חייב לעוף מפה.
אני מחליט ללכת בעקבותיה של ליזי.
זה נשמע די קל כשחושבים על זה, אבל תכלס, זה היה יותר קשה.
אני יורד במדרגות הבניין עד שאני שוב פוגש את הרוח הקרירה בפני.
מבלי לחכות לשניה נוספת, אני מוציא סיגריה ומדליק אותה, ואני בדיוק בא לשים אותו בפה שלי כש-
״תודה.״ אני שומע ורואה זוג אצבעות לוקחות את הסיגריה ממני.
אני מסתובב. ״הבהלת אותי.״
ליזי לא מתייחסת אלי ושואפת את הסיגריה עמוק לראותיה.
״לא ראיתי אותך כאדם שמעשן,״ אני אומר ומרים גבה.
״אני לא. זה הסיגריה הראשונה שלי בחיים.״ היא אומרת ומשתעלת בקלות.
שתקתי.
היא לקחה עוד כמה שאיפות לפיה ואז היא התיישבה למרגולות הבניין. התיישבתי לצידה, מחכה שהיא תגיב למה שקורה.
ישבנו ככה לזמן מה, מבלי לומר מילה אחד לשני. סקרתי את פניה של ליזי כול פעם שהם החמיצו בגלל הסיגריה.
בסופו של דבר היא אמרה. ״למה לעזאזל אתה מעשן?״
הרמתי גבה וצחקתי צחוק נטול הומור. ״החיים חרא זה למה.״
היא הופכת את הסיגריה באצובתיה.
אני שומע רעשים מלמעלה, צרחות והתרסקיות של רהיטים.
״נראלי שזה פיט ווונדי שם למעלה,״ אני אומר ומרים את מבטי.
היא מהנהנת בקלות ושואפת שאיפות יותר גדולות הפעם.
״לא היה לך שום מושג, אה?״
היא מגחכת ובפעם בראשונה היא מסתכלת עלי. ״תעשה לי טובה, אם היה לי מושג לא הייתי מנסה לשדך את שניכם.״
אני מרים גבה. ״אני ופיט יענו?״ אני אומר בציניות.
ניצוץ של שעשוע נראה בעיניה והיא דוחפת אותי ידה. ״מצחיק מאוד.״
אני מחייך ומביט בסיגריה. אני לוקח אותו ממנה. בהתחלה היא מנסה להתנגד, אבל בסופו של דבר היא מוותרת על זה. לקחתי שאיפה אחת וכיסיתי אותה על נעלי.
״אפשר עוד אחד?״ היא שואלת.
״זה לא היה נראה שנהנת מזה.״
״ התרגלתי לחיים אז גם יכולה להתרגל לסיגריות. הרי שניהם חרא.״
״בשבילך, החיים לא חרא תאמיני לי.״ אני אומר ברצינות.
היא מביטה בי. ״תודה על העיצה הלא עוזרת, אבא .״ היא אומרת בציניות ומתרחקת ממני.
אני נאנח, ומחליט לא לענות.
פתאום, היא קמה ממקומה ומחילה לצעוד לאורך הכביש.
״הי, רגע ליז, חכי!״ אני מתרומם במהירות וניגש אליה.
אנחנו הולכים בשקט עד שהיא עוצרת במכולת, אומרת לי לחכות בחוץ ונכנסת. היא חוזרת עם שני חבילות של סיגריות בידה.
״ את מטורפת??״
היא מביטה בי בשעמום. ״מה אתה חושב?״
אני נאנח.
היא פותחת את פיה כדי לומר עוד משהו אך צלצול הודעה קוטע אותה.
״שניה,״ היא אומרת ומביטה במסך.
אני מחכה כמה שניות כדי שהיא תסיים לקרוא את ההודעה. לפתע, אני מרגיש את הפאלפון שלי רוטט בכיס.
אני מוציא אותו וקורא את ההודעה:
׳תשמור על פרופיל נמוך, הם מתחילים לחשוד.׳
אני בולע את רוקי, מכבה את הפאלפון ועוצם את עיניי.
~נקודת מבט של ליזי~
׳ל: אליזבת מלר:
התקבלה הודעה חדשה מJDate , אלכס וייס:
״היי אליזבת, ראיתי את הפרופיל שלך ומצאתי כמה דברים מעניינים. הייתי מעוניין להפגש איתך בשבוע הקרוב, על ארוחת ערב אולי?״׳
נעצתי את מבטי בהודעה, חושבת לעצמי מה לעשות.
הרי.. יש את בלייק.
יש לי את בלייק באמת?
הוא אמר מזל כשהוא גילה שלא.. שלא עשינו את זה.
אבל זה היה ברור לי מההתחלה כשהתחלתי עם המבצע. יש סיבה שאני קוראת לזה מבצע דבורה.
אמור להיות משהו כזה, משפט שאמור להיות לא במקום.,
אבל, בלייק נראה ממש מוקל כשהוא אמר ׳מזל׳..
אבל אני לא אמורה לקחת את זה אישית.
אני לא אקח את זה אישית.
אני יעשה הכול בשביל בלייק, הכול בשביל המילה הבודדה הזו שקוראים לה ״אהבה״.
התחלתי להקליד:
׳הי, אלכס.. תראה. אני-׳
הפסקתי להקליד, והבטתי באותיות שלפני. מחקתי אותן במהירות.
׳היי, אלכס. אני אשמח להפגש איתך. יום חמישי מתאים?׳
לחצתי על הכפתור שלך וכיסיתי את הפאלפון. נאנחתי בשקט והבטתי במארק. הוא נראה לבן כסיד.
חשבתי על לשאול אותו מה קרה, אבל היה לי רעיון יותר טוב.
ניגשתי אליו, והוצאתי מתיקי שני סיגריות והדלקתי איתם.
מארק לקח אחד מהם במהירות מבלי להביט בי, עיניו סקרו את הרחוב השומם.
לקחתי את השני ומנסה לחשוב על הכול חוץ מעל העשן הנפלט והנכנס לפי.
פיט, וונדי..בלייק.
השתעלתי בקול מנסה לא להחנק.
מזווית עיני ראיתי את מארק מתחיל ללכת. הצתרפתי אליו והתקדמנו לכיוון ההפוך מהבית שלי.
הייתי צריכה את זה, את השקט. בלי דרמות. בלי לחץ. בלי טירוף.
רק אני והסיגריה.
..ומארק.
צלצול פאלפון נשמע מכיסי, כיביתי אותו בלי לראות מי מתקשר.
אם הייתי אז בודקת, הייתי שומעת את אבא שלי בפעם האחרונה בחיי.

שוב.. אני מרגישה כאילו שזה לא היה פרק וואו.. סוריי😥