- EVEN IF WE ARE NOT ALLOWED -

17

-פרק מספר 17-
| נ.מ - פליקס |

״הוא עבר כמה טיפולים..״ האחות יצאה אלינו בעדכון חדש לאחר כמה שעות.
״ו?? הוא בסדר? תגידי שהוא בסדר!״ אמרתי בבכי וחבריי חיבקו אותי.
״המצב שלו לא כל כך טוב.. אני מצטערת״ היא אמרה וחטפתי שוק כשפשוט נפלתי על הרצפה בבכי.
חבריי נבהלו ומיהרו סביבי.
״הוא עומד למות!!! היונגין עומד למותתת!!״ צעקתי בבכי היסטרי במחלקה.
״שששש.. מספיק..״ צאן חיבק אותי במהירות וניגב את דמעותיו.
״אני לא מסוגל בלעדיו!! אני צריך אותו צאן היונג! אני כל כך צריך אותו!״ בכיתי לתוכו והוא הנהן בשקט וחיבק אותי חזק יותר.
״אני צריך לראות אותו!״ צעקתי והתרוממתי מהרצפה.
״קחי אותי לחדר שלו!! אני רוצה לראות אותו!!״ צעקתי לאחות שבישרה לנו את מצבו.
״זה יקח לו זמן ל-״ היא התחילה.
״לא אכפת לי! תני לי להיות שם!״ צעקתי בבכי ומינהו ליטף את גבי.
״חדר 220״ היא אמרה בכניעה ורצתי לחפש את החדר.
״תנו לו לבד רגע״ שמעתי מאחוריי את צאן אומר לאחרים כשרצו לרוץ אחריי.

מצאתי את החדר ונכנסתי אליו במהירות.
היונגין שכב על המיטה עם מדי בית החולים.. אינהלציה מחוברת לפיו וגופו נראה חלש ופגיע.
זה המראה המזעזע ביותר שיכולתי לראות.
התיישבתי על הכיסא שלידו.
״אתה חייב להתעורר.. אתה לא יכול לעזוב אותי אתה שומע?״ אמרתי בבכי ואחזתי בידו.
״אתה לא יכול למות היונגין אני מתחנן , אני לא יודע לחיות בלעדיך , אתה חייב להלחם. בבקשה.״ המשכתי והנחתי את ראשי על המיטה לידו.

התעוררתי לאחר כמעט שעה , נרדמתי כנראה מהבכי והיונגין עדיין שוכב מולי ללא שינוי או מענה.
״זה חלום נכון? זה הכל חלום.. תכף אני אתעורר ואגלה שאתה ישן לידי ומחבק אותי חזק נכון? אני אגלה שאתה מנשק אותי ומתגרה בי כמו תמיד נכון?? זה חייב להיות נכון״ אמרתי בבכי בלתי פוסק כשהבנים פתאום נכנסו לחדר.
״ליקס.. אתה לא יכול לשבת כאן במשך שעות , בלי לאכול או לשתות.. אתה רק בוכה , אנחנו הולכים לנוח בבית שמעת?״ צאנגבין אמר ואחז בידי.
״לא! אני לא הולך מכאן עד שהוא יתעורר!!״ אמרתי בקביעה.
״ליקס.. אני אגרור אותך מכאן בכוח. בוא נלך הביתה להתאוורר טיפה.. אתה צריך את זה. מינהו היונג , צאן היונג , סונגמין וגיסונג ישארו איתו כאן. אני , אתה ואייאן חוזרים הביתה. אנחנו נחזור אוקי?״ הוא אמר ואחז בידי.
״אתה מבטיח שנחזור לכאן?? אם לא תיקח אותי חזרה אני אלך בעצמי״ אמרתי והוא הנהן והבטתי מבט אחרון בהיונגין לפני שהלכתי.

בא לי למות. אני לא מסוגל לחשוב על זה שהוא לא יהיה כאן , לא מסוגל לחשוב על זה שהוא לא יתעורר לעולם.
הדבר שהכי בא לי לעשות עכשיו זה להאמין שהכל חלום.
אני רוצה לנשק אותו , לחבק אותו חזק , ללטף את הפנים היפות שלו ולהגיד לו שאני אוהב אותו. אני לא פאקינג רוצה את כל מה שהיה קודם.
רבנו לפני שהוא הלך.. אמרתי לו שאני כבר לא אוהב אותו , התרחקתי ממנו רק כי פחדתי מכולם.
אני מאשים את עצמי בכל החרא שהוא עבר עד שהגיע לשם.

״תפסיקו לבכות שניכם.. בואו נאכל משהו , הכל יהיה בסדר״ צאנגבין אמר כשחזרנו הביתה וישבנו במטבח.
״אין לי תיאבון״ אייאן אמר.
״אני לא רעב״ הצטרפתי.
״בנים.. אני יודע שזה קשה.. גם אני מוטרד מהמצב הזה בטירוף , אבל אתם חייבים להשאר אופטימיים.. זה היונגין , הוא לוחם , הוא יחזור אלינו בוודאות בסדר? תאמינו בזה בבקשה״ הוא אמר והנהנו בעצב.
״מעולה.. עכשיו תאכלו״ הוא אמר והתחלנו לאכול.
״צאנגבין היונג , תוכל בבקשה להתקשר לצאן היונג בשבילי?״ שאלתי והוא הנהן והביא לי את הטלפון שלו.

*צאן היונג - מחייג*
״צאנגבין? מה קורה?״ הוא שאל מהקו השני.
״צאן היונג.. זה פליקס״ אמרתי.
״ליקס? אתה בסדר?״ הוא שאל.
״לא.. אבל רק רציתי להתקשר כדי לומר לך שאם היונגין מתעורר תתקשר אליי ישר״ אמרתי מתחנן.
״ברור ליקס.. ברור. תקשיב בבקשה לצאנגבין ותהיה ילד טוב , אתה יודע שהיונגין היה רוצה שתטפל בעצמך במצב הזה נכון? אם הוא היה יכול הוא היה עושה את זה בשבילך״ הוא אמר והנהנתי כשדמעות ירדו מעיניי.
״אני יודע.. אני אנסה״ אמרתי בכנות.
״בסדר ליקס.. נפגש כשתגיעו חזרה ונתחלף״ הוא אמר והנהנתי וניתקתי את השיחה.

״אני הולך להחליף בגדים ואז אנחנו חוזרים לשם! בסדר?״ קבעתי והבטתי בצאנגבין.
״בסדר ליקס , אייאן לך תעשה את זה גם. תסיימו ונצא״ הוא אמר והלכנו להתלבש.
נכנסתי לחדרו של היונגין והוצאתי קפוצ׳ון מארונו , חיבקתי אותו חזק  וריחו של היונגין מילא את אפי.
לבשתי אותו והחלפתי למכנס נוח יותר , שמתי נעליים ובדקתי אם אייאן מוכן.
״אפשר לצאת?״ צאנגבין שאל.
״כן! אנחנו באים!״ צעקתי ואייאן ואני יצאנו לכיוון האוטו.

״הו אתם פה..״ צאן אמר כשהביט בנו נכנסים לחדר.
״כן.. זה בסדר תלכו הביתה , תתקלחו תאכלו משהו , אני כאן איתם״ צאנגבין אמר לצאן והוא הנהן. כל שאר החברים הלכו הביתה ונשארנו רק שלושתנו עם היונגין.
הבטתי בו בדמעות וליטפתי את ידו.
״צאנגבין היונג.. אתה חושב שהוא יתעורר מתישהו?״ שאלתי.
״אני מקווה ומאמין..״ הוא אמר בעצב.
״ואם לא?״ אייאן הצטרף בדמעות.
״אז נהיה גמורים״ הוא אמר והמחשבות חזרו להציף את ראשי ללא הפסקה.